בשבחי המסוים

מכל השיעורים שלמדתי, ועודני לומדת, כקוראת של יצירות עיוניות – או ספרות לא-בדיונית (מה שנקרא באנגלית Non Fiction) –  אחד חשוב בעיני במיוחד: זהו השיעור בשבחי המסוים (בשונה מהכללי או המייצג).

פ' סקוט פיצג'רלד ניסח זאת כך: "תתחילו עם היחיד, ותגלו שיצרתם טיפוס; תתחילו עם הטיפוס ותגלו שיצרתם – כלום".

ויליאם סרויאן ניסח זאת כך: "איך אני כותב? התשובה שלי היא שאני מתחיל בעצים, וממשיך משם היישר לפנים".  סרויאן מתבונן בעץ אגוז אחד מסוים בחצר, שמעצם היותו עץ קשור לכל כך הרבה דברים בעולמנו, והוא לומד להכיר אותו, לתאר אותו, להריח אותו, ומהעץ הוא עובר לחלון שממנו נשקף, ולתוככי החדר, אל הפסנתר הצמוד לקיר, שעליו עומד בתוך מסגרת תצלום של אחיו המת של המחבר, שהיה אז ילד בן 9. והוא ממשיך משם אל אמו, שעומדת ליד הפסנתר ובוכה על מות אחיו, שהיה, אם לומר את האמת, אומר סרויאן, בסך הכל אח די מעצבן עד שמותו העלה אותו לדרגה של קדושה. סרויאן לא כותב על הכאב הכרוך באובדן שמאפיל עליך ושואב ממך את כל האהבה. הוא לא כותב על בדידות בתוך משפחה. הוא מתחיל מהעץ וממשיך משם. וזו רק דוגמה.

ערכו של המסוים, זהו ערך אחד שאני מבקשת להעביר לכותבים של ספרות לא-בדיונית, שאותם אני מנחה בקבוצות ובאופן אישי: חכו רגע עם האוניברסלי, השתהו רגע במקומי; אל תרוצו להכללה, התבוננו ראשית בפרטים. הניחו בצד את התיאוריה, הישארו עם התיאור. ובתוך כך, היזהרו מהסופרלטיב כמו מאש, היזהרו מהסופרלטיב כמו מעמוד עשן, כמו מרעש מחריש אוזניים [הו, איך לומר זאת בלשון המעטה?], היזהרו מהסופרלטיב, פשוט כך, כי הוא נוטה להחמיץ, או להסתיר, את מה שהמלים הפשוטות, הקטנות, עשויות לתאר ולבאר.

אפשר שזהו עניין פוליטי, שקשור להבדל בין המינים. וירג'יניה וולף, במחשבותיה שהתגבשו לכדי "חדר משלך", תיארה את הכתיבה במיטבה ככתיבה שנעשית על ידי מוח גברי-נשי – כמו זה של שייקספיר, ושל סטרן ושל קיטס ושל קולרידג', ושלה עצמה, אפשר לומר אף שלא אמרה. כתיבה גברית-נשית, בשונה מכתיבה שמוגבלת לצד הגברי של מוחנו, אינה עוסקת רק בגדול, בענייני החברה והאומה והאל, ברעיונות המכלילים, באמת ובנצח, אלא גם ביומיומי וברגעי, באשה שמוכרת בגדים בחנות אחת בלונדון, שיש בה "כפפות ונעליים ואריגים מתנפנפים בין ניחוחות הרפאים של בשמים המרחפים…חנות מרוצפת בשחור ולבן ומעוטרת בסרטים צבעוניים, מפתיעים ביופיים". וולף הציעה לנו לא לשכוח את הנערה המוכרת, ואמרה: "הייתי מעדיפה להכיר את סיפור חייה במקום לקרוא את הביוגרפיה המאה וחמישים של נפוליון, או את המחקר השבעים על קיטס ושימושו בהיפוכים תחבריים נוסח מילטון, שפרופסור פלמוני הזקן ודומיו שוקדים עכשיו על חיבורו".

ואפשר שזה עניין סגנוני גרידא. גם ג'ורג' אורוול, שאינו חשוד בפמיניזם להוט יתר על המידה, האמין בערכו של הפשוט, הקטן, הקצר, המוחשי והממשי. ב"פוליטיקה והשפה האנגלית" יצא נגד "כל הנטייה של הכתיבה בת זמננו להתרחק מקונקרטיות".

הוא תיאר נטייה רווחת – עדיין היא רווחת! – להעדיף "רצפי מלים ארוכים שכבר סודרו על ידי מישהו אחר" על פני חיפוש המלה המדויקת ביותר הנחוצה לתיאור. "אם משתמשים בצירופים מן המוכן, לא רק שאין צורך לרדוף אחרי המלים, גם אין צורך לטרוח על הקצב הנכון למשפטים…" אמר, ולאחר שמנה עוד כמה הרגלים עצלים שמונעים מאיתנו לדייק, הוא קבע: "מה שדרוש מעל הכל הוא לתת למשמעות לבחור את המלה, ולא להפך".

אבל כמובן, לפעמים קל יותר לקבוע ערכים מאשר לקיימם הלכה למעשה. הנה עכשיו, תוך כדי עבודה על חיבור ביוגרפי שעוסק בימי ילדותה של אמי בלונדון בתקופת הבליץ, אני מבקשת כמו סרויאן להתחיל מהעץ. אני מתכוונת לכך מילולית: אני מבקשת להתחיל מהעץ שעומד מחוץ לבניין הקודר שבו שכנה דירת המשפחה של אמי בשכונת וומבלי, לא הרחק מאיצטדיון הכדורגל – אני רואה את העץ בתצלום מ-1944, שבו נראית אמי, כבת 6, יושבת לבד על גדר אבן לפני הבניין, לבושה שמלה לבנה, ששוליה תחרה, ונעולה נעליים שחורות, מבריקות, שגרביים לבנים נמתחים מתוכן, ואין שמחה בעיניה, ואף ששרוולי השמלה קצרים, ואף שהגרבים הלבנים שלה מגיעים רק מתחת לברכיים, וכולה אומרת אביב, העץ שמאחוריה עירום כולו, רחב אבל ללא עלים, כאילו נשרו כולם זה כבר מפני הקור הגדול. ואני רואה את אותו העץ בתצלום של גוגל משנת 2012, בעונה אחרת, בזמן אחר, והוא ענף ומלא ומצל. והנה, זהו קושי ממשי: אינני יודעת לזהות אותו, לשייך אותו למשפחה של עצים, לתת לו שם. אני מנסה כל מיני לקסיכונים של עצים, ויש לי רעיון אחד או שניים (עץ אדר? עץ אגוז? הם בכלל דומים? לא, בכלל לא!), אבל אני כבר מבינה שדרכי עוד ארוכה, כי כדי להתחיל באמת מהמסוים, צריך ללמוד דבר או שניים על צמחים ועל חרקים ועל בעלי חיים ועל בניינים מסוימים. כי אין בליץ גרמני על לונדון האנגלית, באופן כללי, יש פצצה מסוימת ששורקת בשמים ברגע מסוים, ודוממת פתאום, ויש ילדה בודדה שמחכה במתח לשמוע את הפיצוץ שבסוף הדממה, ומקווה שהוא רחוק.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

4 תגובות כתיבת תגובה

  1. "הייתי מעדיפה להכיר את סיפור חייה במקום לקרוא את הביוגרפיה המאה וחמישים של נפוליון, או את המחקר השבעים על קיטס ושימושו בהיפוכים תחבריים נוסח מילטון, שפרופסור פלמוני הזקן ודומיו שוקדים עכשיו על חיבורו"

    איי קונקר, קומפליטלי אנד אטרלי אנד וית'אאוט אה שאדו אוף אה דאוט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: