על מערכת היחסים הסבוכה והמאתגרת עם הזיכרון

בעיית הזיכרון – בעיה מאתגרת במקרה הטוב, ומביכה בדרך כלל – עלתה בדעתי באחרונה פעמיים: פעם אחת כאשר הכנתי דברים למפגש הראשון של "רשימות מן העבר", סדנה בכתיבה ביוגרפית שהתחלתי להנחות בשבוע שעבר בחנות הספרים "המגדלור". ופעם שנייה כאשר חיברתי ברכה לחברתי-אהובתי מיכל, לכבוד יום השנה להיכרותנו – שבע שנים מאז הדייט הראשון! – שצויין גם הוא בשבוע שעבר.

במפגש הראשון של הסדנה דיברתי על כמה תכונות תרוּמיות שאני מייחסת לכתיבה בסוגות הביוגרפיות, הדיוקן והממואר. בין השאר התעכבתי על מערכת היחסים הסבוכה והמאתגרת שבין הכתיבה הביוגרפית לבין הזיכרון:  אנחנו תלויים בזיכרון – שלנו, של אחרים – ואנחנו נסמכים עליו, אף שאנחנו יודעים שהוא אינו מהימן, בלשון המעטה.

היצירה הביוגרפית – בין שהיא נכתבת בגוף ראשון על חיינו שלנו, ובין שהיא נכתבת על אחרים – היא סוגה ספרותית לא-בדיונית, לא פיקטיבית (אני אוהבת את הפשטות של המונח באנגלית: Non Fiction). אנחנו אמורים לתעד מן הזיכרון את קורותינו וקורות אחרים, לא להמציא דבר, לדבוק בעובדות. ואולם הזיכרון – שלנו ושל אחרים – אינו מתחייב בעצם אלא להמציא. עצם ההעלאה מן האוב, עצם הניסוח בדיעבד, עצם הבחירה בפרטים אלה ואחרים – כל אלה הם יצירה, סיפור, פרשנות, שמתחוללים בראשינו עוד לפני שנעשית במודע עבודת האומנות או האמנות של הכתיבה.

ג'ונתן פרנזן, במסה יפה על אביו שחלה באלצהיימר – My Father's Brain– מטיל ספק ביכולת שלו עצמו לזכור נאמנה רגעים מן העבר שקשורים לאביו, זה שאיבד במובהק את הזיכרון. כמו פרנזן, יש לא מעט מחברים של ממוארים ויצירות ביוגרפיות אחרות שאינם מתיימרים להציג תמונות מן העבר, כביכול שלפו אותן מן המאגר, אלא כפי שוירג'יניה וולף מכנה זאת, הם מציגים רק סקיצות, רישומים של העבר, קווי מיתאר בקירוב, לכל היותר. והמחברים האלה מתייחסים בכתיבתם אל חולשות הזיכרון: התעתוע, הבוגדנות, ההצפה.

ואולם על פי רוב בעיית הזיכרון מודחקת בכתיבה הביוגרפית. עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", לדוגמה, מסתייג לפעמים בסגנון "אני לא זוכר אם היינו לובשים בגדים טובים לכבוד ההליכה לבית המרקחת, לכבוד הטלפון לתל אביב, אבל לא אתפלא אם התלבשנו. זה היה מבצע חגיגי". יחד עם זאת, קטעים נכבדים בספר מסופרים לפרטי פרטים – "נולדתי וגדלתי בדירת קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת מגירה שהיתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב…" הדברים מסופרים כאילו המחבר עומד שם בעין ילדותו ומתבונן סביבותיו. בדרך כלל לא עולות בכתיבתו השאלות הספקניות – אתה בטוח בפרטים האלה? אולי הדירה, בדיעבד, לא היתה כל כך קטנה?  אולי אתה מלביש את הדירה בריהוט ובתאורה ובשאר מרכיבים שאספת באינספור זכרונות בשנות חייך?

"זכרונותי הבהירים ביותר מאותו בוקר של חודש פברואר הם זכרונות של מראה ושל מרחב",  כותב פרנזן במסה הביוגרפית על אביו. "חטיף השוקולד מיסטר גודבר בעל העטיפה הצהובה, המעבר מהסלון לחדר השינה, אור הבוקר-המאוחר…. יחד עם זאת, אני מודע לכך שאפילו על הזכרונות האלה אין לסמוך. לפי תיאוריות עכשוויות המבוססות על מחקר מקיף בניורולוגיה ובפסיכולוגיה בעשרות השנים האחרונות, המוח אינו אלבום שבו מונחים זכרונות כמו תמונות קבועות. הזיכרון הוא – בניסוחו של הפסיכולוג דניאל ל. שכטר –  "קונסטלציה זמנית" של פעילוּת.  גירוי לא לגמרי מדויק של מעגלי נוירונים שכורכים יחד מערך של דימויים חושניים ומידע סמנטי לכדי תחושה רגעית של השלם הנזכר…"

והנה, לפני ימים אחדים נהניתי מזיכרון חי ומרגש: הרגע הראשון בדייט הראשון שלי ושל מיכל. אני זוכרת היטב איך לפני שבע שנים נכנסתי – חוששת ומצפה – לבר "בטי פורד" בנחלת בנימין, השעה היתה מוקדמת, ישבו רק מעט גברים ונשים ליד השולחנות ועל הבר. התאורה כבר אפלה. מגרם המדרגות הקטן שבכניסה זיהיתי את מיכל שישבה על הבר, בגבה אלי, רעמת תלתלים שחורה, חולצה לבנה וקלילה, מכנסי ג'ינס. כשהתקרבתי היא פנתה אלי, וחיוכה מאיר, והיא נראתה לי יפה באופן מדאיג.

אני נוצרת את הזיכרון הזה לא רק משום שזהו הרגע הראשון, רב הקסם והרה העתיד, אלא משום שבמידה רבה זו הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה בחיינו המשותפים שמיכל חיכתה לי. איכשהו אני טיפוס אנלי שכזה, מגיעה-בזמן כפייתית, ומיכל לא ממש נוטה להקדים, בלשון המעטה.

הברכה שחיברתי חגגה את הסמליות של כל זה, וחיכיתי שמיכל תצחק, אבל היא קראה את הברכה בעיון, ונשאה אלי את עיניה בחיוך ואמרה: זה בכלל לא מה שקרה. לא נפגשנו בתוך בטי פורד, אלא באחד העם פינת אלנבי, את חיכית לי בפינה, וצעדנו לבר ביחד.

מיכל בטוחה בזיכרון שלה. אני נאחזת בזה שלי. ואני חושבת עכשיו בהשלמה שאולי כל כתיבה היא המצאה ופרשנות. ואם כתיבה ביוגרפית היא לא-בדיונית, הרי היא שונה מכתיבת פרוזה, מן הבדיון לשמו, רק בחומרים שבהם היא משתמשת להמצאה ולפרשנות. חומרי הביוגרפיה הם חומרי הזיכרון, "תחושות רגעיות של השלם הנזכר", שבהם אנחנו משתמשות כדי לספר סיפור. או משהו דומה.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

2 תגובות כתיבת תגובה

  1. אידה פינק שעבדה כמתרגמת וכרושמת עדויות של ניצולי שואה כתבה מחזה נפלא על תעתועי הזיכרון, ונעמי יואלי (חברה יקרה למען הגילוי הנאות וגאון של זיכרון בפני עצמה) עיבדה אותו למופע. כתבתי על זה פעם, על ארבעה סוגים של זיכרון http://wp.me/pSKif-h1s אין נושא יותר מרתק מזה.

  2. מקסים, ממש. ומעודד ומעורר השראה. קודם, בעצם – לפני כשעתיים כבר הבת שלי (בת 3) אמרה לי:"אמא, כבר שאלת אותי את זה כמה פעמים היום… מה קורה לזיכרון שלך"??! קרוב לודאי שהיא צודקת, קורה לו משהו ולי. השאלה רק מה ולמה ואיך עוצרים זאת. זקנה מוקדמת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: