לכתוב ליד מים? ועוד על מפות הכתיבה של שון לוין

"מצאו מקום לכתוב בקרבת מים". זו ההמלצה הראשונה במפת הכתיבה של שון לוין, סופר תושב לונדון, שמשכה את לבי. "שבו לכתוב ליד תעלה, נהר, ים. אפילו מזרקה. כתבו על אודות המים שזורמים דרך תמונת הנוף או נובעים, פורצים, מתוכה. דמיינו את גופכם שלכם כפני הקרקע. כתבו על אודות הדם שלכם, על אודות הצלקות שעל העור שלכם והצלקות שעל פני גופיהם של אנשים שאתם מכירים. כתבו על המקומות שבהם פני השטח נחתכו. ועל מה שנשאר".

מפות הכתיבה של שון לוין הם בעצם מדריכי כתיבה קטנים, שמודפסים בצורת מפה – לכתיבה בעיר, לכתיבה בבית, לכתיבה מתוך האהבה ועליה. אפשר לקפל את המדריכים האלה ולהכניס לתיק ולקחת איתנו באשר נלך ובאשר נכתוב. יש בהם מגוון רעיונות שמעודדים כתיבה, שמשחררים מעצורי כתיבה, הם נשענים על העיקרון שכתיבה במיטבה כרוכה בהליכה, כלומר יש בה בכתיבה מעין גמיאת מרחק ברגל.  המדריכים ניחנים באיכות פואטית, שמעלה אותם מדרגת המדריך המעשי-בלבד אל יצירה, בכתב ובאיור, שמעוררת השראה בחיי היומיום.

המפה שבה לוין ממליץ ללכת לכתוב בקרבת מים מתפארת באיור של נהר הזורם בלב העיר. כמו התמזה של לונדון, נניח. המחשבה הראשונה שלי היתה שבתל אביב אין נהר בלב העיר, ומה הפלא שאני לא מתקדמת מספיק בכתיבה, כי אם היה נהר בלב תל אביב, אז בטח הייתי מרבה ללכת אל גדותיו ולאורכן, מרגישה את הזרימה, את הדרך הארוכה, את החיבור בין קצה לקצה, את כדור הארץ העגול, וגם את הלכלוך, ואת הדגים המתים, ואת הדגים החיים, ואת הדייגים. וההשראה היתה שורה.

אבל אז שמתי לב שההמלצה כוללת הליכה אל כל מים, אפילו מזרקה – כי אלה מדריכי כתיבה בעיר, בכל-עיר –  וחשבתי שאולי באמת אתחיל לשלב בשגרת יומי רגעים של הליכה וכתיבה ליד מים. וניסיתי להיזכר בכמה מקומות עם מים שאני מחבבת בתל אביב. למשל, הבריכה האקולוגית החדשה עם הנימפאות שלה בכיכר רבין. ובריכת הנימפאות הוותיקה בגן מאיר. ותעלות המים הקטנות בסוזן דלל. ומדרגות המים והמזרקות בגן יעקב ליד הבימה. הבעיה היא שהכל קצת נקי מדי, קצת סטטי מדי, וקשה ממש לדמיין צלקות, את המקום שבו פני השטח נחתכו ומה שנשאר. ובכל זאת אולי אשב ליד מזרקה עירונית כזאת, או בריכת נימפאות – אומרים שנמפאות פורחות במקום שבו דרכה כף רגלו של בודהה או משהו כזה – ואעלה בדמיוני  דווקא את התמזה, נניח, זורמת לה בשצף קצף במקום אבן גבירול ויהודה הלוי. נראה מה יעלה בכתיבה אז.

לשמחתי הרבה שלח לי שון לוין כמה ממפות הכתיבה שחיבר (ביחד עם מאיירים שונים) לאחר שקרא את אחד הפוסטים שלי בבלוג הכתיבה. קראתי במפות, עברתי על ההוראות השונות, טיילתי בדרכים המאוירות, וגיליתי כי לקריאה נוספת הוא ממליץ בין השאר על ספרה של המחברת האמריקאית רבקה סולנית,  Wanderlust, שהוא לגמרי במקרה אחד הספרים האהובים עלי ביותר. כל כולו חקירת ההיסטוריה של ההליכה – בחוצות העיר ובטבע – והקשר בינה ובין יצירה בכלל וכתיבה בפרט.

אני מעלעלת כעת בעותק של Wanderlust שבידי ומוצאת ציטוט חביב עלי מאת ג'ון קיטס, שיצא ב-1818 למסע של הליכה בצפון אנגליה ובדרום סקוטלנד, למשך חודש, והסביר כי הוא עומד לעשות זאת כדי "לחבר מעין פרולוג לחיים שאותם אני מתכוון לחיות", שהם חיים של כתיבה, והוסיף כי ככל שיעפיל על הרים גבוהים יותר, ככל שיתמיד בהליכה ויעמוד באתגריה, כך יצליח להתנער מדעות קדומות רבות יותר, לזהות מראות מעודנים יותר, לחוש את גדולת ההרים, "ולחזק את כוחי בשירה, הרבה יותר מכפי שהייתי מצליח בישיבה בבית בקרב הספרים שלי, אפילו שאני צריך לקרוא את הומרוס".

אגב כך, ברוח הימים האלה, שון לוין מחפש עזרה מחברים כדי להדפיס את מפות הכתיבה המקסימות שלו להפצה ברבים.  עד ה-29 באוקטובר אפשר לתרום לקמפיין העזרה הזה או פשוט להזמין את המפות ישירות ממנו, כמדומני. אני מקווה שמישהו ירצה פעם לתרגם את המפות לעברית. וגם את הספר של סולנית על ההיסטוריה של ההליכה. זה יכול להיות ממש נחמד.

על מערכת היחסים הסבוכה והמאתגרת עם הזיכרון

בעיית הזיכרון – בעיה מאתגרת במקרה הטוב, ומביכה בדרך כלל – עלתה בדעתי באחרונה פעמיים: פעם אחת כאשר הכנתי דברים למפגש הראשון של "רשימות מן העבר", סדנה בכתיבה ביוגרפית שהתחלתי להנחות בשבוע שעבר בחנות הספרים "המגדלור". ופעם שנייה כאשר חיברתי ברכה לחברתי-אהובתי מיכל, לכבוד יום השנה להיכרותנו – שבע שנים מאז הדייט הראשון! – שצויין גם הוא בשבוע שעבר.

במפגש הראשון של הסדנה דיברתי על כמה תכונות תרוּמיות שאני מייחסת לכתיבה בסוגות הביוגרפיות, הדיוקן והממואר. בין השאר התעכבתי על מערכת היחסים הסבוכה והמאתגרת שבין הכתיבה הביוגרפית לבין הזיכרון:  אנחנו תלויים בזיכרון – שלנו, של אחרים – ואנחנו נסמכים עליו, אף שאנחנו יודעים שהוא אינו מהימן, בלשון המעטה.

היצירה הביוגרפית – בין שהיא נכתבת בגוף ראשון על חיינו שלנו, ובין שהיא נכתבת על אחרים – היא סוגה ספרותית לא-בדיונית, לא פיקטיבית (אני אוהבת את הפשטות של המונח באנגלית: Non Fiction). אנחנו אמורים לתעד מן הזיכרון את קורותינו וקורות אחרים, לא להמציא דבר, לדבוק בעובדות. ואולם הזיכרון – שלנו ושל אחרים – אינו מתחייב בעצם אלא להמציא. עצם ההעלאה מן האוב, עצם הניסוח בדיעבד, עצם הבחירה בפרטים אלה ואחרים – כל אלה הם יצירה, סיפור, פרשנות, שמתחוללים בראשינו עוד לפני שנעשית במודע עבודת האומנות או האמנות של הכתיבה.

ג'ונתן פרנזן, במסה יפה על אביו שחלה באלצהיימר – My Father's Brain– מטיל ספק ביכולת שלו עצמו לזכור נאמנה רגעים מן העבר שקשורים לאביו, זה שאיבד במובהק את הזיכרון. כמו פרנזן, יש לא מעט מחברים של ממוארים ויצירות ביוגרפיות אחרות שאינם מתיימרים להציג תמונות מן העבר, כביכול שלפו אותן מן המאגר, אלא כפי שוירג'יניה וולף מכנה זאת, הם מציגים רק סקיצות, רישומים של העבר, קווי מיתאר בקירוב, לכל היותר. והמחברים האלה מתייחסים בכתיבתם אל חולשות הזיכרון: התעתוע, הבוגדנות, ההצפה.

ואולם על פי רוב בעיית הזיכרון מודחקת בכתיבה הביוגרפית. עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", לדוגמה, מסתייג לפעמים בסגנון "אני לא זוכר אם היינו לובשים בגדים טובים לכבוד ההליכה לבית המרקחת, לכבוד הטלפון לתל אביב, אבל לא אתפלא אם התלבשנו. זה היה מבצע חגיגי". יחד עם זאת, קטעים נכבדים בספר מסופרים לפרטי פרטים – "נולדתי וגדלתי בדירת קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת מגירה שהיתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב…" הדברים מסופרים כאילו המחבר עומד שם בעין ילדותו ומתבונן סביבותיו. בדרך כלל לא עולות בכתיבתו השאלות הספקניות – אתה בטוח בפרטים האלה? אולי הדירה, בדיעבד, לא היתה כל כך קטנה?  אולי אתה מלביש את הדירה בריהוט ובתאורה ובשאר מרכיבים שאספת באינספור זכרונות בשנות חייך?

"זכרונותי הבהירים ביותר מאותו בוקר של חודש פברואר הם זכרונות של מראה ושל מרחב",  כותב פרנזן במסה הביוגרפית על אביו. "חטיף השוקולד מיסטר גודבר בעל העטיפה הצהובה, המעבר מהסלון לחדר השינה, אור הבוקר-המאוחר…. יחד עם זאת, אני מודע לכך שאפילו על הזכרונות האלה אין לסמוך. לפי תיאוריות עכשוויות המבוססות על מחקר מקיף בניורולוגיה ובפסיכולוגיה בעשרות השנים האחרונות, המוח אינו אלבום שבו מונחים זכרונות כמו תמונות קבועות. הזיכרון הוא – בניסוחו של הפסיכולוג דניאל ל. שכטר –  "קונסטלציה זמנית" של פעילוּת.  גירוי לא לגמרי מדויק של מעגלי נוירונים שכורכים יחד מערך של דימויים חושניים ומידע סמנטי לכדי תחושה רגעית של השלם הנזכר…"

והנה, לפני ימים אחדים נהניתי מזיכרון חי ומרגש: הרגע הראשון בדייט הראשון שלי ושל מיכל. אני זוכרת היטב איך לפני שבע שנים נכנסתי – חוששת ומצפה – לבר "בטי פורד" בנחלת בנימין, השעה היתה מוקדמת, ישבו רק מעט גברים ונשים ליד השולחנות ועל הבר. התאורה כבר אפלה. מגרם המדרגות הקטן שבכניסה זיהיתי את מיכל שישבה על הבר, בגבה אלי, רעמת תלתלים שחורה, חולצה לבנה וקלילה, מכנסי ג'ינס. כשהתקרבתי היא פנתה אלי, וחיוכה מאיר, והיא נראתה לי יפה באופן מדאיג.

אני נוצרת את הזיכרון הזה לא רק משום שזהו הרגע הראשון, רב הקסם והרה העתיד, אלא משום שבמידה רבה זו הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה בחיינו המשותפים שמיכל חיכתה לי. איכשהו אני טיפוס אנלי שכזה, מגיעה-בזמן כפייתית, ומיכל לא ממש נוטה להקדים, בלשון המעטה.

הברכה שחיברתי חגגה את הסמליות של כל זה, וחיכיתי שמיכל תצחק, אבל היא קראה את הברכה בעיון, ונשאה אלי את עיניה בחיוך ואמרה: זה בכלל לא מה שקרה. לא נפגשנו בתוך בטי פורד, אלא באחד העם פינת אלנבי, את חיכית לי בפינה, וצעדנו לבר ביחד.

מיכל בטוחה בזיכרון שלה. אני נאחזת בזה שלי. ואני חושבת עכשיו בהשלמה שאולי כל כתיבה היא המצאה ופרשנות. ואם כתיבה ביוגרפית היא לא-בדיונית, הרי היא שונה מכתיבת פרוזה, מן הבדיון לשמו, רק בחומרים שבהם היא משתמשת להמצאה ולפרשנות. חומרי הביוגרפיה הם חומרי הזיכרון, "תחושות רגעיות של השלם הנזכר", שבהם אנחנו משתמשות כדי לספר סיפור. או משהו דומה.

פיגומים של זמן לעבודה

בשבחי הרוטינה של הכתיבה

אני קוראת בימים אלה את "חיי הכתיבה" של אנני דילארד, המסאית והסופרת האמריקאית. היא מתעכבת על העניין של לוח זמנים בכתיבה – סוגיה שמרתקת ומאתגרת אותי, שלא לומר מייסרת. איך להקפיד על שגרה של כתיבה כנגד צורכי הפרנסה, ההורות, הזוגיות, החברות, ושאר הסחות הדעת והלב? איך להעמיד את הכתיבה במקום קבוע, יציב, בחיי היומיום?

אנני דילארד אינה עוסקת בעצם הקושי (כמו זה שלי) ליצור רוטינה, אלא במגוון הצורות שהרוטינה לובשת בחיי הכתיבה שלה ושל סופרים אחרים.

את המחצית השנייה של ספרה " Pilgrim at Tinker Creek", היא מספרת, כתבה בשעות אחר הצהריים ובלילה. במשך שבועות נהגה לישון כל יום עד הצהריים. לכתוב פעם אחת אחר הצהריים ופעם נוספת אחרי ארוחת ערב מוקדמת שסעדה עם בעלה, סופר גם הוא, והליכה בת כשעה בחוצות. כשחזרה מההליכה כתבה עד חצות, או אחת-שתיים לפנות בוקר, וחוזר חלילה. בהקפדה. כל יום זהה לקודמו.

רוב חיי הכתיבה שאני מכירה, מקריאה ומשיחות, מתקיימים במשמרת הבוקר דווקא. וברוב הרוטינות משולבת הליכה. וואלאס סטיבנס, בשנות הארבעים לחייו, מספרת דילארד, נהג להתעורר בכל בוקר בשעה שש, לקרוא במשך שעתיים, לצעוד במשך שעה למשרד, שם הכתיב שירים למזכירה. בצהריים, לא אכל אלא צעד שעה נוספת, בדרך כלל לעבר גלריה לאמנות. אחרי הצהריים הוא צעד הביתה מהעבודה, עוד שעה של הליכה. אחרי ארוחת ערב פרש לחדר העבודה שלו. בתשע הלך לישון.

הנה מה שסיפר הרוקי מורקמי ל"פאריס ריוויו" על רוטינת הכתיבה הקשיחה שלו בזמן שהוא עמל על כתיבת רומן – השכמה בארבע לפנות בוקר, עבודה של חמש-שש שעות, ריצה או שחייה אחר הצהריים, קריאה או האזנה למוזיקה, ובתשע בערב – לישון.

When I’m in writing mode for a novel, I get up at 4:00 am and work for five to six hours. In the afternoon, I run for 10km or swim for 1500m (or do both), then I read a bit and listen to some music. I go to bed at 9:00 pm. I keep to this routine every day without variation. The repetition itself becomes the important thing; it’s a form of mesmerism. I mesmerize myself to reach a deeper state of mind. But to hold to such repetition for so long — six months to a year — requires a good amount of mental and physical strength. In that sense, writing a long novel is like survival training. Physical strength is as necessary as artistic sensitivity.

סימון דה בובואר סיפרה לפאריס ריוויו, ב-1965, שהיא נוהגת לכתוב בכל בוקר בעשר, אחרי כוס תה, ולחזור לכתיבה אחר הצהריים:

I'm always in a hurry to get going, though in general I dislike starting the day. I first have tea and then, at about ten o'clock, I get under way and work until one. Then I see my friends and after that, at five o'clock, I go back to work and continue until nine. I have no difficulty in picking up the thread in the afternoon… Most often it's a pleasure to work.

INTERVIEWER
When do you see Sartre?

DE BEAUVOIR
Every evening and often at lunchtime. I generally work at his place in the afternoon.

אי אפשר לשבוע מסיפורי הרוטינה של סופרים אהובים. בכולם אני מקנאה, על עצם היכולת להקפיד על טקסים של כתיבה, ועל שגרתה.

אנני דילארד מנסה ללכוד את טיבה, את כוחה, של שגרת הכתיבה  – זו "מגנה מפני הכאוס והגחמה, זו רשת לתפיסת ימים, זהו פיגום שעליו פועל יכול לעמוד ולהחזיק בשתי ידיו חלקים של הזמן…"

A schedule defends from chaos and whim. It is a net for catching days. It is a scaffolding on which a worker can stand and labor with both hands at sections of time. A schedule is a mock-up of reason and order—willed, faked, and so brought into being; it is a peace and a haven set into the wreck of time; it is a lifeboat on which you find yourself, decades later, still living. Each day is the same, so you remember the series afterward as a blurred and powerful pattern.

[Dillard, Annie (2009-10-13). The Writing Life (p. 32). Harper Collins, Inc.. Kindle Edition].

השגרה, החזרה היומיומית על שעת הכתיבה ועל המשך שלה ועל הפעולות שנעשות בהפוגות ממנה, מאפשרת להיכנס לעולמה של הכתיבה, ולהשתהות בו, ובכלל זה לבהות במסך, ללכת שעה בשבילים, ברחובות, לשתות קפה, לשתות תה, לעשן סיגריה, לקרוא, וגם לכתוב. זו שגרה שמבטיחה את העבודה, שלא תהיה חפוזה, תכליתית, שיתמלאו בשבילה התנאים שהיא דורשת.

ג'ויס קרול אוטס אוהבת לכתוב שעה השכם לפני ארוחת הבוקר, בימים שבהם היא מרצה באוניברסיטה, ועד הצהריים בימים שמוקדשים לכתיבה. גם המינגווי העדיף את הכתיבה בבקרים הקרירים. סטיוון קינג כותב עשרה עמודים ביום, בכל יום. פוקנר איכשהו כתב כל בוקר אחרי לילות של שתיית ויסקי. ג'וליה קאמרון הציעה במדריך שלה לכתוב בכל יום "דפי בוקר", כמה עמודים של כתיבה בזרם התודעה, כדי להניע את גלגלי היצירה, והצליחה מאוד, בלשון המעטה, במכירת ספרה.

כביכול הם בני מזל, כל הסופרים האלה, שמקפידים על שגרת כתיבה יומיומית, כי מן הסתם אינם מוטרדים בשאלות של עבודה בשכר ושאר מטלות, שממלאות את שעות העירנות, ודורסות את שעות הכתיבה.

אלא שביני וביני ברור לי – הבעיה שלי אינה כלכלית אלא נפשית. והנה, אני מבטיחה לעצמי כאן בפרהסיה של הבלוג: השלב הבא בהתפתחותי ככותבת יהיה לשלב את הכתיבה בחיי היומיום, באופן קבוע, ברור, תדיר.  שלא אזדקק לגנוב עוד שעות של כתיבה כאן ושם, או לעצור להפוגות של כתיבה מעת לעת, כפי שאני נוהגת לקחת לי מעין חופשות של עבודה, שניטלות בדחיפות, מתוך תחושה שהזמן יקר ונדיר וקצוב בחומרה, תוך הצצה מאחורי הכתף לוודא שאף אחד לא רואה, שאף אחד לא רודף אחרי, כביכול זו אינה הזכות שלי או אינה החובה, לעבוד בכתיבה.

הנה קטע מתוך ראיון ב"פאריס ריוויו" עם טוני מוריסון, על רוטינת הבוקר שלה בכתיבה – מוריסון גילתה שהיא במיטבה בשעות הבוקר המוקדמות, ושהיא נהנית מריטואל של קבלת פנים לשמש, עם כוס קפה ביד, כהכנה לבוקר של כתיבה. אלא שגם לה, לטוני מוריסון, מתברר, קשה להקפיד על רוטינה של כתיבה:

INTERVIEWER
You have said that you begin to write before dawn. Did this habit begin for practical reasons, or was the early morning an especially fruitful time for you?

MORRISON
Writing before dawn began as a necessity–I had small children when I first began to write and I needed to use the time before they said, Mama–and that was always around five in the morning. Many years later, after I stopped working at Random House, I just stayed at home for a couple of years. I discovered things about myself I had never thought about before. At first I didn't know when I wanted to eat, because I had always eaten when it was lunchtime or dinnertime or breakfast time. Work and the children had driven all of my habits… I didn't know the weekday sounds of my own house; it all made me feel a little giddy.

I was involved in writing Beloved at that time–this was in 1983–and eventually I realized that I was clearer-headed, more confident and generally more intelligent in the morning. The habit of getting up early, which I had formed when the children were young, now became my choice. I am not very bright or very witty or very inventive after the sun goes down.

Recently I was talking to a writer who described something she did whenever she moved to her writing table. I don't remember exactly what the gesture was–there is something on her desk that she touches before she hits the computer keyboard–but we began to talk about little rituals that one goes through before beginning to write. I, at first, thought I didn't have a ritual, but then I remembered that I always get up and make a cup of coffee and watch the light come. And she said, Well, that's a ritual. And I realized that for me this ritual comprises my preparation to enter a space I can only call nonsecular… Writers all devise ways to approach that place where they expect to make the contact, where they become the conduit, or where they engage in this mysterious process. For me, light is the signal in the transaction. It's not being in the light, it's being there before it arrives. It enables me, in some sense.

I tell my students one of the most important things they need to know is when they are at their best, creatively. They need to ask themselves, What does the ideal room look like? Is there music? Is there silence? Is there chaos outside or is there serenity outside? What do I need in order to release my imagination?

INTERVIEWER.
What about your writing routine?

MORRISON
I have an ideal writing routine that I've never experienced, which is to have, say, nine uninterrupted days when I wouldn't have to leave the house or take phone calls. And to have the space–a space where I have huge tables. I end up with this much space [she indicates a small square spot on her desk] everywhere I am, and I can't beat my way out of it. I am reminded of that tiny desk that Emily Dickinson wrote on and I chuckle when I think, Sweet thing, there she was. But that is all any of us have: just this small space and no matter what the filing system or how often you clear it out–life, documents, letters, requests, invitations, invoices just keep going back in. I am not able to write regularly. I have never been able to do that–mostly because I have always had a nine-to-five job. I had to write either in between those hours, hurriedly, or spend a lot of weekend and predawn time…