תחילה של מחשבה על הכנוּת

 

 

אחרי האירוע שהתקיים בג'וז ולוז ב-14 בספטמבר לכבוד "את האח שלי", מאת מרינה צווטאייבה (סדרת ושתי, הוצאת רסלינג, 2012), עלתה בדעתי לראשונה בעיית הכּנוּת. כלומר, הבחנתי בקושי להקפיד על כנות בכתיבה, על כתיבה בכנות.

בדברים שנשאתי באירוע, שאת עיקרם כתבתי כאן בבלוג, מתחתי ביקורת על טענתה העיקרית של צווטאייבה. לדידה, אהבה בין נשים נידונה לכישלון משום שנשים אינן יכולות להביא לעולם ילד שהוא פרי (גופני) של אהבתן.

בדומה לדוברות האחרות, הנהדרות, באירוע – דנה אולמרט, אורנה בן נפתלי, מרב מיכאלי – ניסיתי להפריך את הטענה, להצביע על המהותנות האנכרוניסטית שלה, לרמז על החרדה השמרנית שעומדת מאחוריה. דיברתי בשבחי האפשרויות הגלומות בקשר האהבה הלסבי בכלל, ובזה של בת זוגי ושלי באופן מסוים – הדפתי את הטענה של צווטאייבה וכאילו אמרתי, אילו הבלים! אצלנו בלסביוּת דווקא הכל בסדר, הכל מעולה!

אגב כל זאת העליתי על נס את הכתיבה המסאית האנגלוסכסית שניחנת בפשטות, באמינות, בישירות.

במידה רבה, האירוע כולו הלעיג את השמרנות של  צווטאייבה, והעלה על נס ערכים של מגוון, של חופש, של קוויריות – תנועה רצונית בין זהויות, חצייה עזת מצח של גדרות ומגדרים. כביכול אמרנו שם באירוע ההשקה כאשה אחת: הכל שטויות, אנחנו יכולות מה שאנחנו רק רוצות – לאהוב או לא, ללדת או לא, להזדיין או לא, להקים משפחה או לא, עם או בלי גבר, עם או בלי אבא, עם או בלי ילד, אין שום בעיה, שום דבר לא חסר, אין לקונה, זהו העידן החדש, הפוסט ביולוגי, וממילא הכל טקסט, אז בואו נירגע, ונרים כוסית לחיי בנות המזל, בנות דורנו, ולחיי האהבה.

למחרת, עלתה בדעתי פתאום המחשבה על הכנות. חשבתי על הנשים הרבות שישבו בקהל של האירוע בג'וז ולוז – נשים שבאו במיוחד כדי לדון בטענה שהעלתה צווטאייבה; בטענה שמיכל בן נפתלי ודנה בן רון אמיר, שהביאו את המכתב של צווטאייבה לפרסום, הזמינו אותנו לשוחח על אודותיה. אולי כל הנשים האלה באו, חשבתי, לא רק בשביל אירוע ספרותי שמדבר על תוקף של טקסט ספרותי, אלא כדי לדבר על זוגיות של נשים, על אמהוּת, על סקס, על ילדים, על מה שיש ועל מה שחסר. וחשבתי שהן לא קיבלו דבר מכל אלה. חשבתי שאני עצמי, לכל הפחות, הייתי עסוקה בהדיפת המתקפה השמרנית, ולא השתהיתי לרגע על העניין עצמו. וחשבתי שהרבה יותר מעניין, במקום שבו אני נמצאת היום, להירגע קצת מהחרדה שלי מפני השמרנות. אפשר כבר להסיר את השריון, להניח את הקשת ואת החץ. לדבר לא רק על מה שנהדר בהוויה הלסבית, על הכוח, על הסקסיות ועל היצירה, אלא גם על מה שמורכב, ומה שמאתגר, וכן, גם על מה שחסר.

לדוגמה: באחרונה הקדשתי לא מעט מחשבה לחסרון אחד בולט במשפחתי שלי – משפחה שיש בה זוג הורות, זוג בנות וגם כלבה, ואף לא יצור אחד ממין זכר. מה חסר כשחסר גבר? מהי הגבריות הזאת, שאינה מנת חלקנו, איזה מרכיבים שלה אפשר לאמץ ומה לעולם לא יהיה לי עצמי ממנה?

[כתבתי על כך מסה שתתפרסם, אני מקווה, בשנה הבאה בהוצאת מכון ון ליר. טיוטה שלה נשאתי זה כבר כהרצאה באירוע  "12 דקות" תחת הכותרת: "דרושה גבר – מחשבות על גבריות במשפחה של נשים". אתם מוזמנים ומוזמנות לצפות ולהקשיב כאן].

יכולתי באותה הרצאה בג'וז ולוז, שעסקה בכשלי האהבה הלסבית, להזכיר את החסר הזה בגבריות. או לדבר, למשל, על אתגרים אחרים של הזוגיות הלסבית המסוימת שלי: נכון, התשוקה שלי אל זוגתי בעינה חיה, אבל איך לממש אותה? איך לתת לה מקום? איך לא לשכוח אותה ולהניח לה להיבלע במשימות היומיום, במאבק על זמן העבודה שמחוץ למשפחה, בסימביוזה – איך להישמר מפני הסימביוזה?

יכולתי  להקדיש מעט מחשבה גם לרעיון שקשרים בין אנשים – קשרים הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים או אחרים – בהכרח ממלאים צרכים אחדים ומחסירים אחרים. אבל לא עשיתי זאת. הצגתי פנים שבעות רצון, מחייכות, והסתרתי כל קונפליקט, הצנעתי כל הססנות.

עכשיו אני חושבת: כנות בכתיבה אינה זהה לאמירת אמת והיא אינה ההפך משקר. כנות היא ההפך מהתייפייפות.

הדברים שכתבתי בהרצאה היו אמת, אבל לא היו לגמרי כנות. לא קשה להקפיד על האמת בכתיבה – כזו שאפשר להוכיח בבית משפט – אבל קשה להקפיד על כנות. החיפוש אחר הכנות מתקיים בין השורות, ברווחים, בשתיקות.

והרבה תלוי, אני חושבת עכשיו, בנמענת של הדברים. למי אני כותבת? האם אני כותבת לקוראת השמרנית, שאותה אני מבקשת לשכנע, וממילא לרָצות? האם אני מנסה בכתיבה להזיז את השמרנות מדעתה? ואם כן, האם אני לא נידונה כך לכתיבה שמשטיחה כל ויכוח פנימי, כל אי-ידיעה?

נדמה לי שכתיבה כנה מחייבת לוותר על הקוראת השמרנית, או על כל קוראת אחרת שאותה אבקש לכבד או לנער. אולי כתיבה כנה היא כתיבה למראה? אולי אם אכתוב להשתקפות שלי במראה, אם אדרש בכתיבה להישיר מבט, לראות את הקמטים, את הכתמים, את המבט העייף, המתאמץ, ולדבר אליו, אולי יקרה משהו כן בכתיבה?

בדבר אחד אני בטוחה: בתום הכתיבה למראה, כדאי שעורכת טובה תקרא את הטקסט ותעיר את הערותיה. עורכים טובים הם גלאים של כנוּת ושל העדרה.

 

 

 

 

 

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

5 תגובות כתיבת תגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: