לסבית כלשהיא או לסבית מסוימת? בארני כנגד צווטאייבה, או למה אני מעדיפה את המסה האנגלוסכסית על פני זו הצרפתית

אני מנצלת הזדמנות: הוזמנתי לשיחה על אודות הספר  "אָת האח שלי"  שרואה אור בימים אלה בסדרת ושתי בהוצאת רסלינג. עיקר הספר הוא מכתב שכתבה בצרפתית מרינה צווטאייבה, הסופרת הרוסית, לנטלי קליפורד בארני, הסופרת האמריקאית. המכתב עוסק בבעיה בהא הידיעה של הזוגיוּת הלסבית לדידה של המחברת: זוג נשים אינן יכולות להוליד ילד משותף פרי אהבתן. ולכן האהבה הלסבית נידונה להיכשל.

אני מניחה שהוזמנתי לדבר על אודות הספר הזה (באירוע שיתקיים בג'וז ולוז בתל אביב, ב-14 בספטמבר, בארבע וחצי אחר הצהריים), בעיקר משום שאני לסבית, והורה לשתי בנות – זו לא אני אלא בת זוגי שילדה את ילדותנו – ומשום שאני כותבת ומדברת על הסוגיות האלה. שמחתי בהזמנה: אני מעריכה עד מאוד את יוזמות האירוע, מתרגמת המכתב, הסופרת וההוגה מיכל בן נפתלי, ומחברת אחרית הדבר למכתב, הפסיכואנלטיקאית והמשוררת דנה בן-רון אמיר. שמחתי גם כי זו הזדמנות טובה לחשוב עוד מעט על כל העניין הזה של זהות מינית לסבית. וכן, כי זו הזדמנות נוספת להתמודד עם פחד הקהל שלי ולהתגבר עליו (ועוד בג'וז ולוז, המקום האהוב עלי בעיר). אבל בעיקר, אני שמחה לנצל את ההזדמנות ולהסיט לרגע את תשומת הלב מהעניין שנידון בטקסט – לסביות, תשוקה, אמהות –  אל האופן שבו העניין הזה נידון, אל הכתיבה שלו – סגנונה, האסתטיקה שלה והאתיקה שנובעת ממנה.

וביתר דיוק ודגש: אני מבקשת להשתמש במכתב של צווטאייבה כדי להתחיל ולטעון כאן בבלוג הכתיבה הזה משהו בשבחי הכתיבה המסאית האנגלוסכסית – זו שברא דווקא מישל דה מונטיין בצרפת של המאה ה-16 אבל עלתה ופרחה במאות שבאו אחר כך, ועדיין משגשגת, דווקא בתרבות דוברת האנגלית (עם ויליאם האזליט, רוברט לואי סטיבנסון, וירג'יניה וולף וג'ורג' אורוול, עם אי-בי וייט והנרי דיוויד תורו, ואדריאן ריץ וג'ואן דידיון וגור וידאל וג'ונתן פרנזן ורבים וטובים אחרים); להתחיל ולהאיר מקצת מעקרונותיה, להעלות על נס כמה ממאפייניה וכוחותיה, על רקע הבעיות שאני מוצאת בכתיבה המסאית הצרפתית, כפי שזו באה לידי ביטוי במכתב של צווטאייבה.

איך לעשות זאת כאן בפוסט אחד בקצרה?

הנה קטע מתוך המכתב של צווטאייבה:

"והנה הצעירה המחויכת, שאינה רוצה בזר בתוך גופה, שאינה רוצה ממנו ומשלו, שרוצה רק משלי, פוגשת בפינת הרחוב אני אחרת, כל-שהיא, אשר אל לה לחשוש ממנה, אשר אין היא צריכה להתגונן מפניה, שכן האחרת אינה יכולה להרע לה, כשם שאי-אפשר (לפחות כשצעירים) להרע לעצמך. ודאות שווא שתתרופף למן ההצצה החשדנית הראשונה של החבֶרה, עד שתתערער תחת דפיקות הלב של שנאתה.

"אבל אל נקדים את המאוחר: לעת עתה היא מאושרת וחופשייה, חופשייה לאהוב בלבה, ללא גוף, לאהוב בלי מורא, לאהוב בלי להרע".

אם הייתי מקבלת טקסט כזה לקריאה ותגובה – נניח בסדנת כתיבה בהנחייתי– הייתי מציעה לכותבת מיד כמה הצעות לשיפור, ברוח הכתיבה המסאית האנגלוסכסית: נסי, הייתי אומרת לה, להחליף בקטע הזה כל כללי במסוים, כל הכללה בדוגמה, כל ערפול בדיוק, כל סופרלטיב בתיאור פשוט; בלשון המעטה. כל מה שאינו ברור נסי להבהיר. כל מה שמתחמק נסי לתפוס. אמרי דברים כפשוטם. היי בטוחה שאת יכולה לעמוד מאחורי כל מלה ומלה. השתדלי שהדעת של הקוראת לא תוסח בניסיון להבין במה דברים אמורים. שתוכל הקוראת להתעמק בסוגיה שאת מעלה, ולא בפענוח של הפרטים שלה.

לדוגמה: שאלי את עצמך, ונסי לענות בטקסט: מי זו הצעירה המחויכת? תארי אותה עוד. מהו הזר הזה שאינה רוצה בגופה. קראי לו בשמו. את מי היא פוגשת בפינת הרחוב. מי זו האני האחרת? האומנם היא אחרת כל-שהיא? ממש כך? למה לה לחשוש ממנה? מי זו "היא" בעצם? האם "היא" באמת מאושרת וחופשייה או משהו מדויק יותר? האם אפשר בכלל לאהוב בלי להרע?

נטלי בארני, הסופרת האמריקאית שאליה כותבת צווטאייבה, נהגה גם היא לכתוב בצרפתית, אבל ניכר שהתחנכה ברוח הבהירות והפשטות האנגלוסכסית. בכתביה – כך אני מתרשמת מקריאת כמה מסות, שירים ואפוריזמים משלה שתורגמו לאנגלית – היא פורשת את סיפור יחסיה עם נשים, מושאות תשוקתה, באופן גלוי, ופשוט. היא מעניקה להן שמות –  קולט, רנה ויוייאן, ליאן דה פוגי, אם להזכיר אחדות – מתארת את הפגישה הראשונה, את הרושם הראשוני, את המגע, השיחה, את היחסים המתפתחים, את חילופי הדברים הממשיים, את האירועים, את המעשים, את המשברים, את הגוף, עם כל הניואנסים והמורכבות והבנאליות של רגעי חיים.

כשנטלי בארני פגשה, למשל, את רנה ויוייאן בפעם הראשונה, היא בדיוק קיבלה ביד מכתב מלא תשוקה ממאהבת אחרת, ליאן דה פוגי. בארני כותבת על אודות הרגעים הראשונים עם ויוייאן:

Preoccupied as I was I only pretended to pay attention when I was introduced to the young woman who, at first sight, seemed charming but too ordinary to capture my interest.

בהמשך אותה מסה אישית מקסימה על אודות יחסיה עם רנה ויוייאן, אנחנו לומדים מבארני איך הרושם הראשון הזה משתנה, ואיזה מקום מרתק, רב תהפוכות, מלא רגעים קטנים וגדולים, תופשת רנה בחייה של נטלי.

טוב, רגע, אני לא בטוחה שההשוואה הזאת בהירה מספיק. אנסה לומר זאת כך: אם נטלי בארני כתבה בפרוזה שלה, במסות, על זוגיות לסבית, על סקס, על אהבה, על נשים, היא כתבה על לסביות מסוימות, אהבה מסוימת, נשים מסוימות. צוטייאבה, לעומתה, כותבת על אשה שהיא "כלשהיא":

"זוהי לעולם רק הכמיהה הנואשת של האחת, של הצעירה יותר, של היות היא. אשר למבוגרת, היא אינה זקוקה לילד, היא אם לחברתה – את החברה שלי, את אלוהים שלי, את הכל שלי.

"אבל האחרת אינה רוצה להיאהב כילד אלא ילד לאהוב.

וזו שבתחילה לא רצתה ילד ממנו, תרצה בסופו של דבר ילד ממנה…"

 

הבחירה לכתוב על "כלשהיא" במקום על "המסוימת" אינה עניין של מה בכך. ואינה עניין של סגנון גרידא. הכתיבה על הכלשהיא, כך נדמה לי, מתיימרת לתפוס את העקרון, את המהות, מבעד לסורגי השפה המובנת, הנהירה, של המסוים. אם הכתיבה על המסוים נדמית למסאי הצרפתי כרכילות לכל היותר, כמגבילה ומצמצמת, הכתיבה על "כלשהיא" נדמית כהגות.

בממואר היפהפה שלה "רוח", שראה אור באחרונה בהוצאת "אחוזת בית", כתבה מיכל בן-נפתלי באופן כובש על ההעדפה האתית-האסתטית הזאת:

"זו תמיד היתה משאלתה, לסנן את רוב הדברים, לרוקן כמעט את הכל ולהשאיר תמצית כמו צופן, תמצית שהיא חזות הכל, כמו למשל כתם אדום. זו המשאלה, שפת כתמים, כנגד הברות המילים, כנגד התנועה האנטי-כתמית המבודדת, המיישרת קו, המגדירה גבולות. שפה של כיבוי מאורות, שפה של ערפל, שפה ההופכת את השפה על פיה משפת אובייקטים לשפה מופשטת, אבל שהרוחניות שלה אינה נושאת משמעות, היא רוחניות של חומר. שפה שתעזור לה להתפשט מן המושגים. היא חושבת שאולי אם תראה כתם, תראה צבע, היא תתחיל סופסוף לראות באמת. תהיה לה תפיסה אל תוך הדברים, לאן הם בעצם הולכים. היא רוצה להיות מוזמנת לתוך הצבע, כי אולי בו שוכנת הגאולה".

המסאית הצרפתיה מבקשת להפשיט את המלים כדי למצוא גאולה. המסאית האנגלוסכסית במיטבה מבקשת להשתמש במלים כדי לשאת באחריות, וליצור, לכל היותר, נחמה. המסאית האנלוסכסית יודעת היטב שאין גאולה.

כשבארני כותבת על המסוים – לא רק שאפשר להבין טוב יותר על מה היא מדברת, אלא שהיא אחראית למלים שלה: היא מסתכנת פחות בשגיאות, בהכללות מחמיצות, בטענות שאין להן תוקף. בארני – או המסאית האנגלוסכסית במיטבה – כותבת רק על הניסיון האישי שלה, מנקודת המבט שלה, ומתארת את מה שעיניה רואות, ואת האופן שבו היא תופשת את אשר היא רואה. והדבר אינו סותר אמנות גדולה, חורגת ונשגבת. "תמיד רציתי להפוך את חיי עצמם לשירה" אמרה פעם בארני. ואכן, זהו הכוח המניע את המסאי האנגלוסכסי – למצוא את השירה ביומיומי, את הפואטי בפרוזאי. ממילא אפשר להפיק את הכללי והטיפוסי רק מן הפרטי והמסוים. הדבר הזה אינו עובד בכיוון ההפוך.

גם אנסה לומר זאת כך: אם צווטאייבה היתה מעיינת בסיכויי האהבה הלסבית בעזרת הכלים של כתיבה בהירה, פשוטה, ברוח האנגלוסכסית, היא לא היתה מרחיקת לכת כל כך במסקנותיה, שנעשו זה כבר אנכרוניסטיות. היא היתה מבחינה – היתה חייבת להבחין – במגוון. היא היתה רואה שהילד הביולוגי הוא לא ההמשך היחיד של קשר אהבה, ולא העתיד היחיד שאפשר לדמיין לקשר של תשוקה, והיתה רואה שהלכה למעשה הילדים הם לפעמים דווקא המחסום, הסוף, הסכר של האהבה.

העדר היכולת להוליד ילד מתוך התשוקה הוא לא בהכרח לקוּנה, כהגדרתה, אלא לפעמים דווקא פתח, אופק, למרחב חדש של יצירה. הדבר תלוי באשה. תלוי בקשר. תלוי בילד. תלוי בתשוקה. האהבה שלי אל בת זוגי, אני מרגישה, דווקא הולכת ומעמיקה, הולכת ומשתנה, מופכים בה חיים חדשים, אתגרים לא פשוטים והפתעות מלהיבות על כל צעד ושעל, אף שילדותינו אינן הפרי הגופני המשותף של אהבתנו. האופן שבו אנחנו מגדלות אותן הוא תוצר וכוח מניע ומסבך ומעניין ומעורר של אהבתנו.

אם צווטאייבה היתה יורדת מהנשגב והמופשט אל הארצי, מ"הכתם" אל "התנועה האנטי-כתמית המבודדת", היא היתה מזהה פוריות ועקרות גם בהקשרים שחורגים מהגוף: ביצירה, ביצירתיות. היא היתה מבחינה בקשרים זוגיים מסוימים ובהבדלים ביניהם– קשרים מונגמיים, פוליגמיים, יציבים, מעורערים, מפרים או משתקים, סקסיים, ענייניים או רגשניים – והיא היתה יכולה לדמיין אולי גם אהבה בין נשים שגדלה ומשתנה, עם ילדים משותפים, בדרך אחת או אחרת, או בלי ילדים בכלל.

כדי להבין שהתבנית ההטרוסקסואלית היא רק תבנית, היא לא היתה צריכה לנבא לפני מאה שנה את מגוון האפשרויות הקיימות היום לזוגיות ומשפחה מחוץ לתבנית ההטרוסקסואלית. היא היתה פשוט רואה את הפרטים, ובונה מהם, בכל פעם מחדש, את הדפוס. היא היתה יכולה לגעת בקונקרטי. בניסיון. ביומיום. היא היתה מצביעה על הדבר עצמו. ואולי מצליחה כך לשכך מעט את החרדה.

—כי כמו שנטלי בארני אמרה פעם:  Being other than normal is a perilous advantage

[ובתרגום חופשי: להיות לא נורמלית – זהו יתרון הרה סכנה].

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

5 תגובות כתיבת תגובה

  1. מה שעצוב לי בטקסט של צווטאייבה, זה החשש מהילד. כלומר שהקסם של הילד יכרית. יכרית אהבה, יכרית יצירה, יכרית גוף, שלמעשה הכוח של הילד מושך ומכלה הכל. גם אהבה הטרוסקסואלית אינה שורדת על פיה (ועל פי התפיסה הרומנטית בכלל, למעשה), שהרי "האוהבים כולם מתים". והפראנויה הזו שהיא מציפה, שנדמה לי ששותפות לה נשים רבות, גם כאלו עם ילדים שמשוגעות עליהם לחלוטין ואולי במיוחד כאלה, היא גם זו שמרתקת כל כך, לפחות אותי… והאם אפשר (או האם יש) להיות קוהרנטית ביחס לפחדייך העמוקים ביותר? לא בטוחה…

  2. איזה כיף שפתחת בלוג!
    ולגופו של עניין (עניין צווטאייבה, בעניין הבהירות והקונקרטיות אני איתך), זה קצת לא פייר לשפוט כתיבה של מישהו בנקודות העיוורון שלו, כלומר כשהוא כותב על דברים שאין לו שום מושג בהם. דעות קדומות תמיד מבוססות על הכללות. אני זוכרת לצווטאייבה את חסד המסה היפהפייה (והבהירה והקונקרטית עד כדי מישוש) שכתבה עליה מיה קגנסקיה פעם בחדרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: