תחילה של מחשבה על הכנוּת

 

 

אחרי האירוע שהתקיים בג'וז ולוז ב-14 בספטמבר לכבוד "את האח שלי", מאת מרינה צווטאייבה (סדרת ושתי, הוצאת רסלינג, 2012), עלתה בדעתי לראשונה בעיית הכּנוּת. כלומר, הבחנתי בקושי להקפיד על כנות בכתיבה, על כתיבה בכנות.

בדברים שנשאתי באירוע, שאת עיקרם כתבתי כאן בבלוג, מתחתי ביקורת על טענתה העיקרית של צווטאייבה. לדידה, אהבה בין נשים נידונה לכישלון משום שנשים אינן יכולות להביא לעולם ילד שהוא פרי (גופני) של אהבתן.

בדומה לדוברות האחרות, הנהדרות, באירוע – דנה אולמרט, אורנה בן נפתלי, מרב מיכאלי – ניסיתי להפריך את הטענה, להצביע על המהותנות האנכרוניסטית שלה, לרמז על החרדה השמרנית שעומדת מאחוריה. דיברתי בשבחי האפשרויות הגלומות בקשר האהבה הלסבי בכלל, ובזה של בת זוגי ושלי באופן מסוים – הדפתי את הטענה של צווטאייבה וכאילו אמרתי, אילו הבלים! אצלנו בלסביוּת דווקא הכל בסדר, הכל מעולה!

אגב כל זאת העליתי על נס את הכתיבה המסאית האנגלוסכסית שניחנת בפשטות, באמינות, בישירות.

במידה רבה, האירוע כולו הלעיג את השמרנות של  צווטאייבה, והעלה על נס ערכים של מגוון, של חופש, של קוויריות – תנועה רצונית בין זהויות, חצייה עזת מצח של גדרות ומגדרים. כביכול אמרנו שם באירוע ההשקה כאשה אחת: הכל שטויות, אנחנו יכולות מה שאנחנו רק רוצות – לאהוב או לא, ללדת או לא, להזדיין או לא, להקים משפחה או לא, עם או בלי גבר, עם או בלי אבא, עם או בלי ילד, אין שום בעיה, שום דבר לא חסר, אין לקונה, זהו העידן החדש, הפוסט ביולוגי, וממילא הכל טקסט, אז בואו נירגע, ונרים כוסית לחיי בנות המזל, בנות דורנו, ולחיי האהבה.

למחרת, עלתה בדעתי פתאום המחשבה על הכנות. חשבתי על הנשים הרבות שישבו בקהל של האירוע בג'וז ולוז – נשים שבאו במיוחד כדי לדון בטענה שהעלתה צווטאייבה; בטענה שמיכל בן נפתלי ודנה בן רון אמיר, שהביאו את המכתב של צווטאייבה לפרסום, הזמינו אותנו לשוחח על אודותיה. אולי כל הנשים האלה באו, חשבתי, לא רק בשביל אירוע ספרותי שמדבר על תוקף של טקסט ספרותי, אלא כדי לדבר על זוגיות של נשים, על אמהוּת, על סקס, על ילדים, על מה שיש ועל מה שחסר. וחשבתי שהן לא קיבלו דבר מכל אלה. חשבתי שאני עצמי, לכל הפחות, הייתי עסוקה בהדיפת המתקפה השמרנית, ולא השתהיתי לרגע על העניין עצמו. וחשבתי שהרבה יותר מעניין, במקום שבו אני נמצאת היום, להירגע קצת מהחרדה שלי מפני השמרנות. אפשר כבר להסיר את השריון, להניח את הקשת ואת החץ. לדבר לא רק על מה שנהדר בהוויה הלסבית, על הכוח, על הסקסיות ועל היצירה, אלא גם על מה שמורכב, ומה שמאתגר, וכן, גם על מה שחסר.

לדוגמה: באחרונה הקדשתי לא מעט מחשבה לחסרון אחד בולט במשפחתי שלי – משפחה שיש בה זוג הורות, זוג בנות וגם כלבה, ואף לא יצור אחד ממין זכר. מה חסר כשחסר גבר? מהי הגבריות הזאת, שאינה מנת חלקנו, איזה מרכיבים שלה אפשר לאמץ ומה לעולם לא יהיה לי עצמי ממנה?

[כתבתי על כך מסה שתתפרסם, אני מקווה, בשנה הבאה בהוצאת מכון ון ליר. טיוטה שלה נשאתי זה כבר כהרצאה באירוע  "12 דקות" תחת הכותרת: "דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים". אתם מוזמנים ומוזמנות לצפות ולהקשיב כאן].

יכולתי באותה הרצאה בג'וז ולוז, שעסקה בכשלי האהבה הלסבית, להזכיר את החסר הזה בגבריות. או לדבר, למשל, על אתגרים אחרים של הזוגיות הלסבית המסוימת שלי: נכון, התשוקה שלי אל זוגתי בעינה חיה, אבל איך לממש אותה? איך לתת לה מקום? איך לא לשכוח אותה ולהניח לה להיבלע במשימות היומיום, במאבק על זמן העבודה שמחוץ למשפחה, בסימביוזה – איך להישמר מפני הסימביוזה?

יכולתי  להקדיש מעט מחשבה גם לרעיון שקשרים בין אנשים – קשרים הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים או אחרים – בהכרח ממלאים צרכים אחדים ומחסירים אחרים. אבל לא עשיתי זאת. הצגתי פנים שבעות רצון, מחייכות, והסתרתי כל קונפליקט, הצנעתי כל הססנות.

עכשיו אני חושבת: כנות בכתיבה אינה זהה לאמירת אמת והיא אינה ההפך משקר. כנות היא ההפך מהתייפייפות.

הדברים שכתבתי בהרצאה היו אמת, אבל לא היו לגמרי כנות. לא קשה להקפיד על האמת בכתיבה – כזו שאפשר להוכיח בבית משפט – אבל קשה להקפיד על כנות. החיפוש אחר הכנות מתקיים בין השורות, ברווחים, בשתיקות.

והרבה תלוי, אני חושבת עכשיו, בנמענת של הדברים. למי אני כותבת? האם אני כותבת לקוראת השמרנית, שאותה אני מבקשת לשכנע, וממילא לרָצות? האם אני מנסה בכתיבה להזיז את השמרנות מדעתה? ואם כן, האם אני לא נידונה כך לכתיבה שמשטיחה כל ויכוח פנימי, כל אי-ידיעה?

נדמה לי שכתיבה כנה מחייבת לוותר על הקוראת השמרנית, או על כל קוראת אחרת שאותה אבקש לכבד או לנער. אולי כתיבה כנה היא כתיבה למראה? אולי אם אכתוב להשתקפות שלי במראה, אם אדרש בכתיבה להישיר מבט, לראות את הקמטים, את הכתמים, את המבט העייף, המתאמץ, ולדבר אליו, אולי יקרה משהו כן בכתיבה?

בדבר אחד אני בטוחה: בתום הכתיבה למראה, כדאי שעורכת טובה תקרא את הטקסט ותעיר את הערותיה. עורכים טובים הם גלאים של כנוּת ושל העדרה.

 

 

 

 

 

 

לסבית כלשהיא או לסבית מסוימת? בארני כנגד צווטאייבה, או למה אני מעדיפה את המסה האנגלוסכסית על פני זו הצרפתית

אני מנצלת הזדמנות: הוזמנתי לשיחה על אודות הספר  "אָת האח שלי"  שרואה אור בימים אלה בסדרת ושתי בהוצאת רסלינג. עיקר הספר הוא מכתב שכתבה בצרפתית מרינה צווטאייבה, הסופרת הרוסית, לנטלי קליפורד בארני, הסופרת האמריקאית. המכתב עוסק בבעיה בהא הידיעה של הזוגיוּת הלסבית לדידה של המחברת: זוג נשים אינן יכולות להוליד ילד משותף פרי אהבתן. ולכן האהבה הלסבית נידונה להיכשל.

אני מניחה שהוזמנתי לדבר על אודות הספר הזה (באירוע שיתקיים בג'וז ולוז בתל אביב, ב-14 בספטמבר, בארבע וחצי אחר הצהריים), בעיקר משום שאני לסבית, והורה לשתי בנות – זו לא אני אלא בת זוגי שילדה את ילדותנו – ומשום שאני כותבת ומדברת על הסוגיות האלה. שמחתי בהזמנה: אני מעריכה עד מאוד את יוזמות האירוע, מתרגמת המכתב, הסופרת וההוגה מיכל בן נפתלי, ומחברת אחרית הדבר למכתב, הפסיכואנלטיקאית והמשוררת דנה בן-רון אמיר. שמחתי גם כי זו הזדמנות טובה לחשוב עוד מעט על כל העניין הזה של זהות מינית לסבית. וכן, כי זו הזדמנות נוספת להתמודד עם פחד הקהל שלי ולהתגבר עליו (ועוד בג'וז ולוז, המקום האהוב עלי בעיר). אבל בעיקר, אני שמחה לנצל את ההזדמנות ולהסיט לרגע את תשומת הלב מהעניין שנידון בטקסט – לסביות, תשוקה, אמהות –  אל האופן שבו העניין הזה נידון, אל הכתיבה שלו – סגנונה, האסתטיקה שלה והאתיקה שנובעת ממנה.

וביתר דיוק ודגש: אני מבקשת להשתמש במכתב של צווטאייבה כדי להתחיל ולטעון כאן בבלוג הכתיבה הזה משהו בשבחי הכתיבה המסאית האנגלוסכסית – זו שברא דווקא מישל דה מונטיין בצרפת של המאה ה-16 אבל עלתה ופרחה במאות שבאו אחר כך, ועדיין משגשגת, דווקא בתרבות דוברת האנגלית (עם ויליאם האזליט, רוברט לואי סטיבנסון, וירג'יניה וולף וג'ורג' אורוול, עם אי-בי וייט והנרי דיוויד תורו, ואדריאן ריץ וג'ואן דידיון וגור וידאל וג'ונתן פרנזן ורבים וטובים אחרים); להתחיל ולהאיר מקצת מעקרונותיה, להעלות על נס כמה ממאפייניה וכוחותיה, על רקע הבעיות שאני מוצאת בכתיבה המסאית הצרפתית, כפי שזו באה לידי ביטוי במכתב של צווטאייבה.

איך לעשות זאת כאן בפוסט אחד בקצרה?

הנה קטע מתוך המכתב של צווטאייבה:

"והנה הצעירה המחויכת, שאינה רוצה בזר בתוך גופה, שאינה רוצה ממנו ומשלו, שרוצה רק משלי, פוגשת בפינת הרחוב אני אחרת, כל-שהיא, אשר אל לה לחשוש ממנה, אשר אין היא צריכה להתגונן מפניה, שכן האחרת אינה יכולה להרע לה, כשם שאי-אפשר (לפחות כשצעירים) להרע לעצמך. ודאות שווא שתתרופף למן ההצצה החשדנית הראשונה של החבֶרה, עד שתתערער תחת דפיקות הלב של שנאתה.

"אבל אל נקדים את המאוחר: לעת עתה היא מאושרת וחופשייה, חופשייה לאהוב בלבה, ללא גוף, לאהוב בלי מורא, לאהוב בלי להרע".

אם הייתי מקבלת טקסט כזה לקריאה ותגובה – נניח בסדנת כתיבה בהנחייתי– הייתי מציעה לכותבת מיד כמה הצעות לשיפור, ברוח הכתיבה המסאית האנגלוסכסית: נסי, הייתי אומרת לה, להחליף בקטע הזה כל כללי במסוים, כל הכללה בדוגמה, כל ערפול בדיוק, כל סופרלטיב בתיאור פשוט; בלשון המעטה. כל מה שאינו ברור נסי להבהיר. כל מה שמתחמק נסי לתפוס. אמרי דברים כפשוטם. היי בטוחה שאת יכולה לעמוד מאחורי כל מלה ומלה. השתדלי שהדעת של הקוראת לא תוסח בניסיון להבין במה דברים אמורים. שתוכל הקוראת להתעמק בסוגיה שאת מעלה, ולא בפענוח של הפרטים שלה.

לדוגמה: שאלי את עצמך, ונסי לענות בטקסט: מי זו הצעירה המחויכת? תארי אותה עוד. מהו הזר הזה שאינה רוצה בגופה. קראי לו בשמו. את מי היא פוגשת בפינת הרחוב. מי זו האני האחרת? האומנם היא אחרת כל-שהיא? ממש כך? למה לה לחשוש ממנה? מי זו "היא" בעצם? האם "היא" באמת מאושרת וחופשייה או משהו מדויק יותר? האם אפשר בכלל לאהוב בלי להרע?

נטלי בארני, הסופרת האמריקאית שאליה כותבת צווטאייבה, נהגה גם היא לכתוב בצרפתית, אבל ניכר שהתחנכה ברוח הבהירות והפשטות האנגלוסכסית. בכתביה – כך אני מתרשמת מקריאת כמה מסות, שירים ואפוריזמים משלה שתורגמו לאנגלית – היא פורשת את סיפור יחסיה עם נשים, מושאות תשוקתה, באופן גלוי, ופשוט. היא מעניקה להן שמות –  קולט, רנה ויוייאן, ליאן דה פוגי, אם להזכיר אחדות – מתארת את הפגישה הראשונה, את הרושם הראשוני, את המגע, השיחה, את היחסים המתפתחים, את חילופי הדברים הממשיים, את האירועים, את המעשים, את המשברים, את הגוף, עם כל הניואנסים והמורכבות והבנאליות של רגעי חיים.

כשנטלי בארני פגשה, למשל, את רנה ויוייאן בפעם הראשונה, היא בדיוק קיבלה ביד מכתב מלא תשוקה ממאהבת אחרת, ליאן דה פוגי. בארני כותבת על אודות הרגעים הראשונים עם ויוייאן:

Preoccupied as I was I only pretended to pay attention when I was introduced to the young woman who, at first sight, seemed charming but too ordinary to capture my interest.

בהמשך אותה מסה אישית מקסימה על אודות יחסיה עם רנה ויוייאן, אנחנו לומדים מבארני איך הרושם הראשון הזה משתנה, ואיזה מקום מרתק, רב תהפוכות, מלא רגעים קטנים וגדולים, תופשת רנה בחייה של נטלי.

טוב, רגע, אני לא בטוחה שההשוואה הזאת בהירה מספיק. אנסה לומר זאת כך: אם נטלי בארני כתבה בפרוזה שלה, במסות, על זוגיות לסבית, על סקס, על אהבה, על נשים, היא כתבה על לסביות מסוימות, אהבה מסוימת, נשים מסוימות. צוטייאבה, לעומתה, כותבת על אשה שהיא "כלשהיא":

"זוהי לעולם רק הכמיהה הנואשת של האחת, של הצעירה יותר, של היות היא. אשר למבוגרת, היא אינה זקוקה לילד, היא אם לחברתה – את החברה שלי, את אלוהים שלי, את הכל שלי.

"אבל האחרת אינה רוצה להיאהב כילד אלא ילד לאהוב.

וזו שבתחילה לא רצתה ילד ממנו, תרצה בסופו של דבר ילד ממנה…"

 

הבחירה לכתוב על "כלשהיא" במקום על "המסוימת" אינה עניין של מה בכך. ואינה עניין של סגנון גרידא. הכתיבה על הכלשהיא, כך נדמה לי, מתיימרת לתפוס את העקרון, את המהות, מבעד לסורגי השפה המובנת, הנהירה, של המסוים. אם הכתיבה על המסוים נדמית למסאי הצרפתי כרכילות לכל היותר, כמגבילה ומצמצמת, הכתיבה על "כלשהיא" נדמית כהגות.

בממואר היפהפה שלה "רוח", שראה אור באחרונה בהוצאת "אחוזת בית", כתבה מיכל בן-נפתלי באופן כובש על ההעדפה האתית-האסתטית הזאת:

"זו תמיד היתה משאלתה, לסנן את רוב הדברים, לרוקן כמעט את הכל ולהשאיר תמצית כמו צופן, תמצית שהיא חזות הכל, כמו למשל כתם אדום. זו המשאלה, שפת כתמים, כנגד הברות המילים, כנגד התנועה האנטי-כתמית המבודדת, המיישרת קו, המגדירה גבולות. שפה של כיבוי מאורות, שפה של ערפל, שפה ההופכת את השפה על פיה משפת אובייקטים לשפה מופשטת, אבל שהרוחניות שלה אינה נושאת משמעות, היא רוחניות של חומר. שפה שתעזור לה להתפשט מן המושגים. היא חושבת שאולי אם תראה כתם, תראה צבע, היא תתחיל סופסוף לראות באמת. תהיה לה תפיסה אל תוך הדברים, לאן הם בעצם הולכים. היא רוצה להיות מוזמנת לתוך הצבע, כי אולי בו שוכנת הגאולה".

המסאית הצרפתיה מבקשת להפשיט את המלים כדי למצוא גאולה. המסאית האנגלוסכסית במיטבה מבקשת להשתמש במלים כדי לשאת באחריות, וליצור, לכל היותר, נחמה. המסאית האנלוסכסית יודעת היטב שאין גאולה.

כשבארני כותבת על המסוים – לא רק שאפשר להבין טוב יותר על מה היא מדברת, אלא שהיא אחראית למלים שלה: היא מסתכנת פחות בשגיאות, בהכללות מחמיצות, בטענות שאין להן תוקף. בארני – או המסאית האנגלוסכסית במיטבה – כותבת רק על הניסיון האישי שלה, מנקודת המבט שלה, ומתארת את מה שעיניה רואות, ואת האופן שבו היא תופשת את אשר היא רואה. והדבר אינו סותר אמנות גדולה, חורגת ונשגבת. "תמיד רציתי להפוך את חיי עצמם לשירה" אמרה פעם בארני. ואכן, זהו הכוח המניע את המסאי האנגלוסכסי – למצוא את השירה ביומיומי, את הפואטי בפרוזאי. ממילא אפשר להפיק את הכללי והטיפוסי רק מן הפרטי והמסוים. הדבר הזה אינו עובד בכיוון ההפוך.

גם אנסה לומר זאת כך: אם צווטאייבה היתה מעיינת בסיכויי האהבה הלסבית בעזרת הכלים של כתיבה בהירה, פשוטה, ברוח האנגלוסכסית, היא לא היתה מרחיקת לכת כל כך במסקנותיה, שנעשו זה כבר אנכרוניסטיות. היא היתה מבחינה – היתה חייבת להבחין – במגוון. היא היתה רואה שהילד הביולוגי הוא לא ההמשך היחיד של קשר אהבה, ולא העתיד היחיד שאפשר לדמיין לקשר של תשוקה, והיתה רואה שהלכה למעשה הילדים הם לפעמים דווקא המחסום, הסוף, הסכר של האהבה.

העדר היכולת להוליד ילד מתוך התשוקה הוא לא בהכרח לקוּנה, כהגדרתה, אלא לפעמים דווקא פתח, אופק, למרחב חדש של יצירה. הדבר תלוי באשה. תלוי בקשר. תלוי בילד. תלוי בתשוקה. האהבה שלי אל בת זוגי, אני מרגישה, דווקא הולכת ומעמיקה, הולכת ומשתנה, מופכים בה חיים חדשים, אתגרים לא פשוטים והפתעות מלהיבות על כל צעד ושעל, אף שילדותינו אינן הפרי הגופני המשותף של אהבתנו. האופן שבו אנחנו מגדלות אותן הוא תוצר וכוח מניע ומסבך ומעניין ומעורר של אהבתנו.

אם צווטאייבה היתה יורדת מהנשגב והמופשט אל הארצי, מ"הכתם" אל "התנועה האנטי-כתמית המבודדת", היא היתה מזהה פוריות ועקרות גם בהקשרים שחורגים מהגוף: ביצירה, ביצירתיות. היא היתה מבחינה בקשרים זוגיים מסוימים ובהבדלים ביניהם– קשרים מונגמיים, פוליגמיים, יציבים, מעורערים, מפרים או משתקים, סקסיים, ענייניים או רגשניים – והיא היתה יכולה לדמיין אולי גם אהבה בין נשים שגדלה ומשתנה, עם ילדים משותפים, בדרך אחת או אחרת, או בלי ילדים בכלל.

כדי להבין שהתבנית ההטרוסקסואלית היא רק תבנית, היא לא היתה צריכה לנבא לפני מאה שנה את מגוון האפשרויות הקיימות היום לזוגיות ומשפחה מחוץ לתבנית ההטרוסקסואלית. היא היתה פשוט רואה את הפרטים, ובונה מהם, בכל פעם מחדש, את הדפוס. היא היתה יכולה לגעת בקונקרטי. בניסיון. ביומיום. היא היתה מצביעה על הדבר עצמו. ואולי מצליחה כך לשכך מעט את החרדה.

—כי כמו שנטלי בארני אמרה פעם:  Being other than normal is a perilous advantage

[ובתרגום חופשי: להיות לא נורמלית – זהו יתרון הרה סכנה].

בלוג על כתיבה

כותבים וכותבות, קוראות וקוראים, שלום וברכה,

בבלוג שלפניכם, אעסוק בכתיבה. בכתיבה שלי (נובלות, סיפורים, מסות), ברשמים מסדנאות כתיבה בהנחייתי, במדריכי כתיבה, בדברים שכתבו כותבים על כתיבה, באתגרים של כתיבה. אתעכב מעת לעת על תהומות הייאוש, על רגעים של הארה, וכן, בעיקר, אשתהה בשגרה היומיומית, הקטנה, הפשוטה, המורכבת, המעייפת, המעוררת, של הכתיבה.

אני מקווה שתמצאו בדברים האלה עניין.

הנה כמה מחשבות על סדנת כתיבה בהנחייתי שהתקיימה השנה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.

והנה כמה מחשבות על פוריות בכתיבה, על פרסום, על ג'ויס קרול אוטס.

קריאה מעניינת, שנה טובה,

ארנה

משבר האמון שלי כסופרת

אני חושבת היום על הסופרת האמריקאית ג'ויס קרול אוטס. האשה הזאת – שזכתה באינספור פרסים ספרותיים על הפרוזה המצוינת שלה – היא שם נרדף לפרודוקטיביות, לפוריות בכתיבה. מאז קובץ הסיפורים הקצרים הראשון שפרסמה ב-1963, ראו אור יותר ממאה ספרים פרי עטה (זו אינה מליצה: היא כותבת באמת בעט, לאט לאט, עט על נייר, ומקלידה רק אחרי שגמרה את מלאכת היצירה) ובהם 37 רומנים, 9 נובלות, 33 אוספים של סיפורים קצרים, 12 אוספים של מסות, 10 ספרי שירה, 11 רומנים בפסבדונים, ו-7 ספרים לילדים ובני נוער –  נכון לעכשיו, וככל הנראה.

עלפי עדותה במגוון ראיונות, אוטס מקפידה לכתוב, בכתב יד, בכל בוקר בין 08:30 ל-13:00 ועוד שעתיים-שלוש בכל ערב. היא גם מרצה על ספרות באוניברסיטת פרינסטון בניו ג'רזי, מקום מגוריה, וכותבת בשגרה למגזינים כמו "הניו יורקר"; וכן, מאז 1973 היא כותבת יומן, כמעט יום יום, ובאחרונה עוברת לתיעוד ימיה באימיילים, שאותם היא שומרת בקפידה. חוץ מזה היא אוהבת לרוץ. רבים מרעיונותיה עולים וזוכים לעיבוד תוך כדי ריצה. היא בת 74. ולצערה היא נדרשה לא פעם להצדיק בפומבי את עצם פוריותה – מבקרי ספרות רבים חושדים בה רק משום שהיא לא עוצרת, לא שוקעת בבלוק של כתיבה, לא משתהה, לא מתקשה, אלא עובדת, כל הזמן עובדת, ומשום שזה עובד בשבילה (מישהו העיר שהבעיה של המבקרים היא שקשה להם להכניס רומן חדש של ג'ויס קרול אוטס להקשר של גוף העבודה המלא שלה – כנדרש מכל ביקורת רצינית; אין להם זמן וכוח לקרוא את כל עשרות הספרים שקדמו לרומן המבוקר, ולכן הם לפעמים קצת אנטגוניסטים).

קראתי נובלה אחת שלה, Beasts, שבמרכזה יחסים אובססיוויים באיזה קולג' אמריקאי, ועוד כמה סיפורים קצרים. אני מתרשמת במיוחד מהאופן שבו היא מושכת אותי באחת לתוך עולם בדוי ומשכנע בתכלית, ומעמידה דמויות שהן אחרות ממנה, ואחרות זו מזו, ומעניינות מבחינת סבך הדחפים והמוטיבציות והפחדים שלהן. ואני קוראת כעת את אחד מקובצי המסות שלה –  The Faith of a Writer – שעוסק בכתיבה וכתוב בכנות ובבהירות שאני מעריכה ואוהבת.

הנה קטע קצר מתוכו, שנקרא: האמונה שלי, כסופרת

"אני מאמינה שאמנות היא הביטוי העליון של הרוח האנושית.

אני מאמינה שאנחנו כמהים לחרוג מהסופי ומהחולף; להשתתף בדבר המיסתורי, המשותף, שנקרא "תרבות" – ושהכמיהה הזאת חזקה במין האנושי לא פחות מהכמיהה להמשיך ולהוליד את המין האנושי.

דרך המקומי או האזורי, דרך הקולות האישיים של כל אחד מאיתנו, אנחנו עמלים ליצור אמנות שתדבר אל אחרים שאינם יודעים דבר על אודותינו. אינטימיות מפתיעה נולדת ביחסים העקיפים הללו.

הקול הפרטי הוא הקול המשותף.

הקול המקומי הוא הקול האוניברסלי".

יותר משאני מקנאה בפוריות של אוטס ככותבת, אני מתפעלת מההתמדה שלה בכל הקשור לפרסום כתביה. בימים אלה, אחרי שהתפרסמו ארבעה מספרי, אני חווה משבר אמון ביחס לפרסום, להוצאה לאור. אף שהביקורות משבחות ומשמחות מאוד, ואף שמגיעות אלי תגובות של התפעלות מעודדת ומחממת לב, עדיין ידי נרפות בגלל נתוני המכירות. הספרים כמעט ואינם נמכרים! אולי רק כמה מאות עותקים מכל כותר. וכך הדחף לפרסם, להוציא אל האור, נחלש.

אבל לא הדחף לכתוב. לא הכמיהה לחרוג מהסופי ומהחולף. לא הכמיהה להשתתף בדבר המסתורי והמשותף שנקרא תרבות.

איך ליישב את הסתירה? ואולי דווקא יש בתסביך הזה ברכה? עוד נראה.