צמחונות אלימה, הבעיה עם ז'אנר הרומן, ועוד מחשבות על כתיבה בעקבות החדש של אטווד

 

כמה דברים עולים בדעתי אגב הקריאה ב"שנת המבול", רומן של מרגרט אטווד מ-2009 שתרגומו לעברית רואה אור כעת. הסופרת הקנדית האהובה עלי בראה ב"שנת המבול" עולם בזמן ובמקום לא לגמרי ידועים, במעין עתיד לא מאוד רחוק, כפי שנהגה ביצירות קודמות ובהן "סיפורה של שפחה" מ-1985, שזעזע לפני שנים את עולמי (בתארו חברה מערבית אבל טאליבנית ברוחה, שבה נשים חייבות ללדת ילדים אחרת אין בהן צורך ואין להן זכות קיום).

המעט שידוע ב"שנת המבול" הוא שהתרחש אסון בעולם. מבול שטף את פני האדמה ומחה את מרבית המין האנושי. שתי נשים שרדו, אחת שלכודה במועדון מין אקסלוסיבי שבו עבדה עד ששטף המבול, ואחת שהצטרפה זה כבר לכת "גנני אלוהים", מעין חבורה שמסורה בקנאות צמחונית לשימור החי והצומח. חבורת גנני האלוהים פעלה עד המבול בשוליים של חברה אנושית שנשלטה בידי ארגון אלים וקנאי מסוג אחר, קרניבורי להחריד.

אקדים ואצהיר: התקשיתי להיסחף בקריאה של הרומן. הסיפור לא משך אותי, הדמויות לא עניינו אותי באופן מיוחד, והדת המומצאת, זו של גנני אלוהים, לא הייתה בשבילי אלא פארסה. ואולם קריאה ברומן עד סופו עוררה את מחשבותי. דעתי הוסחה מן הסיפור אל השלכותיו, מסריו, ואל מחשבות על עצם כתיבתו. הנה כמה מן המחשבות האלה:

הרומן, אני חושבת, הוא ז'אנר מוגבל מאוד. במיוחד הרומן הפוליטי. מה שעבד בשבילי ב"סיפורה של שפחה" לא עובד כאן. הרומן הפוליטי מבקש לספר סיפור – לברוא עולם דמיוני שנאמין בכל רבדיו והיבטיו – כדי לומר דבר מה. זה לא תמיד מצליח. לפעמים עדיף – כדי לומר דבר מה – להשתמש בז'אנר המסה או הפרודיה או הסאטירה.

מדי פעם מביאה אטווד ב"שנת המבול" נאום של מנהיג "גנני האלוהים": "הערב נחלוק ארוחת חג מיוחדת – מרק העדשים הנהדר של רבקה, המייצג את המבול הראשון, עם כופתאות תיבת נח ממולאות חיות ירק. אחת הכופתאות הללו מכילה נוח עשוי לפת, וזה אשר ימצא את נח יזכה בפרס מיוחד – כדי ללמד אותנו לא לזלול את מזוננו כלאחר יד…." (עמ' 101)

לרגעים הדברים האלה עושים רושם של קומדיה לשמה – בדיחה, נניח, על חשבון התרבות יפת הנפש של אוהדי האוכל האורגני – אבל "שנת המבול" אינו רומן קומי, ובדרך כלל הנימה שלו רצינית וכבדת ראש. "ביום זה אנחנו מתאבלים, אך גם מתרוננים", ממשיך המנהיג באותו נאום, "אנחנו מתאבלים על מות כל יצורי האדמה, אשר הושמדו במבול ההכחדות הראשון – וקרה כאשר קרה – אך מתרוננים על כך שהדגים והלווייתנים, האלמוגים, צבי הים והדולפינים, קיפודי הים ואפילו הכרישים – אנחנו מתרוננים על כך שניצלו, אלא אם כן השינויים בטמפרטורה ובמליחות הים, שנגרמו כתוצאה משטף המים המתוקים, הזיקו למינים מסוימים שאינם מוכרים לנו…"

הרומן כולו, אפשר לומר, נע בין ההתרוננות על הטבע וסגולותיו ובין האבל על הטבע והכחדתו. אין בו ברומן שיר הלל – אין בו בעצם שום הבעה של רגש, לא התרוננות ולא אבל – לבני האדם, שאחראים ב"שנת המבול" לאסון השטפון, להחרבת העולם ובתוכו האנושות. בני האדם ב"שנת המבול" אינם אלא טפשים מגוחכים, במקרה הטוב. קשה להזדהות עם דמויות נטולות ערך שכאלה.

הבעיה הזאת של הרומן – הניסיון לנסח טענה דרך סיפור, מהות דרך עלילה –  מזכירה לי שיר של אדריאן ריץ', שאותו מביאה מרגרט אטווד בספר מסות יפהפה שלה, Negotiating With the Dead  ("לשאת ולתת עם המתים" מ-2002). הנה קטע מתוך השיר של ריץ', "לצלול אל הספינה הטרופה", שאותו מביאה אטווד בספרה, וכאן בתרגום שלי:

"…ועכשיו: קל לשכוח

מה הביא אותי לכאן,

בין רבים כל כך שמאז ומעולם

חיו במצולות…

באתי כדי לסקור את הספינה הטרופה.

המלים הן מטרות.

המלים הן מפות.

באתי לראות את הנזק שנעשה,

ואת האוצרות ששרדו.

אני מלטפת את זרקור הפנס שלי…

הדבר שלשמו באתי:

הספינה הטרופה ולא הסיפור של הספינה הטרופה

הדבר עצמו ולא המיתוס

הפנים הטבועות, בוהות לעד

אל עבר השמש

עדות של חורבן…"

כשמדובר באשמת האנושות – האופן שבו אנחנו מחריבים את העולם, או לכל הפחות היחס האינסטרומנטלי שלנו אליו – עדיף אולי לכתוב מסה אישית, שמהרהרת ומתבוננת ושואלת על מה שקורה כעת מול עינינו. או לכתוב שיר כמו של ריץ'. או משהו מגוחך. הרומן הוא סוגה שלוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. ככזו היא עלולה להגחיך את עצמה.

נדמה כי אטווד שופכת ב"שנת המבול" אור על ממד אלים המסתתר בתרבות הצמחונות והטבעונות. הנה קטע אופייני מפי אחת הדמויות המספרות: "באותה שנה, אמנדה ואני – וגם ברניס – עמדנו להצטרף לילדים המבוגרים יותר להדגמות 'יחסי טורף-נטרף' של זב, שם נצטרך לאכול בשר טרף אמיתי. היו לי זכרונות קלושים מאכילת בשר, מהתקופה שלנו במתחם מראפכול. אבל הגננים התנגדו לזה מאוד, מלבד בשעת צורך גדול, אז הרעיון שאכניס לפה שלי חתיכה מדממת של שריר וסחוס ואדחף אותה לגרון עורר בי בחילה". כביכול כל האלימות ב"שנת המבול" היא מנת חלקם של הקרניבורים, אבל הקנאות של כת גנני האלוהים, עם כל האיסורים והחרמות על כל מה שקשור בבשר, מזכירה לי איכשהו עובדה פרוזאית: שבחנות המוצרים האורגניים ברחוב שינקין בתל אביב, שנמצאת כעת בבעלות תאגיד שופרסל, יש נוכחות גבוהה מאוד, גבוהה מהרגיל בחנויות של אוכל לא-אורגני, למוצרים מההתנחלויות. אני לא טוענת – ואני מניחה שגם אטווד לא טוענת – שצמחונים דואגים לחסה יותר משהם חסים על אנשים. אבל איכשהו, הדבר הזה מתאפשר. אכזריות בין אדם לחברו מתאפשרת אגב הקפדה על הימנעות מחומרי הדברה. זה משהו שעולה מן המרכז של הסיפור של אטווד. וזה משהו שעולה בכל פעם שאנחנו מקפידות בבית שלנו לקנות רק ביצי חופש או חלבון מן הצומח. קשה להבין את זה. זה לא עניין של מה בכך. זה ראוי למחקר.

הקטעים המעניינים ב"שנת המבול" הם אולי אלה שמדברים על מקורות האסון שקרה, כלומר, על ההווה, שקדם לעתיד המדומיין. "כן ידידי, כל קללה נוספת של האדמה לא מאלוהים תבוא, אלא מידי האדם עצמו. ראו את חופיו הדרומיים של הים התיכון – בעבר אדמה חקלאית פורייה, כיום מדבר צייה. ראו את החורבן באגן נהר האמזונס; ראו את הטבח הסיטוני של מערכות אקולוגיות שלמות, כל אחת מהן דוגמה חיה לדאגתו של אלוהים לפרטים… אך אלה נושאים ליום אחר…" עמוד 102. מתוך התיאורים של האסון, ושל מה שקדם לו, אנחנו יכולים לחלץ התבוננות במה שאנחנו עושים לעולם שלנו היום.

אטווד כותבת ב"לשאת ולתת עם המתים": "כל הסופרים חייבים ללכת מ'עכשיו' אל 'היה היה'; הכל חייבים ללכת מכאן לשם; הכל חייבים לרדת אל המצולות, שם נשמרים הסיפורים".

אני חושבת שבכתיבה אנחנו תמיד יורדים אל המצולות כדי לראות בבהירות, כדי לספר סיפור. אבל בניגוד לדבריה של אטווד, אני משוכנעת שלא חייבים ללכת אל "היה היה", אל האגדה, אל המעשה שהיה. אפשר דווקא להישאר במקום. המצולות הן כאן ועכשיו. צריך רק להתבונן בהן ולדבר עליהן. אין צורך לברוא עולם כדי לבאר. אפשר פשוט לתאר.

"שנת המבול" מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. The Year of the Flood, Margaret Atwood. 464 עמודים. הוצאת כינרת, זמורה ביתן דביר.

הרשימה הזאת התפרסמה היום במוסף ספרים של "הארץ"

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

2 תגובות כתיבת תגובה

  1. מעניין.
    ראשית, הרומן הזה מקביל/ממשיך את "בז וניאלה", Oryx and crake, והם משלימים אחד את השני.
    שנית – בתור צמחונית-כמעט טבעונית-מחבקת עצים נלהבת מזה שנים דווקא מצאתי את כל התיאור של "גנני האלוהים" מרתק ומלא הומור עצמי. ברור שזה מגוחך: כל להט דתי-משיחי מהסוג הזה הוא מגוחך, ונדמה לי שאטווד צוחקת גם על עצמה (היא מאד פעילה בענייני איכות הסביבה, לא רק בכתיבה).

  2. נכון ארנה. אנחנו כל כך מנסים לעשות את מה שראוי: שלא יבוא מההתנחלויות, וגם שיהיה אורגני, ואז מתעייפים ומדחיקים ו"מתייקים" פעם במגירת הנוחות ופעם במגירת האנושיות, ואני לא יכולה שלא להיזכר ב"יימח שימם" (כפי שהיתה אמי מכנה אותם) שכל כך אהבו את כלביהם. (סליחה על ההשוואה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: