כמה מלים על הבשר של המסה האישית – בעקבות דרור בורשטיין ועמיחי שלו

 אעלה כאן דברים שאמרתי בערב חגיגי לכבוד שני ספרים יפים ומאתגרים שראו אור באחרונה: "על החתרנות" מאת עמיחי שלו ו"תמונות של בשר" מאת דרור בורשטיין. אני ממליצה על כל אחד מהספרים האלה בחום.

דיון ער על אודות גבולות השימוש בז'אנר המסה – בין האישי לבין הפוליטי – התפתח והתלקח באותו אירוע בחנות האהובה עלי "המגדלור".

ניצלתי ואני מנצלת את ההזדמנות הנדירה שנקרתה בדרכי לשוחח איתם בפומבי – בחנות  וגם כאן בבלוג – כדי לומר כמה מלים בשבחי המסה האישית, סוגה נעלה בעיני, שבורשטיין ושלו, נדמה לי, אינם נמשכים אליה די הצורך. דרור ועמיחי ענו לטענותי בסבלנות ובנדיבות רבה. אני מפנטזת שאולי גם קצת השתכנעו.

אם ימשיכו לקיים את ההפרדה הנוקשה בין האישי והביוגרפי לבין העיוני האוניברסלי, ההפסד – אטען כאן – יהיה שלי, כקוראת שלהם המבקשת מעט יותר. ואולי יהיה זה גם הפסדה של הספרות העברית, שיכולה להרוויח לא מעט מהסרת המחסומים.

 כמה מלים על הבשר של המסה האישית

לפני שבוע טיפסתי על עץ תות, לא הרחק מביתי. קטפתי כמה עלים גדולים ובשרניים בשביל תולעי המשי שבנותי מגדלות בימים אלה במרפסת. מחוסר ניסיון ומרוב גמלוניות, נפלתי מהעץ. יתד של ברזל חשוף, שבקע מהאדמה, קרע בבשרי. לא הרגשתי כאב מיוחד, אבל המראה היה בשבילי מטריד, בלשון המעטה: התוך שלי נשפך החוצה.

איכשהו, מעולם לפני כן לא ראיתי את הפנימיות שלי. אני מתכוונת לפנימיות שלי במובן החומרי – השכבות של גופי, אלה שמתחת לעור. את הפנימיות הנפשית דווקא ראיתי וחקרתי והפכתי בה ביני וביני ועל הספה של הפסיכואנליטיקאית ואני יכולה לומר ששיניתי אותה, תיקנתי אותה, סיפרתי אותה ואני מספרת אותה כל העת מחדש. אבל לפני הנפילה מעץ התות מעולם לא ראיתי את הבשר שהוא ממש אני.

בדרך למיון ובזמן ההמתנה לרופא שיתפור את הפצע, התבוננתי בבשר שלי, הזר, המוזר. גבשישים צהובים ולבנים ושכבה ורודה ודם, ומה עוד? מה אני רואה שם בקושי, עמוק בפנים? גיד? עצם? אני לא מזהה. ניסיתי לדמיין את הבשר הזה, עם השומן שלו, עם כל השכבות הצבעוניות שלו – נצלה על הגריל, שורה במרינדה, מטוגן בציפוי פריך של פירורי לחם. וניסיתי, לאור "תמונות של בשר" של דרור, ו"על החתרנות" של עמיחי, להבין מה אני יכולה לעשות עם הסיפור הזה. מה אני יכולה ללמוד מהדמיון בין הבשר שהוא אני, לבין הבשר המטריד מהתמונות שבהן מתבונן דרור, או הבשר שאנחנו אוכלים, ואיך הכל מתחבר למחשבות, "שתלויות כמו נתח בשר מהתקרה", כהגדרתו של עמיחי בחיבורו על החיים בקופסאות של תרבות הצריכה.

דרור בורשטיין כותב שדווקא בשנתם נעשים בני האדם ובעלי החיים דומים. "בשנתם נמחק ההבדל התבוני, התרבותי, בין אדם ונמר ובין אדם לחמור. אדם שקוע בשינה וחיית טרף שקועה בשינה – הרי הם דומים כל כך, חיצונית ופנימית, טובעים ביחד באגם התנומה הגדול, שותים ביחד ממימיו".

עכשיו ברור לי דבר מה שלא חשבתי עליו לפני הנפילה מעץ התות: שהחיה ואני – הפרה והחזיר והתרנגול והבורי והמוסר והטונה והארנה – דומים לא רק בשינה אלא גם, ובפשטות, בבשר. בשומן ובעור ובגידים ובשאר רקמות.

הכל אכיל.

ונשארת השאלה: מהו הסיפור.

עמיחי שליו כותב בסוף החיבור הראשון בספרו "על החתרנות": "אני לוקח את בשרי ומושיבו על הספה, וחושב כי אולי זהו מקומי, כי בית הוא כמו עור, אי אפשר להסירו…" והוא חותם ב"אני קם ובועט בקופסאות בלי כעס…הכל הבל והבלים. פי יבש מיריקות. מחר בבוקר אתאבד או אחזור לבית אבי".

בחיבור של עמיחי הדברים האלה מעוררים עצב ומבוכה וגם סקרנות רבה. לא לגמרי ברור מדוע יש לו רק שתי אפשרויות: להתאבד או לחזור לבית האב. לא לגמרי ברור מיהו האב הזה שבראשיתו של החיבור דורש מהמספר לצאת מהחיים. עוברת אלי מהדברים מועקה מהותית. אני חושבת שאני מרגישה משהו ממה שהוא מרגיש. "גם אני חש כי אין לי מקום", שלו כותב. "כל הקופסאות גדולות מדי או קטנות מדי". אבל הדברים עדיין מעורפלים. קשה להבין בדיוק במה הם אמורים. מה בדיוק אתה מתאר כאן, אני מבקשת לשאול את עמיחי? מה בדיוק קורה לך? מי אתה, מה הסיפור שלך?

זו שאלה שהייתי רוצה להפנות גם לדרור, והייתי רוצה שיחקור אותה במסה אישית, שיתאר בכתב את הניסיון לענות עליה: מהו הסיפור שלך. האישי. הפרטי. התמונות של הבשר – בציורים של גויא ודורה ורמברנדט ושארדן וקראוואג'ו –  עומדות לנגד עינינו כפי שאתה מתאר אותם בפיוטיות ובתבונה כובשות. הדמיון והשוני בינינו לבין בעלי החיים-המתים בהירים למדי. אבל מה עושים עכשיו? מה אתה עושה עכשיו? מהו הבשר הזה בשבילך, איך הוא ממלא תפקיד, איזה סיפור אתה מספר על אודותיו – בחיים המסוימים שלך?

נדמה לי שהשאלות האלה נשארו מחוץ למסה של דרור – נדחקו לשדה הראיונות והשיחות הפומביות, שבו הוא מרשה לעצמו לספר אנדקטות שובות לב על החיים שלו כצמחוני שהתפתח לטבעוני, ועל מערכת היחסים שלו עם הבשר ועם אוכליו, המקיפים אותו. והשאלות האלה דווקא נכנסו למסה של עמיחי, אבל לא נחקרו עד  תום. משהו נשאר לא ברור, חסר.

אני חושבת שזה קורה בגלל פרדיגמה של כתיבה, ששניהם במידה שונה מחויבים אליה.

נדמה לי שזו נטייה שעדיין רווחת במו"לות הישראלית, להפריד בין הסיפור האישי לבין העיון האינטלקטואלי. האישי נתפס אצלנו כשייך לצהוב, לרגשני ולסנסציוני, במקרה הרע, לעיתון ולאינטרנט במקרה הטוב, או לסוגות הבדיון – הסיפור והנובלה והרומן – אבל אין לסיפור האישי מקום, לפי גישה זו, בסוגות העיוניות, בלא-בדיוני.

הפוליטי והאינטלקטואלי עלולים להיפגע, לפי גישה זו, מהתערבבות בקונקרטי ובמסוים ובאישי ובאינטימי.

חבל. אני משוכנעת שהספרות העברית מפסידה הפסד צורב בגלל ההפרדה הזאת.

באסכולת המסה האישית – זו שילד מישל דה מונטיין במאה ה-16 בצרפת, וגדלה וצמחה דווקא בבריטניה ובארצות הברית, עם כותבים במגוון אדיר של סגנונות – מוירג'יניה וולף וויליאם האזליט וג'ורג' אורוול דרך הנרי דיוויד ת'ורו ואי-בי וייט ואני דילארד ועד לנעמי קליין וברברה ארנרייך וג'ונתן פרנזן וג'ונתן ספראן פוייר (שכתב, אני נזכרת, את "לאכול חיות") –  באסכולה הזאת, השאלות האלה – על האישי, המסוים, הפרטי – מקומן בתוך המסה, בתוך הניסיון להבין; התנועה של המסה האישית במיטבה היא מהמסוים אל הכללי, מהממשי  אל המופשט, מהפרט אל הטיפוס, מהמקומי אל האוניברסלי. נקודת המבט האישית, הפרטית, העכשווית אינה הפרעה בניסיון לחקור, לאמוד, לפרש; להיפך, היא נקודת  מבט הכרחית. היא הבשר של הכתיבה והיא רוחה.

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: