פיגומים של זמן לעבודה

בשבחי הרוטינה של הכתיבה

אני קוראת בימים אלה את "חיי הכתיבה" של אנני דילארד, המסאית והסופרת האמריקאית. היא מתעכבת על העניין של לוח זמנים בכתיבה – סוגיה שמרתקת ומאתגרת אותי, שלא לומר מייסרת. איך להקפיד על שגרה של כתיבה כנגד צורכי הפרנסה, ההורות, הזוגיות, החברות, ושאר הסחות הדעת והלב? איך להעמיד את הכתיבה במקום קבוע, יציב, בחיי היומיום?

אנני דילארד אינה עוסקת בעצם הקושי (כמו זה שלי) ליצור רוטינה, אלא במגוון הצורות שהרוטינה לובשת בחיי הכתיבה שלה ושל סופרים אחרים.

את המחצית השנייה של ספרה " Pilgrim at Tinker Creek", היא מספרת, כתבה בשעות אחר הצהריים ובלילה. במשך שבועות נהגה לישון כל יום עד הצהריים. לכתוב פעם אחת אחר הצהריים ופעם נוספת אחרי ארוחת ערב מוקדמת שסעדה עם בעלה, סופר גם הוא, והליכה בת כשעה בחוצות. כשחזרה מההליכה כתבה עד חצות, או אחת-שתיים לפנות בוקר, וחוזר חלילה. בהקפדה. כל יום זהה לקודמו.

רוב חיי הכתיבה שאני מכירה, מקריאה ומשיחות, מתקיימים במשמרת הבוקר דווקא. וברוב הרוטינות משולבת הליכה. וואלאס סטיבנס, בשנות הארבעים לחייו, מספרת דילארד, נהג להתעורר בכל בוקר בשעה שש, לקרוא במשך שעתיים, לצעוד במשך שעה למשרד, שם הכתיב שירים למזכירה. בצהריים, לא אכל אלא צעד שעה נוספת, בדרך כלל לעבר גלריה לאמנות. אחרי הצהריים הוא צעד הביתה מהעבודה, עוד שעה של הליכה. אחרי ארוחת ערב פרש לחדר העבודה שלו. בתשע הלך לישון.

הנה מה שסיפר הרוקי מורקמי ל"פאריס ריוויו" על רוטינת הכתיבה הקשיחה שלו בזמן שהוא עמל על כתיבת רומן – השכמה בארבע לפנות בוקר, עבודה של חמש-שש שעות, ריצה או שחייה אחר הצהריים, קריאה או האזנה למוזיקה, ובתשע בערב – לישון.

When I’m in writing mode for a novel, I get up at 4:00 am and work for five to six hours. In the afternoon, I run for 10km or swim for 1500m (or do both), then I read a bit and listen to some music. I go to bed at 9:00 pm. I keep to this routine every day without variation. The repetition itself becomes the important thing; it’s a form of mesmerism. I mesmerize myself to reach a deeper state of mind. But to hold to such repetition for so long — six months to a year — requires a good amount of mental and physical strength. In that sense, writing a long novel is like survival training. Physical strength is as necessary as artistic sensitivity.

סימון דה בובואר סיפרה לפאריס ריוויו, ב-1965, שהיא נוהגת לכתוב בכל בוקר בעשר, אחרי כוס תה, ולחזור לכתיבה אחר הצהריים:

I'm always in a hurry to get going, though in general I dislike starting the day. I first have tea and then, at about ten o'clock, I get under way and work until one. Then I see my friends and after that, at five o'clock, I go back to work and continue until nine. I have no difficulty in picking up the thread in the afternoon… Most often it's a pleasure to work.

INTERVIEWER
When do you see Sartre?

DE BEAUVOIR
Every evening and often at lunchtime. I generally work at his place in the afternoon.

אי אפשר לשבוע מסיפורי הרוטינה של סופרים אהובים. בכולם אני מקנאה, על עצם היכולת להקפיד על טקסים של כתיבה, ועל שגרתה.

אנני דילארד מנסה ללכוד את טיבה, את כוחה, של שגרת הכתיבה  – זו "מגנה מפני הכאוס והגחמה, זו רשת לתפיסת ימים, זהו פיגום שעליו פועל יכול לעמוד ולהחזיק בשתי ידיו חלקים של הזמן…"

A schedule defends from chaos and whim. It is a net for catching days. It is a scaffolding on which a worker can stand and labor with both hands at sections of time. A schedule is a mock-up of reason and order—willed, faked, and so brought into being; it is a peace and a haven set into the wreck of time; it is a lifeboat on which you find yourself, decades later, still living. Each day is the same, so you remember the series afterward as a blurred and powerful pattern.

[Dillard, Annie (2009-10-13). The Writing Life (p. 32). Harper Collins, Inc.. Kindle Edition].

השגרה, החזרה היומיומית על שעת הכתיבה ועל המשך שלה ועל הפעולות שנעשות בהפוגות ממנה, מאפשרת להיכנס לעולמה של הכתיבה, ולהשתהות בו, ובכלל זה לבהות במסך, ללכת שעה בשבילים, ברחובות, לשתות קפה, לשתות תה, לעשן סיגריה, לקרוא, וגם לכתוב. זו שגרה שמבטיחה את העבודה, שלא תהיה חפוזה, תכליתית, שיתמלאו בשבילה התנאים שהיא דורשת.

ג'ויס קרול אוטס אוהבת לכתוב שעה השכם לפני ארוחת הבוקר, בימים שבהם היא מרצה באוניברסיטה, ועד הצהריים בימים שמוקדשים לכתיבה. גם המינגווי העדיף את הכתיבה בבקרים הקרירים. סטיוון קינג כותב עשרה עמודים ביום, בכל יום. פוקנר איכשהו כתב כל בוקר אחרי לילות של שתיית ויסקי. ג'וליה קאמרון הציעה במדריך שלה לכתוב בכל יום "דפי בוקר", כמה עמודים של כתיבה בזרם התודעה, כדי להניע את גלגלי היצירה, והצליחה מאוד, בלשון המעטה, במכירת ספרה.

כביכול הם בני מזל, כל הסופרים האלה, שמקפידים על שגרת כתיבה יומיומית, כי מן הסתם אינם מוטרדים בשאלות של עבודה בשכר ושאר מטלות, שממלאות את שעות העירנות, ודורסות את שעות הכתיבה.

אלא שביני וביני ברור לי – הבעיה שלי אינה כלכלית אלא נפשית. והנה, אני מבטיחה לעצמי כאן בפרהסיה של הבלוג: השלב הבא בהתפתחותי ככותבת יהיה לשלב את הכתיבה בחיי היומיום, באופן קבוע, ברור, תדיר.  שלא אזדקק לגנוב עוד שעות של כתיבה כאן ושם, או לעצור להפוגות של כתיבה מעת לעת, כפי שאני נוהגת לקחת לי מעין חופשות של עבודה, שניטלות בדחיפות, מתוך תחושה שהזמן יקר ונדיר וקצוב בחומרה, תוך הצצה מאחורי הכתף לוודא שאף אחד לא רואה, שאף אחד לא רודף אחרי, כביכול זו אינה הזכות שלי או אינה החובה, לעבוד בכתיבה.

הנה קטע מתוך ראיון ב"פאריס ריוויו" עם טוני מוריסון, על רוטינת הבוקר שלה בכתיבה – מוריסון גילתה שהיא במיטבה בשעות הבוקר המוקדמות, ושהיא נהנית מריטואל של קבלת פנים לשמש, עם כוס קפה ביד, כהכנה לבוקר של כתיבה. אלא שגם לה, לטוני מוריסון, מתברר, קשה להקפיד על רוטינה של כתיבה:

INTERVIEWER
You have said that you begin to write before dawn. Did this habit begin for practical reasons, or was the early morning an especially fruitful time for you?

MORRISON
Writing before dawn began as a necessity–I had small children when I first began to write and I needed to use the time before they said, Mama–and that was always around five in the morning. Many years later, after I stopped working at Random House, I just stayed at home for a couple of years. I discovered things about myself I had never thought about before. At first I didn't know when I wanted to eat, because I had always eaten when it was lunchtime or dinnertime or breakfast time. Work and the children had driven all of my habits… I didn't know the weekday sounds of my own house; it all made me feel a little giddy.

I was involved in writing Beloved at that time–this was in 1983–and eventually I realized that I was clearer-headed, more confident and generally more intelligent in the morning. The habit of getting up early, which I had formed when the children were young, now became my choice. I am not very bright or very witty or very inventive after the sun goes down.

Recently I was talking to a writer who described something she did whenever she moved to her writing table. I don't remember exactly what the gesture was–there is something on her desk that she touches before she hits the computer keyboard–but we began to talk about little rituals that one goes through before beginning to write. I, at first, thought I didn't have a ritual, but then I remembered that I always get up and make a cup of coffee and watch the light come. And she said, Well, that's a ritual. And I realized that for me this ritual comprises my preparation to enter a space I can only call nonsecular… Writers all devise ways to approach that place where they expect to make the contact, where they become the conduit, or where they engage in this mysterious process. For me, light is the signal in the transaction. It's not being in the light, it's being there before it arrives. It enables me, in some sense.

I tell my students one of the most important things they need to know is when they are at their best, creatively. They need to ask themselves, What does the ideal room look like? Is there music? Is there silence? Is there chaos outside or is there serenity outside? What do I need in order to release my imagination?

INTERVIEWER.
What about your writing routine?

MORRISON
I have an ideal writing routine that I've never experienced, which is to have, say, nine uninterrupted days when I wouldn't have to leave the house or take phone calls. And to have the space–a space where I have huge tables. I end up with this much space [she indicates a small square spot on her desk] everywhere I am, and I can't beat my way out of it. I am reminded of that tiny desk that Emily Dickinson wrote on and I chuckle when I think, Sweet thing, there she was. But that is all any of us have: just this small space and no matter what the filing system or how often you clear it out–life, documents, letters, requests, invitations, invoices just keep going back in. I am not able to write regularly. I have never been able to do that–mostly because I have always had a nine-to-five job. I had to write either in between those hours, hurriedly, or spend a lot of weekend and predawn time…

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

8 תגובות כתיבת תגובה

  1. I admire your public declaration to find and stick to a routine. Very brave. Even without a lover. kids, and a 9-to-5 job, I find it impossible. Though I do have the memory, which is always there, of time when I have been able to stick to a routine – usually no more than Morrison's 9-day fantasy – and those were always when good and deep work was done. Thanks for this reminder of the importance of routine.
    Oren sent me to your blog

    • מזמן לא קראתי טוני מוריסון. איכשהו אני כבר לא זקוקה לה. אבל בשעתו כשקראתי על הטקס שלה – לקום בחושך ולחכות לזריחה – חשבתי שזה המהלך של הספרים שלה, בזעיר אנפין. הם תמיד מתחילים בחושך (לאו דווקא פיסי) ומסתיים כשאיזו תקווה ולו קלושה וקטנה מסתמנת באופק. במקום שבו היא מתחילה לכתוב בעצם מסתיים הספר שלה. זה סוג של מאגיה. בכלל טקסים זה מאגיה, אבל אצלה היא יותר גורפת.

  2. מסקרן ומעורר חיטוט עצמי, שום דבר מאלה לא נמצא ב'שגרת הכתיבה' שלי. אין לי שגרת כתיבה ואני מלאת קנאה במי שהבוקר או הלילה הוא מקום של כתיבה עבורו. אצלי זה בקושי ים. ועוד בשבת. לא משהו לבנות עליו רוטינה. אני בעיקר כועסת על עצמי כי אצלי הכתיבה היא התפרצויות ארוכות ומפוזרות בים של הסחות דעת. חשבתי שאמצא תשובות בפוסט שלך, (אנחה, אנחה) מכתיפה את שק התירוצים וממשיכה לחפש..

  3. איזה פוסט כיפי.
    ואולי בכלל לא צריך רוטינה, אני תוהה לפעמים. אולי הרוטינה היא רק אידיאל מרוחק שמתאים לאחדים. ולאחרות מתאימה דווקא הקופצנות, ההתחמקות, ההיבלעות.
    אולי לא צריך להיות כותבת או סופרת או משהו כזה עם גבולות. אלא דווקא אישה מגוונת שבין היתר כותבת.

  4. מסקרן ומעורר השראה.ההכרות עם סגנונות כתיבה מגוונים מאפשרת התבוננות עצמית שהיא חיונית בכתיבה.תודה ארנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: