מי מפחד מספר הזכרונות? או למה כדאי להתעלם ממנחם פרי כשקוראים את נטליה גינזבורג

אני קוראת עכשיו את הממואר "לקסיקון משפחתי" של נטליה גינזבורג בתרגום החדש, ונהנית מכל משפט. אני מצליחה ליהנות רק אחרי שקיבלתי החלטה: להתעלם מהאופן שבו הספר הזה נארז על ידי מנחם פרי והספרייה החדשה. השם החדש שניתן לספר – "אמרות משפחה" – לגמרי לא מוצלח בעיני. גם אם הוא נאמן יותר למקור באיזו דרך נפתלת, הוא לא עובד בעברית. Lessico Famigliare  הוא "לקסיקון משפחתי" בשבילי, כפי שהיה בתרגום הישן של מרים שוסטרמן-פדובאנו שיצא ב-1988 בעם עובד, וכך תמיד יהיה. זאת הן משום שהשם הקודם נטמע היטב, והן משום שגינזבורג, עושה רושם, לא היתה בוחרת בשם מתייפייף וחסר חן בדיבור כמו "אמרות משפחה".

עניין נוסף שאני מנסה להתעלם ממנו תוך כדי קריאה חשוב לי עוד יותר. אני מתכוונת לכך שהספר נמכר ומשווק כרומאן. מנחם פרי מקפיד להצהיר בדברים שעל הכריכה שזהו רומאן ושאינו אוטוביוגרפיה. במיוחד הוא נזהר, כך נראה, משימוש בשם המפורש של הז'אנר: ממואר. או ספר זכרונות.

גינזבורג עצמה, בדברי הפתיחה, מבקשת שנקרא את הספר "כאילו הוא רומאן". בכך התייחסה לאחד מקשייו המובנים של הממואר, והוא כשליו של הזיכרון. "כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן: מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע". לקסיקון משפחתי הוא כאילו רומאן, ובעצם ספר זכרונות, ממואר, ולא סתם ממואר, אלא מפסגות היצירה העולמית בז'אנר המאתגר והמטלטל הזה.

מוסף הספרות של ה"טיימס" כינה את היצירה, כאשר יצאה לאור לראשונה באנגלית, "ממואר פורץ דרך", וקבע שגינזבורג העניקה לצורת הממואר "ממדים חדשים, אפשרויות חדשות, והיבט שהוא חדש לגמרי".

ז'אנר הממואר מציב מגוון אתגרים נהדרים. את אחד החמורים שבהם, הטיבה לתאר המסאית האמריקאית אני דילארד: "צריך להשקיע מאמץ מיוחד בכתיבת ממואר כדי לא להישען על זרועו של הקורא, כמו שיכור, ולומר, 'ואז עשיתי את זה וזה, וזה היה כל כך מעניין'". נטליה גינזבורג עומדת באתגר הזה להפליא. וזאת אף שהספר הוא ממש רצף של זכרונות שאינו מתארגן לפי שום חוק של דרמה. וכולו אינטימיות של משפחה, וכולו פרטי פרטים פרטיים. מתוך האינטימיות והכנות הבוטה של הזכרונות הפרטיים עולה הפואטיקה של הממואר. ועולה גם, כפי שקורה במיטב היצירות בז'אנר, סיפורה של תקופה, של חברה, של מצב אנושי.

בכל הקשור לפחד מהממואר (או מספר הזכרונות) ובכל הקשור להערצת הרומן בישראל מנחם פרי אינו לבד. לדוגמה: את "הביתה" של אסף ענברי כינו בידיעות אחרונות "רומן תיעודי". את "היינו העתיד" של יעל נאמן, עוד פסגה ספרותית בז'אנר הממואר, כינו באחוזת בית "רומן אוטוביוגרפי". את "בתה של המאהבת", ממואר כובש של א.מ הומס האמריקאית, כינו בספריית מעריב "ספרה האוטוביוגרפי", ובמקומות אחדים הוא שווק כרומן.

אני חושבת שיש סיבה כלכלית שטחית לתופעה הזאת. זה משהו שקשור לאופן שבו רשתות הספרים – סטימצקי וצומת ספרים – מעדיפות את ז'אנר הרומן, הפופולרי, הקל לעיכול, המֶרצה, בתחום המבצעים והשולחנות המרכזיים. ההוצאות לאור משפילות ראש ומנסות להכניס את הספרים לרשימות המבצעים ולשולחנות המרכזיים, ולכן כמעט כל ספר, לא חשוב מאיזה ז'אנר, מתחפש לרומן. אבל אולי ישנן סיבות נוספות לאופן שבו ספר הזכרונות נפקד כז'אנר ממרכז העשייה והקריאה בתרבות הספרותית הישראלית. יש משהו בממואר, במחויבות שלו לכנות, לאינטימיות, לפרטי ולמסוים, שעשוי לאיים על החברה הקוראת בישראל, שעדיין שבויה בעולמו של הרומן (הציוני הגדול?). הממואר במיטבו אינו יכול להסתיר זכרונות כואבים, מלוכלכים, מעוררי אשמה. הממואר אינו מבקש לספר סיפור לאומי, כללי, גדול וחשוב, אלא לספר סיפור חיים, אישי, קטן ואינטימי. לתבוע את עצם הזכות והאפשרות לספר את סיפור החיים האישי, הקטן. וזה הרי הכי מסוכן.

       "…את אמי, לעומת זאת, העליז עצם סיפור הסיפורים, כי נהנתה לספר אותם. בשעת הארוחות היתה פונה אל אחד מאיתנו ומתחילה לספר; ובין שסיפרה על משפחתו של אבי ובין שסיפרה על משפחתה שלה, היא היתה מתמלאת חדווה ותמיד היה נראה כאילו היא מספרת את הסיפור הזה בפעם הראשונה, לאוזניים שלא שמעו אותן מעודן. 'היה לי דוד', היתה פותחת, 'שכינו אותו ברביזון'. ואם היה מישהו אומר: 'את הסיפור הזה אני מכיר! כבר שמעתי אותו המון פעמים!' היתה נפנית אל אחר וממשיכה בלחש. 'כמה פעמים שכבר שמעתי את הסיפור הזה!' היה אבי מרעים כשהגיעו לאוזניו כמה מלים. אמי הוסיפה לספר חרש". (לקסיקון משפחתי, עמ' 27 בתרגום החדש).

אגב כל אלה, מצאתי את עצמי מתעלמת מעוד היבט של אריזת הספר על ידי מנחם פרי. אני מתכוונת לדברים שעל הכריכה. הדברים שעל הכריכה הם ז'אנר מרתק בפני עצמו. באנגלית קיבל ב-1907 את השם המשועשע Blurb (סיפור ארוך, שאפשר לקרוא עליו כאן). בדרך כלל מדובר בתמצית של היצירה, בליווי דברי שבח שטובים לשיווקה. במיטבם, הדברים שעל הכריכה מצליחים להעביר את רוחה של היצירה ולעורר חשק לקרוא בלי להפליג בשבחים, בלי סופרלטיבים מופרזים. זהו אתגר לא פשוט, אבל ראוי. סגנונו של מנחם פרי בז'אנר ה-Blurb, כך נדמה לי, הוא אחד הגרועים בדרך כלל – כולו מלא חשיבות עצמית. נדמה שכל יצירה אצלו היא יצירת מופת. ואולם במקרה של "לקסיקון משפחתי" בתרגום החדש, הוא עובר את גבול היהירות ומגיע לשדות גסות הרוח והכוחנות. "הרומאן של גינזבורג ראה אור לראשונה בעברית…תחת השם לקסיקון משפחתי. התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי-הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינזבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו". בעמודי הפתיחה של הספר מובהר שהפעם מנחם פרי עבר על התרגום הישן ותיקן בו את הדורש תיקון לדידו. כמה חוסר עידון וצניעות יש בדברים האלה. כמה רעש יש בהם, רעש שעלול היה להפריע להנאה מן הממואר הנהדר, אלמלא בחרנו להתעלם מהם כליל.

ועוד הערה קטנה: אתם מוזמנים להציץ בעמודי האינטרנט של תחנת כתיבה. שירות חדש לכותבים ולכותבות (שהקמתי יחד עם דנה אולמרט ודפנה בן צבי). תחנה חיונית אחת לפני שמגישים כתב יד להוצאות לאור.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

2 תגובות כתיבת תגובה

  1. תודה על הפוסט וההמלצה. אני רוצה להוסיף על דברייך שלא רק שהם עושים עוול לספרים מהסוגה הזו בנסיונם להסתיר את אופיים האמיתי, אלא הם גם מרחיקים קוראים וקונים פוטנציאליים שכמהים לסיפורי חיים אמיתיים המסופרים היטב. והרי כאשר את קוראת סיפור מרתק שכזה, את מושבת בין רגע על כורסא למול הקשיש/ה המספר על חייו, עם כוס תה לצידך, או שאת מאזינה לו/ה תוך כדי הכנת מאכל כלשהו. אלה רגעים בלתי נשכחים, חווית היותך מאזינה לזקן או לזקנה, או לאדם המקורב אליהם רגשית ובקיא בפרטים. הענין הוא שהניכור, האינטלקטואליזציה, הפוליטיזציה, הדרמטיות והתסריטאות השתלטו על שוק הספרים (ובגלל שמאוחר לא הצלחתי לנסח את זה בצורה מאורגנת יותר, אבל את בטח מבינה את כוונתי) והפכו את הסיפור הבסיסי ביותר בחוויה האנושית, הסיפור שסבים וסבתות מספרים לנכדים, לפאסה. חבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: