איך להיות לבד – סיפור אחד בשבוע

שבוע טוב. ההזמנה בעינה עומדת זה השבוע הרביעי. אני מעלה כאן סיפור אחד משלי בשבוע. בחודשים הראשונים יהיו אלה סיפורים מתוך "פיקניק", שראה אור לפני שמונה שנים בעריכת דנה אולמרט ומעטים קראו. בהמשך אעלה סיפורים חדשים שאותם אני כותבת כעת. אעלה אותם אחרי עריכה. המטרה: להגדיל את קהל הקוראים. כלומר, אני רוצה שתקראו את הסיפורים שלי.

והפעם: "איך להיות לבד". סיפור שנכתב בהשראת הספר self Help האהוב עלי מאת לורי מור. אני אוהבת אצלה את האופן שבו היא משתמשת בלשון הציווי וההדרכה המאופקים והמרוחקים של סוגת המדריך כדי לספר סיפור רגשני. אני מרגישה ש"איך להיות לבד" הוא דוגמה לא רעה לאפשרות הזאת, אבל אני יכולה להשתפר. נראה לי שאכתוב עוד בצורה הזאת. עדיין לא מיציתי את הפוטנציאל.

הנה הסיפור: איך להיות לבד. סיפור אחד בשבוע 4

 

תודה על הקריאה,

אשמח לכל תגובה ומחשבה, וגם, אם תרצו לקנות במקרה את "פיקניק", אפשר בין השאר כאן בחנות המגדלור.

 

 

 

"ספר הוא לב שפועם רק בחזה של אדם אחר"

 

[מתוך דברים שאמרתי בערב ההשקה ב"המגדלור" לספרה של סלין אסייג "צעקה הפוכה", בהשתתפות העורכת דנה אולמרט, המו"ל שרי גוטמן, והסופרים סמי ברדוגו, שמעון אדף וסלין אסייג]

 

חשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו בדעתי בזמן הקריאה ב"צעקה הפוכה"  ובעקבותיה. ראשית, אספר שבמשך זמן רב חיכיתי בסקרנות לספר של סלין. שמעתי מדנה עליו עוד כשהתחילה ללוות את כתיבתו. עשה רושם שדנה מצאה אוצר. ובכל זאת, לאחר שכבר נדפס וראה אור, הספר ישב על שולחן הלילה שלי זמן רב למדי והמתין לתורו לפני שצללתי אל תוך הקריאה. זה קרה, העיכוב הזה, למרות סקרנותי ובגללה. קוראים לזה, אני חושבת: קנאת סופרים. התקנאתי בסלין אפריורי על שהיא זכתה בהתפעלות הגמורה של העורכת שלה, דנה, שהיא בשבילי חברה וגם עורכת מעוררת השראה, שמעמידה סטנדרטים מחמירים, ושאת התפעלותה מהכתיבה שלי אני תמיד מבקשת, ועמלה לקראתה.

ידעתי שלאחר הקריאה אסכים עם דנה, שזו יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל. ידעתי שהקריאה ב"צעקה הפוכה" אכן תרבה בי חוכמה. כלומר עוד תגרום לי להתאמץ ולכתוב לאורה. אבל לא אצה דרכי.

מעל "צעקה הפוכה" בערימה המחכה לקריאה הנחתי את ספרה החדש של רבקה סולנית, מסאית אמריקאית אהובה עלי,  ושמו "אי שם קרוב לכאן" (The Far Away Nearby). זוהי מסה אישית שבה סולנית מתבוננת באופן שבו החיים שלה, של כולנו, הם סיפור. העיקרון של סולנית די ברור: אין אפשרות להיות מחוץ לסיפור. אין סיפור לחוד ומציאות לחוד. יש רק סיפור. השאלה היא מי מחבר את הסיפור שלנו – אנחנו עצמנו או ההורים שלנו או הבני זוג או הילדים או המדינה או השוק או התאגידים או הטראומות הטבועות בנו או מיני שילובים של כל אלה ושל כל זה. ובעצם, אין סיפור אחד. אף פעם אין הסיפור בהא הידיעה. לעולם יהיו אלה סיפורים, שאנחנו מספרים: פעם כך ופעם אחרת, וכל העת הם בכתובים. החיים – אם אנחנו מצליחים להיות נוכחים בהם – הם כתב יד בעבודה. הסיפורים שלנו אף פעם אינם סגורים, עגולים, מושלמים.

סולנית מתארת בספרה שנה קשה של התמודדות עם אמא שלה, שחלתה באלצהיימר, ונזקקה לה מאוד גם אם לא זיהתה אותה, לא ידעה שהיא בתה. אבל זה עוד מילא. כי גם בכל השנים שקדמו לשנת האלצהיימר, גם כשהיתה בריאה – לא ראתה האם את בתה. ברגע מסוים בטקסט סולנית נזכרת בשורות משלגיה, "מראה, מראה שעל הקיר", ומזדעזעת בינה ובינה כי השורות האלה מבהירות לה עד כמה רצחני היה תמיד הזעם של אמא שלה כלפיה. "במשך עשרות שנים היא היתה אכולת קנאה" כותבת סולנית על אמה. "הקנאה הזאת היתה הסיפור שהיא סיפרה לעצמה, סיפור של השוואה מתמדת".  אמא שלה דאגה כל הזמן לוודא שבתה לא תתעלה עליה, בשום הקשר, אפילו לא בגובה הממשי של גופה.

"לא יכולתי לעשות דבר", כותבת סולנית, "כי לא עשיתי דבר; לא היו אלה המעשים שלי שהציתו את זעמה, אלא עצם הקיום שלי, המגדר שלי, המראה שלי, וגם מה שלא הייתי – הכישלון שלי: העובדה שבמקום להשלים אותה גרעתי ממנה".

קראתי את הדברים האלה על אמה של סולנית רגעים אחדים לפני  שהתמסרתי ל"צעקה הפוכה" ונכבשתי. רגעים אחדים לפני שקראתי, למשל, את הקטע הזה:

 

"אולי אהבתי אותה בהתחלה. אהבתי אותה בהתחלה. כמו כל

ילד. בלי אולי. אבל אחרי שרציתי־רציתי ולא קיבלתי שכחתי

את הרגש הזה. אני לא יכולה לחשוב שהוא היה בי אליה אי־פעם.

אבל טבעי שהיה. לא טבעי שהרגשתי שאני לבד מההתחלה.

היו פחדים שרציתי להטביע בחיבוק שלה, בגוף שלה, בבשר

שלה. אולי היא ניסתה להשתיק את הפחדים שלי. בהתחלה.

אולי הצליחה. אם כן, אני לא זוכרת. הם רק גדלו והפחידו אותי

יותר ויותר. והחיבוק שלה לא הצליח להרגיע. אין לי זכר של

חיבוק שספג אותי. אין לי זכר של חיבוק. אין לי זכר של עיניים

מרגיעות. יש לי זכר של חיפוש העיניים המרגיעות שלה, ברגע

של מצוקה, בין אנשים, שהעיניים שלי מתמלאות דמעות, לחפש

אותה ולא למצוא ולשנוא.

היה פחד אחד גדול. רעש צורם מאחת המכונות של אבא שעשה

לפעמים עבודות בבית. לא יכולתי לשאת את הרעש. היא אומרת

שהיא היתה מרימה אותי. מרגיעה אותי. הייתי בת שנתיים.

שנתיים, היא אומרת. אני לא זוכרת שנרגעתי. אני זוכרת את

המקום שבו התחבאתי ממנה. מהמכונה. במטבח. ישבתי בפינה

שמאחורי הדלת. דלת הזזה היתה שם. באותה הפינה עמדו שולחן

וכיסאות שמאחוריהם ישבתי. בפינה מאחורי דלת ההזזה שהיתה

שם. סגרתי אותה כדי להדוף את הרעש, מכוּוצת בפינה, הידיים

על האוזניים, הראש בין הרגליים. היא היתה במטבח. אולי היא

הרימה אותי. היא אומרת שהרימה. היא לא הרימה אותי. כלום לא

חסם את הרעש. הוא פירק לי את הגוף. פחדתי שאני לא אחזור

להיות אני. גם אחרי גיל שנתיים לא נרגעתי מהרעש. אולי היא

היתה במטבח באותו הרגע. אולי רציתי להיות בקרבתה שתגונן

עלי. כי היא לא הרימה אותי. לא יכולתי לרעש.

שאלתי אותה מה הייתי עושה. היא אמרה שהייתי רצה, מטפסת

עליה, בוכה. שאלתי מה היא היתה עושה. היא אמרה שהרימה,

שחיבקה, הרגיעה, ליטפה, ניסתה להכין אותי לפני שהוא הפעיל

את המכונה אבל זה לא עזר. פחדתי. בכיתי, היא אמרה.

אולי כבר אז הרגשתי שאני לא זקוקה לה. שלא כדאי לי

להיות זקוקה לה אם היא לא מצליחה להרגיע אותי. את הפחדים

שלי. גם אם ניסתה לא הצליחה. אולי היא אמרה לי להפסיק

לבכות. איך אפשר לוותר בגיל צעיר כל כך על אמא. אי־אפשר.

אולי לא היתה לה סבלנות לבכי שלי. ביקשה שאפסיק לבכות.

למדה להתעלם. התעלמה ממני. אולי היא כעסה עלי שבכיתי. היא

כעסה עלי שבכיתי.

כשאנשים מדברים על אמא שלהם אני מקנאה. אני לא מצליחה

לחשוב על מישהו שדיבר על אמא שלו באופן שלילי. אני מרגישה

שאני מיעוט. מיעוט שאף אחד לא מעלה על דעתו להתחשב בו.

כשאנשים אומרים על אמא שלהם שהיא הדבר הכי מדהים בעולם

או שהם לא יכולים לחיות בלי אמא שלהם, הם כאילו יושבים

מאחורי כלוב שקוף מזכוכית ואוכלים ארוחת מלכים ואני מהצד

השני רעבה כאילו לא אכלתי שנים. מתנחמת בחופש כוזב.

 

 

אני קוראת את הדברים האלה, ומתחשק לי לומר – אוי, חבל שסלין לא קראה את סולנית. היא היתה יודעת שהיא לא לבד בעניין הזה, לכל הפחות. שיש עוד בנות שלא מצליחות לאהוב את האמא שלהן. אבל כמובן זה טפשי. מכל מיני סיבות זה טפשי, ובין השאר, אני אומרת לעצמי, היצירה הזאת של אסייג מוצגת כפרוזה בדיונית, כפיקשן, ולכן אין בכלל מה לדבר על היחסים בין סלין אסייג ובין אמה, אלא רק על הדמות שסלין העמידה בסיפור ועל הדמות של אמה של אותה דמות, וממילא בכלל לא חשוב מה היה במציאות, חשוב מהו הסיפור שהיא מספרת. היכרות עם סולנית – ועם עוד כמה סופרות אמריקאיות שכותבות על אמהות בלתי ניתנות לאהבה – לא היתה משנה את "צעקה הפוכה" כהוא זה.

הנה שורה שאני אוהבת מ"אי שם קרוב לכאן" של רבקה הסולנית, שקראתי בזמן שדחיתי את קריאת ספרה של סלין אסייג: "ספר הוא לב שפועם רק בחזה של אדם אחר". אני חושבת שאני מנסה לתאר כאן עכשיו את האופן שבו פועם הספר של סלין בחזה המסוים שלי.

אני חושבת שאני אוהבת את "צעקה הפוכה" ממגוון רחב של סיבות, אבל בין השאר משום שהוא מצליח ללכוד את המימד הקיומי של הסיפור בחיים שלנו. "צעקה הפוכה" אינו רומן שלם וסדור, אלא אוסף תמונות, וזכרונות, וניסיונות לספר את הסיפור, שלעולם אינו שלם, ולעולם אינו אחד.

"צעקה הפוכה" פועם במקרה שלי בלב של קוראת שאוהבת ממוארים וסיפורים קצרים ונובלות, ולא אוהבת רומנים. יש משהו בצורה הקלאסית של הרומן – בהכללה גסה ושטוחה כמובן –  שתמיד נראה לי בעייתי. זו היומרה הזאת לספר סיפור שלם. עם מהלך שלם של עלילה. והתחלה ואמצע וסוף. ודמויות עגולות. ואיזה נושא גדול. ואיכשהו רב הידוע על הנסתר. ואין יותר מדי קצוות פרומים.

כוחם של הממואר והסיפור הקצר והנובלה הוא במאמץ לספר סיפור שלם לאור הידיעה שהסיפור אינו שלם, ואינו יכול להיות שלם. "אני לא זוכרת", אומרת המספרת ב"צעקה הפוכה". אני לא זוכרת אם היה חיבוק. אם הרימה אותי. אם הצליחה להרגיע אותי. הרומן תמיד זוכר הכל. הממואר והסיפור הקצר מנסים אבל לא מצליחים.

מה נשאר ביצירה אם אין סיפור שלם? בעיקר סקרנות, אני חושבת. המרווח של האי-ידיעה, שחסר ברומנים רבים כל כך, סימן שאלה שמרחף מעל הניסיון לספר, זהו הכוח המניע את היצירה.

נדמה לי שהמפגש בין קוראת ומחברת במיטבו הוא מפגש בין סקרנויות. הסקרנות של הכותבת – הניסיון שלה לספר סיפור שאינו מסופר, שאי אפשר לספר, שאינה יודעת איך לספרו – והסקרנות של הקוראת, הניסיון להבין את הסיפור שמספרים לה, ואיך הוא מתחבר עם הסיפור שלה עצמה.

 

אני מרגישה שהמספרת ואולי גם המחברת של "צעקה הפוכה" סקרנית בקשר לסיפור ילדותה. סקרנית להבין מה היה שם. מה הרגישה. מה רצתה. מה יכולה היתה לבקש לעצמה. על אמה היא כותבת: "מה היא חושבת. אולי גם היא מרגישה כמוני. אם רק יכולתי להסביר את מה שאני מרגישה. אני רק יודעת שיש לי בור גדול בפנים וזה לא עוזב אותי".

רבקה סולנית כותבת: "לכתוב, זה לספר לאף-אחד, אותו אף-אחד שבסופו של דבר עשוי להיות הקורא שלנו, את הדברים שאין לנו אף לא אדם אחד שנוכל לספר לו. דברים שהם מעודנים כל כך, אישיים ומעורפלים כל כך, שבדרך כלל איני יכולה לדמיין בכלל שאספר אותם לאנשים שאליהם אני קרובה ביותר".

מפגש הסקרנויות של הקוראת והכותבת, הוא כמובן מפגש הבדידויות. הבדידות שלי, בילדות שלי ברמת גן, פוגשת את הבדידות של המספרת ב"צעקה הפוכה" בילדותה בבת ים, ומתעוררת לכדי שיחה איתה, כל אחת לעצמה, בתוך הפלא הזה של הכתיבה והקריאה.

 

 

 

 

דניאלה – סיפור אחד בשבוע

אני שמחה להעלות כאן בבלוג סיפור נוסף בפרויקט החגיגי שלי: "סיפור אחד בשבוע".

והפעם "דניאלה". אני חושבת שניסיתי ללכוד בסיפור הזה  איזה הלך רוח שהכרתי היטב לפני שנים: אשה די לסבית שקצת מסובכת עם התשוקה שלה נמשכת אחר אשה די סטרייטית שניחנת בייאוש כובש. או משהו כזה.

ויש כמובן עוד רבדים שרק אתם תוכלו לגלות בקריאה.

 

דניאלה. סיפור אחד בשבוע 3

 

בברכת קריאה טובה,

ארנה

סיפור אחד בשבוע – ליד עץ השעם הגדול

שלום קוראים וקוראות, כותבות וכותבים,

זהו השבוע השני בפרויקט שעליו הכרזתי כאן בשבוע שעבר בהתרגשות, לקראת שבוע הספר 2014. בכל שבוע אני מעלה לקריאה סיפור אחד משלי – בשבועות הראשונים אעלה סיפורים שפורסמו זה כבר, ובהמשך יהיו אלה סיפורים חדשים.

והפעם, לכבוד אירועי הגאווה –  שלא לומר חודש המבוכה – אני מעלה את הסיפור "ליד עץ השם הגדול" מתוך אסופת הסיפורים "פיקניק" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט).

הסיפור הזה הוא קצת – איך לנסח זאת – "הארד קור". יש בו תיאורי מין לא לגמרי חינניים, ללא שום כחל וסרק; אני חושבת שהם הדבר עצמו וגם מטפורה: ניסיתי לגעת בחוויה המזוכיסטית, להיכנס לנפש המזוכיסטית – לאו דוקא בהקשר המיני – ולדבר מגרונה.

ולכן, אזהרה: לא לקוראים עדינים מדי, או צעירים מדי, או שמרנים מדי.

אני מעלה את הסיפור, ותוהה על הקצב ההולם של קריאת סיפורים קצרים. האם נכון, האם אפשר, להישאר עם סיפור קצר במשך שבוע שלם? האם נכון לגמוע סיפורים קצרים בתוך אסופות, ברצף, או שכדאי לפרסם אותם בנפרד, כדי שיעמדו כיצירות שלמות ועצמאיות, כמו שמציעים ברשימה הזאת בגארדיאן על אודות הפורמט החדש של אמזון, "אמנזון סינגלס", או הספרונים האלקטרונים?

הנה:

ליד עץ השעם הגדול. סיפור אחד בשבוע מאת ארנה קזין

 

אפשר, אם עלה החשק, לקנות עותק של "פיקניק" באחת החנויות העצמאיות כמו "המגדלור".

 

תודה על הקריאה,

ארנה

 

 

סיפור אחד בשבוע – יוצאת לדרך

 

איך לקרוא לזה: מבצע? פרויקט? משימה? עדיין לא מצאתי את התווית ההולמת.

אבל הנה העניין, ובשבילי הוא חגיגי: בכוונתי להעלות כאן בבלוג בשנה הקרובה, החל בשבוע הספר 2014, סיפור אחד משלי בכל שבוע.

במחצית הראשונה של השנה יהיו אלה סיפורים מתוך ספרי "פיקניק". במחצית השנייה של השנה יהיו אלה סיפורים חדשים, שברגע זה עדיין לא הושלמה כתיבתם; אעלה סיפורים חדשים ככל שאלה ייכתבו. וחשוב: אעלה אך ורק סיפורים שיעברו עריכה.

"פיקניק", אסופת סיפורים קצרים, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2006, בעריכת דנה אולמרט. הספר זכה לשמחתי הרבה לכמה ביקורות מצוינות ומחממות לב.

ראובן מירן כתב: "הקריאה המענגת והצורבת בקובץ הסיפורים הקצרצרים, האמינים והאינטליגנטיים הזה, כמעט שלא מסגירה את העובדה שמדובר בספר הפרוזה הראשון של המחברת, אבל הספר הבוגר והחודר, שנובע מעומק הבטן, הוא תעודת הלידה הספרותית שלה".

דרור בורשטיין כתב: "…אפשר להציע את 'במרחק הליכה' כמעין מבוא או רקע תרבותי לספר הסיפורים החדש של קזין, הכולל 25 סיפורים, שיש בהם כמה מעולים, ואחד מהם, שאזכיר בהמשך, נפלא ממש".

ונסים קלדרון כתב: "קובץ הסיפורים של ארנה קזין 'פיקניק' היה בעיני מועמד טוב לספר העברי הטוב ביותר שרבים לא קראו בשנים האחרונות".

אכן, רבים לא קראו. ביקשתי זה לא כבר מאנשי הוצאת הקיבוץ המאוחד את סיכום המכירות של הספר בשמונה השנים מאז ראה אור ותשובתם: 776 עותקים. יש במלאי עוד אלף ומשהו. דו"ח התמלוגים, אגב, מראה תמונה עגומה עוד יותר.

זהו אם כן לב העניין: עלה בי החשק שרבים יותר יקראו את הסיפורים האלה – אף שהם נכתבו בתקופה אחרת בחיי (לפני שנעשיתי בת זוג והורה, למשל). ועולה בי החשק לשוב ולכתוב סיפורים חדשים. עוד נראה איך כל זה יעבוד.

אזהרה: חלק ניכר מהסיפורים של "פיקניק" אינו מתאים לקוראים צעירים במיוחד, מתחת לגיל 29 נניח, או לקוראים עדינים במיוחד מסיבות שאינן קשורות בהכרח לגיל.

הזמנה: אם במקרה הצלחתי לעורר בכם עניין, ואין לכם סבלנות לחכות לקרוא את כל הסיפורים שבוע אחר שבוע, אל תהססו לרכוש עותק של הספר, ולהשפיע מעט על דו"ח התמלוגים ועל היחסים עם ההוצאה לאור. וגם תכתבו לי בבקשה מה חשבתם.

אפשר לקנות עותק של "פיקניק" בין השאר ב"המגדלור".

 

הנה, כאן למטה, קישור לקובץ פי-די-אף של הסיפור הראשון: "אמא טקילה", מתוך "פיקניק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

"…אני מציצה לחדר הגדול. ילדים יושבים על השטיח סביב הגננת. הם מקשיבים לסיפור קצר על קטר כחול, שיכול. הילד שלי מסתובב אלי ומבחין בי, אבל הוא לא קם, הוא לא רץ, הוא לא קופץ  עלי והוא לא מחבק אותי. הוא רק יושב במעגל ומסתכל עלי. העיניים שלו פקוחות אבל המבט שלו כלוא. הוא נראה עצוב. אני מתקרבת אל הילדים ואל הגננת ואני מרימה את הילד שלי ומוציאה אותו מהמעגל, והוא משעין את הראש שלו על הכתף שלי. הוא קטן והוא קל והוא לוחץ עלי בחום והריח שלו מתוק, כמו ילד בן שלוש וחצי. הוא לא מדבר…"

אמא-טקילה. סיפור אחד בשבוע מאת ארנה קזין

 

 

 

 

כמה מלים על הבשר של המסה האישית – בעקבות דרור בורשטיין ועמיחי שלו

 אעלה כאן דברים שאמרתי בערב חגיגי לכבוד שני ספרים יפים ומאתגרים שראו אור באחרונה: "על החתרנות" מאת עמיחי שלו ו"תמונות של בשר" מאת דרור בורשטיין. אני ממליצה על כל אחד מהספרים האלה בחום.

דיון ער על אודות גבולות השימוש בז'אנר המסה – בין האישי לבין הפוליטי – התפתח והתלקח באותו אירוע בחנות האהובה עלי "המגדלור".

ניצלתי ואני מנצלת את ההזדמנות הנדירה שנקרתה בדרכי לשוחח איתם בפומבי – בחנות  וגם כאן בבלוג – כדי לומר כמה מלים בשבחי המסה האישית, סוגה נעלה בעיני, שבורשטיין ושלו, נדמה לי, אינם נמשכים אליה די הצורך. דרור ועמיחי ענו לטענותי בסבלנות ובנדיבות רבה. אני מפנטזת שאולי גם קצת השתכנעו.

אם ימשיכו לקיים את ההפרדה הנוקשה בין האישי והביוגרפי לבין העיוני האוניברסלי, ההפסד – אטען כאן – יהיה שלי, כקוראת שלהם המבקשת מעט יותר. ואולי יהיה זה גם הפסדה של הספרות העברית, שיכולה להרוויח לא מעט מהסרת המחסומים.

 כמה מלים על הבשר של המסה האישית

לפני שבוע טיפסתי על עץ תות, לא הרחק מביתי. קטפתי כמה עלים גדולים ובשרניים בשביל תולעי המשי שבנותי מגדלות בימים אלה במרפסת. מחוסר ניסיון ומרוב גמלוניות, נפלתי מהעץ. יתד של ברזל חשוף, שבקע מהאדמה, קרע בבשרי. לא הרגשתי כאב מיוחד, אבל המראה היה בשבילי מטריד, בלשון המעטה: התוך שלי נשפך החוצה.

איכשהו, מעולם לפני כן לא ראיתי את הפנימיות שלי. אני מתכוונת לפנימיות שלי במובן החומרי – השכבות של גופי, אלה שמתחת לעור. את הפנימיות הנפשית דווקא ראיתי וחקרתי והפכתי בה ביני וביני ועל הספה של הפסיכואנליטיקאית ואני יכולה לומר ששיניתי אותה, תיקנתי אותה, סיפרתי אותה ואני מספרת אותה כל העת מחדש. אבל לפני הנפילה מעץ התות מעולם לא ראיתי את הבשר שהוא ממש אני.

בדרך למיון ובזמן ההמתנה לרופא שיתפור את הפצע, התבוננתי בבשר שלי, הזר, המוזר. גבשישים צהובים ולבנים ושכבה ורודה ודם, ומה עוד? מה אני רואה שם בקושי, עמוק בפנים? גיד? עצם? אני לא מזהה. ניסיתי לדמיין את הבשר הזה, עם השומן שלו, עם כל השכבות הצבעוניות שלו – נצלה על הגריל, שורה במרינדה, מטוגן בציפוי פריך של פירורי לחם. וניסיתי, לאור "תמונות של בשר" של דרור, ו"על החתרנות" של עמיחי, להבין מה אני יכולה לעשות עם הסיפור הזה. מה אני יכולה ללמוד מהדמיון בין הבשר שהוא אני, לבין הבשר המטריד מהתמונות שבהן מתבונן דרור, או הבשר שאנחנו אוכלים, ואיך הכל מתחבר למחשבות, "שתלויות כמו נתח בשר מהתקרה", כהגדרתו של עמיחי בחיבורו על החיים בקופסאות של תרבות הצריכה.

דרור בורשטיין כותב שדווקא בשנתם נעשים בני האדם ובעלי החיים דומים. "בשנתם נמחק ההבדל התבוני, התרבותי, בין אדם ונמר ובין אדם לחמור. אדם שקוע בשינה וחיית טרף שקועה בשינה – הרי הם דומים כל כך, חיצונית ופנימית, טובעים ביחד באגם התנומה הגדול, שותים ביחד ממימיו".

עכשיו ברור לי דבר מה שלא חשבתי עליו לפני הנפילה מעץ התות: שהחיה ואני – הפרה והחזיר והתרנגול והבורי והמוסר והטונה והארנה – דומים לא רק בשינה אלא גם, ובפשטות, בבשר. בשומן ובעור ובגידים ובשאר רקמות.

הכל אכיל.

ונשארת השאלה: מהו הסיפור.

עמיחי שליו כותב בסוף החיבור הראשון בספרו "על החתרנות": "אני לוקח את בשרי ומושיבו על הספה, וחושב כי אולי זהו מקומי, כי בית הוא כמו עור, אי אפשר להסירו…" והוא חותם ב"אני קם ובועט בקופסאות בלי כעס…הכל הבל והבלים. פי יבש מיריקות. מחר בבוקר אתאבד או אחזור לבית אבי".

בחיבור של עמיחי הדברים האלה מעוררים עצב ומבוכה וגם סקרנות רבה. לא לגמרי ברור מדוע יש לו רק שתי אפשרויות: להתאבד או לחזור לבית האב. לא לגמרי ברור מיהו האב הזה שבראשיתו של החיבור דורש מהמספר לצאת מהחיים. עוברת אלי מהדברים מועקה מהותית. אני חושבת שאני מרגישה משהו ממה שהוא מרגיש. "גם אני חש כי אין לי מקום", שלו כותב. "כל הקופסאות גדולות מדי או קטנות מדי". אבל הדברים עדיין מעורפלים. קשה להבין בדיוק במה הם אמורים. מה בדיוק אתה מתאר כאן, אני מבקשת לשאול את עמיחי? מה בדיוק קורה לך? מי אתה, מה הסיפור שלך?

זו שאלה שהייתי רוצה להפנות גם לדרור, והייתי רוצה שיחקור אותה במסה אישית, שיתאר בכתב את הניסיון לענות עליה: מהו הסיפור שלך. האישי. הפרטי. התמונות של הבשר – בציורים של גויא ודורה ורמברנדט ושארדן וקראוואג'ו –  עומדות לנגד עינינו כפי שאתה מתאר אותם בפיוטיות ובתבונה כובשות. הדמיון והשוני בינינו לבין בעלי החיים-המתים בהירים למדי. אבל מה עושים עכשיו? מה אתה עושה עכשיו? מהו הבשר הזה בשבילך, איך הוא ממלא תפקיד, איזה סיפור אתה מספר על אודותיו – בחיים המסוימים שלך?

נדמה לי שהשאלות האלה נשארו מחוץ למסה של דרור – נדחקו לשדה הראיונות והשיחות הפומביות, שבו הוא מרשה לעצמו לספר אנדקטות שובות לב על החיים שלו כצמחוני שהתפתח לטבעוני, ועל מערכת היחסים שלו עם הבשר ועם אוכליו, המקיפים אותו. והשאלות האלה דווקא נכנסו למסה של עמיחי, אבל לא נחקרו עד  תום. משהו נשאר לא ברור, חסר.

אני חושבת שזה קורה בגלל פרדיגמה של כתיבה, ששניהם במידה שונה מחויבים אליה.

נדמה לי שזו נטייה שעדיין רווחת במו"לות הישראלית, להפריד בין הסיפור האישי לבין העיון האינטלקטואלי. האישי נתפס אצלנו כשייך לצהוב, לרגשני ולסנסציוני, במקרה הרע, לעיתון ולאינטרנט במקרה הטוב, או לסוגות הבדיון – הסיפור והנובלה והרומן – אבל אין לסיפור האישי מקום, לפי גישה זו, בסוגות העיוניות, בלא-בדיוני.

הפוליטי והאינטלקטואלי עלולים להיפגע, לפי גישה זו, מהתערבבות בקונקרטי ובמסוים ובאישי ובאינטימי.

חבל. אני משוכנעת שהספרות העברית מפסידה הפסד צורב בגלל ההפרדה הזאת.

באסכולת המסה האישית – זו שילד מישל דה מונטיין במאה ה-16 בצרפת, וגדלה וצמחה דווקא בבריטניה ובארצות הברית, עם כותבים במגוון אדיר של סגנונות – מוירג'יניה וולף וויליאם האזליט וג'ורג' אורוול דרך הנרי דיוויד ת'ורו ואי-בי וייט ואני דילארד ועד לנעמי קליין וברברה ארנרייך וג'ונתן פרנזן וג'ונתן ספראן פוייר (שכתב, אני נזכרת, את "לאכול חיות") –  באסכולה הזאת, השאלות האלה – על האישי, המסוים, הפרטי – מקומן בתוך המסה, בתוך הניסיון להבין; התנועה של המסה האישית במיטבה היא מהמסוים אל הכללי, מהממשי  אל המופשט, מהפרט אל הטיפוס, מהמקומי אל האוניברסלי. נקודת המבט האישית, הפרטית, העכשווית אינה הפרעה בניסיון לחקור, לאמוד, לפרש; להיפך, היא נקודת  מבט הכרחית. היא הבשר של הכתיבה והיא רוחה.