בשבחי המסוים

מכל השיעורים שלמדתי, ועודני לומדת, כקוראת של יצירות עיוניות – או ספרות לא-בדיונית (מה שנקרא באנגלית Non Fiction) –  אחד חשוב בעיני במיוחד: זהו השיעור בשבחי המסוים (בשונה מהכללי או המייצג).

פ' סקוט פיצג'רלד ניסח זאת כך: "תתחילו עם היחיד, ותגלו שיצרתם טיפוס; תתחילו עם הטיפוס ותגלו שיצרתם – כלום".

ויליאם סרויאן ניסח זאת כך: "איך אני כותב? התשובה שלי היא שאני מתחיל בעצים, וממשיך משם היישר לפנים".  סרויאן מתבונן בעץ אגוז אחד מסוים בחצר, שמעצם היותו עץ קשור לכל כך הרבה דברים בעולמנו, והוא לומד להכיר אותו, לתאר אותו, להריח אותו, ומהעץ הוא עובר לחלון שממנו נשקף, ולתוככי החדר, אל הפסנתר הצמוד לקיר, שעליו עומד בתוך מסגרת תצלום של אחיו המת של המחבר, שהיה אז ילד בן 9. והוא ממשיך משם אל אמו, שעומדת ליד הפסנתר ובוכה על מות אחיו, שהיה, אם לומר את האמת, אומר סרויאן, בסך הכל אח די מעצבן עד שמותו העלה אותו לדרגה של קדושה. סרויאן לא כותב על הכאב הכרוך באובדן שמאפיל עליך ושואב ממך את כל האהבה. הוא לא כותב על בדידות בתוך משפחה. הוא מתחיל מהעץ וממשיך משם. וזו רק דוגמה.

ערכו של המסוים, זהו ערך אחד שאני מבקשת להעביר לכותבים של ספרות לא-בדיונית, שאותם אני מנחה בקבוצות ובאופן אישי: חכו רגע עם האוניברסלי, השתהו רגע במקומי; אל תרוצו להכללה, התבוננו ראשית בפרטים. הניחו בצד את התיאוריה, הישארו עם התיאור. ובתוך כך, היזהרו מהסופרלטיב כמו מאש, היזהרו מהסופרלטיב כמו מעמוד עשן, כמו מרעש מחריש אוזניים [הו, איך לומר זאת בלשון המעטה?], היזהרו מהסופרלטיב, פשוט כך, כי הוא נוטה להחמיץ, או להסתיר, את מה שהמלים הפשוטות, הקטנות, עשויות לתאר ולבאר.

אפשר שזהו עניין פוליטי, שקשור להבדל בין המינים. וירג'יניה וולף, במחשבותיה שהתגבשו לכדי "חדר משלך", תיארה את הכתיבה במיטבה ככתיבה שנעשית על ידי מוח גברי-נשי – כמו זה של שייקספיר, ושל סטרן ושל קיטס ושל קולרידג', ושלה עצמה, אפשר לומר אף שלא אמרה. כתיבה גברית-נשית, בשונה מכתיבה שמוגבלת לצד הגברי של מוחנו, אינה עוסקת רק בגדול, בענייני החברה והאומה והאל, ברעיונות המכלילים, באמת ובנצח, אלא גם ביומיומי וברגעי, באשה שמוכרת בגדים בחנות אחת בלונדון, שיש בה "כפפות ונעליים ואריגים מתנפנפים בין ניחוחות הרפאים של בשמים המרחפים…חנות מרוצפת בשחור ולבן ומעוטרת בסרטים צבעוניים, מפתיעים ביופיים". וולף הציעה לנו לא לשכוח את הנערה המוכרת, ואמרה: "הייתי מעדיפה להכיר את סיפור חייה במקום לקרוא את הביוגרפיה המאה וחמישים של נפוליון, או את המחקר השבעים על קיטס ושימושו בהיפוכים תחבריים נוסח מילטון, שפרופסור פלמוני הזקן ודומיו שוקדים עכשיו על חיבורו".

ואפשר שזה עניין סגנוני גרידא. גם ג'ורג' אורוול, שאינו חשוד בפמיניזם להוט יתר על המידה, האמין בערכו של הפשוט, הקטן, הקצר, המוחשי והממשי. ב"פוליטיקה והשפה האנגלית" יצא נגד "כל הנטייה של הכתיבה בת זמננו להתרחק מקונקרטיות".

הוא תיאר נטייה רווחת – עדיין היא רווחת! – להעדיף "רצפי מלים ארוכים שכבר סודרו על ידי מישהו אחר" על פני חיפוש המלה המדויקת ביותר הנחוצה לתיאור. "אם משתמשים בצירופים מן המוכן, לא רק שאין צורך לרדוף אחרי המלים, גם אין צורך לטרוח על הקצב הנכון למשפטים…" אמר, ולאחר שמנה עוד כמה הרגלים עצלים שמונעים מאיתנו לדייק, הוא קבע: "מה שדרוש מעל הכל הוא לתת למשמעות לבחור את המלה, ולא להפך".

אבל כמובן, לפעמים קל יותר לקבוע ערכים מאשר לקיימם הלכה למעשה. הנה עכשיו, תוך כדי עבודה על חיבור ביוגרפי שעוסק בימי ילדותה של אמי בלונדון בתקופת הבליץ, אני מבקשת כמו סרויאן להתחיל מהעץ. אני מתכוונת לכך מילולית: אני מבקשת להתחיל מהעץ שעומד מחוץ לבניין הקודר שבו שכנה דירת המשפחה של אמי בשכונת וומבלי, לא הרחק מאיצטדיון הכדורגל – אני רואה את העץ בתצלום מ-1944, שבו נראית אמי, כבת 6, יושבת לבד על גדר אבן לפני הבניין, לבושה שמלה לבנה, ששוליה תחרה, ונעולה נעליים שחורות, מבריקות, שגרביים לבנים נמתחים מתוכן, ואין שמחה בעיניה, ואף ששרוולי השמלה קצרים, ואף שהגרבים הלבנים שלה מגיעים רק מתחת לברכיים, וכולה אומרת אביב, העץ שמאחוריה עירום כולו, רחב אבל ללא עלים, כאילו נשרו כולם זה כבר מפני הקור הגדול. ואני רואה את אותו העץ בתצלום של גוגל משנת 2012, בעונה אחרת, בזמן אחר, והוא ענף ומלא ומצל. והנה, זהו קושי ממשי: אינני יודעת לזהות אותו, לשייך אותו למשפחה של עצים, לתת לו שם. אני מנסה כל מיני לקסיכונים של עצים, ויש לי רעיון אחד או שניים (עץ אדר? עץ אגוז? הם בכלל דומים? לא, בכלל לא!), אבל אני כבר מבינה שדרכי עוד ארוכה, כי כדי להתחיל באמת מהמסוים, צריך ללמוד דבר או שניים על צמחים ועל חרקים ועל בעלי חיים ועל בניינים מסוימים. כי אין בליץ גרמני על לונדון האנגלית, באופן כללי, יש פצצה מסוימת ששורקת בשמים ברגע מסוים, ודוממת פתאום, ויש ילדה בודדה שמחכה במתח לשמוע את הפיצוץ שבסוף הדממה, ומקווה שהוא רחוק.

חמישה גוונים של אפור? על אירוטיקה מינורית והקוראת האוניברסלית

אשתף אתכם לרגע בסוגיה מתוך העבודה. זה משהו שגרם לי לקרוא באחרונה, או לנסות לקרוא, את "חמישים גוונים של אפור", הרומן האירוטי שהיה לרב המכר הכי רב מכר שנמכר בעת האחרונה או משהו כזה [לפי ויקיפדיה נמכרו עד היום שישים מיליון עותקים מהספר מאז ראה אור ב-2011].

העניין הוא כזה: אני עמלה בשנתיים האחרונות, על אש קטנה, על כתיבת נובלה בלשית. הגיבורה היא ד"ר אליאנה דוידוב, אורניתולוגית, כלומר חוקרת בעלי כנף. היא נקלעת לפרשה מזעזעת שאינה קשורה לתחום עיסוקה ולוקחת על עצמה את תפקיד החקירה והבילוש. מתרחשים כל מיני דברים מזעזעים, ובין לבין מתפתח מתח מיני בין הגיבורה לבין שוטרת שחוקרת גם היא את הפרשה. זה לא כבר קיבלתי את כתב היד של הנובלה בחזרה מהעורכת הנפלאה והמאתגרת שלי, מיכל ארבל, עם מגוון של הערות שדורשות את תשומת לבי, שלא לומר מחייבות אותי לכתוב קטעים מחדש. כל ההערות של העורכת מצילות אותי ממבוכה, מטעויות, ושולחות אותי לעבוד: להצדיק את קיומה של דמות, לדייק בתיאור התרחשות, לשפר את האמינות, לחזק את הדרמה. את כל ההערות אני מקבלת, ואני עובדת על התיקונים לאט לאט, ומקווה שעל הגרסה הבאה היא תחתום בגאווה.

רק על הערה אחת נשארתי עומדת ואיני יודעת איך להתייחס אליה. העורכת אמרה לי שאפשר לחזק את העניין של המתח המיני בסיפור. היא אמרה שהקטע של הסקס קצת חפוז מדי. היא הזמינה אותי לחגוג את העובדה שמדובר בשתי נשים ולתת יותר מזה.

ביני וביני חשבתי שאולי הבעיה טמונה בכך שהעורכת היא, בעוונותיה, סטרייטית, ואני לסבית, ומשהו לא עובר בין התרבויות המיניות האלה. ואז חשבתי שהאתגר שלי בכתיבה הוא להפוך את המתח המיני בין הדמויות שלי לאירוטיקה אוניברסלית. ואז חשבתי שאני צריכה לקרוא קצת אירוטיקה סטרייטית כי אולי אלמד דבר או שניים. ואז התחלתי לקרוא את חמישים גוונים של אפור והבנתי שיש לי בעיה.

הכל באירוטיקה של הספר הזה מלא בסימני קריאה. בכל משפט שני הדמות הראשית קוראת "holy shit!" וכמעט מתעלפת, ואומרת הוי, הוא כל כך יפה, הוא כל כך מפתה! הולי שיט!

"He steps out of his Converse shoes and reaches down and takes his socks off individually. Christian Grey’s feet… wow… what is it about naked feet?"

“'You’re very beautiful, Anastasia Steele. I can’t wait to be inside you.' Holy shit. His words. He’s so seductive. He takes my breath away."

“'I’m going to fuck you now, Miss Steele,' he murmurs as he positions the head of his erection at the entrance of my sex."

בלשון המעטה, האירוטיקה של "חמישים גוונים של אפור" אינה אירוטיקה של לשון המעטה. זו אירוטיקה מז'ורית. אירוטיקה של הפרזה. אני קוראת בספר הזה ומבינה שאני לא רוצה לעשות משהו כזה, גם אם יש פה לכאורה מפתח להצלחה. נדמה לי שאני מנסה, בנובלה הבלשית שלי, להציג אירוטיקה מינורית – הדמות הראשית מעט מנוכרת לעצמה, מכל מיני סיבות, לא מרשה לעצמה להתלהב ולהתאהב, והדמות האחרת, של השוטרת, מעדיפה לא להיפגע, ומגינה על עצמה, ובתוך ההקשר המסובך והעצור הזה  אני מנסה להצמיח אירוטיקה – משיכה, מתח, משהו שמגרה ומעורר ומייסר. עד שקראתי את הערותיה של העורכת חשבתי שאני מצליחה.

עכשיו אני תוהה. האם הקוראת הלסבית תתחבר לסקסיות של היחסים המאופקים בנובלה שלי ביתר קלות מהקוראת הסטרייטית? האם אני יכולה להגיע עם אירוטיקה מינורית גם לקוראת הסטרייטית? האם אירוטיקה היא עניין אוניברסלי שחורג מנטייה מינית? נדמה לי שכן. אבל איך עושים את זה? הולי שיט. אין לי מושג.