מועדון הבלוק – או שבע עצות להסרת מחסומים בכתיבה

 בחודש יולי הקרוב אני מתכוונת להנחות מרתון של כתיבה – שישי-שבת – בקומה השנייה של חנות הספרים "המגדלור".  את הרעיון למרתון שאבתי ממדריך כתיבה אהוב עלי – Writing Down the Bones – מאת נטלי גולדברג, האמריקנית, היהודיה, הבודהיסטית. גולדברג כותבת בשבחי הכתיבה ברצף, ובחברותא, עם הפסקות לקריאה ביחד. בהפסקות האלה, שבהן כל אחד מהמשתתפות קוראת בקול את הקטע שכתבה, גולדברג מציעה לא להשמיע שום הערות. הכותבת קוראת, החברים למרתון הכתיבה מקשיבים. וזהו זה: איש איש, אשה אשה, חוזרים לכתוב; בצוותא אבל כל אחת לעצמה.

אני חושבת שבמרתון שלי זה יהיה אחרת. מניסיון, למדתי להכיר בערכה של קריאה המבקשת – ומקבלת – תגובה. מה שנוצר בדרך כלל בסדנאות הקבוצתיות בהנחייתי הוא מעין סיעור מוחות – מכבד, קשוב, מסתקרן, שואל. הכותבות מקבלות מחברי הקבוצה שאלות, או אסוסיאציות, או מחשבות, וזה סוג של מתנה, התגובות האלה, כי כתיבה היא פנייה אל קוראים, והמפגש בסדנה הוא הזדמנות נדירה לשמוע את הקוראים קוראים – מה הם קראו מכל מה שכתבתי, מה הם קוראים ממה שלא כתבתי. איך בדיוק הם קוראים את מה שכתבתי ואת מה שלא כתבתי.

כך או כך, גולדברג מציינת שאחרי השתתפות במרתון כזה כדאי למצוא איזו חצי שעה לבד, ולעשות משהו פיזי, לשטוף כלים, לשאוב אבק, לרוץ בשכונה. יש משהו מרוקן ומפרק בהתמסרות לכתיבה כזאת, ממושכת, כמעט בלי הפוגות. גולדברג מרגישה תמיד צורך לאסוף את עצמה, כשזה נגמר.

בשבילי, מרתון של כתיבה – כלומר, מסגרת זמן שבה אני כותבת ברצף, שעות ארוכות ודחוסות, מנותקות מהשגרה, שכוללות (זה חשוב!) לפחות שנת לילה אחת והשכמה אחת  – הוא אחת הדרכים המועילות ביותר שמצאתי להתקדמות בכתיבה. זה לא קורה לעתים קרובות. לא פשוט למצוא ארבעים ושמונה שעות פנויות לכתיבה. אבל כשזה קורה, זה קורה. כלומר, הכתיבה מתרחשת. כל החובות ההוריות, הנפשיות והממשיות, מונחות בצד (כשאני כותבת, אין לי ילדים – כתבה אדריאן ריץ'!), כל הסחות הדעת, כל התירוצים, בצד. זהו, עכשיו קיבלתי מתנה נדירה. בת זוגי עם הילדות. פינו לי את הבית ליומיים. או שכרתי חדר ליומיים. זה תכף ייגמר. אין זמן לבזבז. עכשיו כותבים.

אחר כך אני חוזרת לשגרה והמאבק נמשך: איך להישאר עוד עם היצירה, עם העבודה, ברצף. איך להקדיש שעה בבוקר, ושעה בערב להשתהות איתה – השתהות עם הכתיבה או עם קריאה שקשורה בה. איך לא לוותר לעצמי. איך לא להסיטה הצדה מפני השגרה; איך להפוך את הכתיבה לשגרה.

===

אגב כל אלה, אני חושבת על עניין מהותי שקשור במרתון של כתיבה. העניין של בלוק – מעצור – הכתיבה. הישיבה מול המסך הריק. מול השורות שנעצרות ומסרבות לזוז הלאה. הישיבה עם המחשבות המסתחררות, שאינן מצליחות להיחלץ מהמעגל.

בלוק כתיבה הוא לא רק מצב העניינים הקשה שבו אנחנו מחפשים נואשות נושא, או עניין, להיכנס בו, לכתוב אותו ועליו. המעצורים הקשים ביותר בכתיבה בשבילי הם דווקא אלה שמופיעים תוך כדי עבודה על יצירה שמסגרתה ידועה זה כבר. אלה המעצורים של ההעמקה והדיוק: איך להבין את הדמות הזאת. מה יכולים להיות המניעים שלה. איך להוציא אותה ממצב אחד ולהעביר אותה למצב אחר. איך לתאר את השינוי שהדמות עוברת. איך ליצור את השינוי, את המטמורפוזה או את התזוזה הקטנה, את הסדק הקטן, שהפרוזה מבקשת [ואחת היא אם מדובר בפרוזה בדיונית, סיפור או רומן, או בפרוזה לא בדיונית, ממואר, ביוגרפיה, וכיוצא באלה]. מה יקרה עכשיו. לאן הדמות הזאת תפנה. איך תשפיע התפנית על הדמויות האחרות. איך היא תשפיע עלי?

ברגעים כאלה מזדקר לפעמים הבלוק – אני מדמיינת מחסום מבטון כזה מהסוג שרואים בשטחים – עומד שם, נטוע, לא זז. ברגעים כאלה, עושה רושם שרק עין של קוראת מקצועית – עורכת, בעצם – יכולה להזיז אותו בשבילי.

והנה, בכל זאת, עם השנים, אני מוצאת שיש דרכים לשחרר – לבד, ביני וביני – מעצורים של כתיבה. דרכים לעקוף אותם. להסירם. הנה רשימה ראשונית, חלקית, של טיפים לעצמי, ולחברי במועדון הבלוק [רשימות נוספות ייערכו בבלוג הזה בעתיד]:

  1. רשימות. עצרי וערכי רשימה של מאפייני הדמות, או של מטרות הכתיבה, או של האפשרויות לתפנית בעלילה. רשימה ממש, כזאת עם שורות קצרות ומספרים. 1. 2. 3. יש משהו בענייניות של רשימות – ההיעדר המוחלט של ספרותיות – שמרענן מאוד את המחשבה.
  2. היטפלות לפרטים. את לא יודעת לאן הדמות שלך הולכת עכשיו, אחרי שהיא עזבה, נניח, את בית הוריה באמצע ארוחת הערב, בזעם כבוש ולא מנוסח? את לא יודעת בדיוק על מה היא כעסה ואת לא יודעת מה היא תעשה עם הכעס שלה? היטפלי לפרטים. איפה הבית עומד. לאיזה רחוב היא פונה. מה היא רואה בדרך. מה היא לובשת. מה היא אכלה. איך היא מרגישה בבטן שלה. פיזית. אלוהים והשחרור ממעצורי כתיבה נמצאים פעמים רבות בפרטים.
  3. תנועה. קומי מהכיסא וצאי לטיול רגלי. או טפלי בערימת הכלים במטבח. או לכי לשכב על הגב במשך עשר דקות. אחר כך חזרי למסך. והמשיכי לכתוב. הוסיפי מלה לשורה התקועה. כל מלה שהיא, שמשאירה את השורה בת תוקף, בין שהיא שומרת על משמעותה ובין שהיא משנה אותה.
  4. דלתות מסתובבות. נסי שתי אפשרויות. הדמות פונה שמאלה ויורדת לים. הדמות פונה ימינה ועולה למרכז העיר. מה קורה בשתי האפשרויות. לכי עם הדמות פעמיים. בכל פעם לכיוון אחר. אחר כך תבחרי אפשרות שלישית.
  5. שאלות. נסי לראיין את עצמך. ממש כך. ראיון, שאלה ותשובה. כתבי ממש את הראיון – את השאלות ואת  התשובות. שאלי: מה אני מרגישה עכשיו. מה אני מנסה לומר. מה קשה לי לומר. מה לא הייתי רוצה לומר. מה הייתי רוצה שיקרה. מה אסור שיקרה. מה אני מרגישה עכשיו. קראי את התשובות. משהו יקרה. העלי שאלות חדשות.
  6. עזרה. דברי עם מישהו שקרוב אליך. הציגי לפניו או לפניה את הבעיה, את הנקודה שבה נעצרה הכתיבה, ושאלי לדעתם. אל תראי בדעה הזאת הוראה, תשובה. ראי בה דלת שמובילה למחשבה חדשה.
  7. קריאה. לכי לקרוא משהו שאת אוהבת לקרוא. או משהו שקשור בדרך עקיפה כלשהי ליצירה שלך. נניח, אם את כותבת חיבור ביוגרפי על הילדות של אמא שלך בלונדון בשנות הבליץ, לכי קראי עוד משהו על לונדון. על הבליץ. על וירג'יניה וולף שבאה העירה לראות את ביתה בכיכר טוויסטוק שהפך לעיי חורבות. קראי על חיים בזמן הפגזות. או קראי חיבור ביוגרפי על ילדות בקניה בשנות העבדות. קראי משהו שאת רוצה לקרוא. קריאה היא מכונה לא רעה להזזת מחסומים של כתיבה.

טוב, עכשיו אני רואה. העניין הזה דורש עוד העמקה. עוד קצת רשימות, פרטים, תנועה, דלתות מסתובבות, שאלות, עזרה וקריאה. אני קמה עכשיו מהכיסא ויוצאת לטיול סביב הבלוק.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

4 תגובות כתיבת תגובה

  1. כמה מדויק ומעורר כתיבה כשלעצמו. כל פרט ופרט. אני תוהה כבר זמן ביני לביני אם צדק חיים באר כשאמר לי פעם שלהראות טקסט בתהליך הכתיבה ולבקש עליו חוות דעת זה בעיניו כמו לטמון זרע באדמה, ואחר כך לבוא מדי יום ולחפור כדי לבדוק אם כבר צימח משהו. באשר למרתון:, כתיבה שנוגעת למה שנכתב רק תוך כדי מבקשת פתיחה בפני "קהל", אבל מה בדבר טקסט ארוך יותר שנמצאים בתהליך כתיבתו? המרתון מעניין אותי- ואני בתהליך של כתיבת הספר הרביעי, וחושבת לעצמי, אפשר לחשוף? כדאי? ייטיב עמי? ועוד משהו אפשר להוסיף לרשימה הקרדיט שוב, לחיים: עמידה בתור. להזדנב מאחרוי שורת אנשים שניצבת בתור למשהו, לא משנה למה. עמידה שכזאת מעוררת כתיבה. ועם פנקס כמובן.

  2. בול מה שכתבת.
    בעיקר "מסגרת זמן שבה אני כותבת ברצף, שעות ארוכות ודחוסות, מנותקות מהשגרה, שכוללות (זה חשוב!) לפחות שנת לילה אחת והשכמה אחת – הוא אחת הדרכים המועילות ביותר שמצאתי להתקדמות בכתיבה. זה לא קורה לעתים קרובות. לא פשוט למצוא ארבעים ושמונה שעות פנויות לכתיבה. אבל כשזה קורה, זה קורה."
    ובנוסף האמירה שציטטת "כשאני כותבת אין לי ילדים" – מקווה שתהפוך אצלך לפוסט שעניינו יצירה/משפחה איך זה הולך ביחד, אם בכלל.
    אני הייתי מוסיפה סעיף שמיני לשבירת הבלוק: שינה.
    היה זמן שבנזוגי היה אומר עלי "אורית נכנסת לעבוד במיטה"… אבל זה ממש כך. שינה, ובעיקר איזור הדמדומים המטרים אותה, עושה פלאים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: