כאן זה לא אירלנד, מותק – סיפור אחד בשבוע (8)

 

 

כאן זה לא אירלנד, מותק

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

אנה יודעת: אין צורך להשקות את הבוגנוויליה, היא משגשגת על תעוקה, היא שופעת משידפון. העלים שלה מסמיקים ממאמץ, והפרחים, זעירים וחיוורים, מגיחים אל שלולית השמש במרפסת, שולחים אליה את לשונותיהם הרזות, ושותים מאורהּ, מצהרי היום ועד רדת ערב.

אבל אנה דווקא רוצה להשקות. חבל, כי גם הקקטוסים, זקופים ועוינים, וגם הסָקיוּלֵנטים, עבים ועזים, אינם זקוקים למים שלה. הם תופסים מקום, מתפרשים ומתבלטים, ירוקים ועוקצניים. הם מכים שורשים בזיכרון המים האגורים. היא חושבת שאולי תקנה צמחי תבלין ובֶּגוֹניוֹת ואמנון-ותמר. אולי תקנה אדנית ותשתול בה יריעת דשא. היא רוצה להשקות. יש לה צינור. היא תחבר אותו לברז במטבח והוא יתפתל אל המרפסת והיא תעמוד ותתיז. ותצחק. ותנכש עשבים.

37 מעלות. 80 אחוזי לחות. עומס חום כזה לא היה בתל-אביב לפחות חמישים שנה. אנה משרטטת תוכניות גדולות. היא שרועה על הספה, מזיעה, האוויר יושב, עמוס, על החזה שלה, ועיניה לתקרה. היא תסביר לדַנדָן, בעלה, שהם צריכים להיפרד, שהוא צריך לצאת מהדירה, שהיא צריכה אותה לעצמה. הוא יעמוד וישתוק, או יפטיר קללה ויטרוק, או יצעק, או יבכה, היא לא בטוחה מה מכל אלה יקרה, אי-אפשר לדעת אצלו, אבל בסוף הוא ילך והיא תתחיל לעבוד. היא תוריד מהקירות את התמונות, זאת בשחור-לבן של המשפחה הגדולה של דנדן מירושלים, שנת 1908, עם הציציות והשפמים. וזאת שצילם פעם בהודו, עם המקדש והנשים השמנות בגלימות כתומות. היא תניח אותן בצד, שייקח. וכן, הכרזות. היא תסיר את זאת מהסרט "זרים" ואת זאת מ"בטי בלו". היא תזרוק אותן לפח. היא פשוט לא מאמינה שדנדן ירצה לשמור אותן. הוא התעקש להשאיר אותן תלויות במסדרון, לא היה אפשר לשנות את דעתו, כי הן מזכירות לו את הרווקוּת, את חיי הנדודים בין דירות שכורות, כמה רומנטי, כמה חופשי.

היא אמרה לו שלא נוח לה עם הכרזות האלה, הן מתישות אותה, אבד עליהן כלח, הן מעיקות, ואין סיכוי שהוא מרגיש קשור אליהן, כי יש רגע שבו החוויה הפרטית מתחוורת כמו שהיא באמת, פרטית ומקורית רק לכאורה, ובעצם המונית, מעוצבת ועשויה, וזה הרגע להיפרד. אבל לא, הוא התעקש, הן לא יורדות מהקיר. למה? כי ככה אני מרגיש. ככה אני רוצה. אני, בניגוד אלייך, לא אליטיסט. וחוץ מזה, אי-אפשר שהכל כאן בבית יהיה שלך.

 

בדיוק באותה עיקשות, אבל בנימוק שדווקא הרשים את אנה, הצליח דנדן בעלה להנציח בדירה שלה את הצמחייה הצחיחה: תביני, הוא אמר לה, כאן זה המזרח התיכון. אין לנו מים. אני לא אכניס הביתה צמחים צמאים. זה לא מתאים. זאת פזרנות. זו אגוצנטריות. אנחנו לא לבד כאן. את יכולה לעשות פרצוף עד מחרתיים. כאן זה לא אירלנד, מותק.

אנה תצבע את הקירות לבן. היא תלבין הכל: את הכחול במרפסת, את הצהוב בחדר-השינה, את הקרם במטבח. היא תפרושׂ שטיחים צבעוניים עבים על רצפת חדר-האורחים. ותעמיד אגרטל וגֶרבֶּרות. ודובדבנים בצלחת קריסטל. ותפוחים ירוקים בקערה כסופה. היא תתלה את הציור-שמן של אלאונורה טילינג: שלוש נשים שחורות קוטפות כותנה בשדה באפלולית של שחר; התמונה שקנתה במכירה פומבית בפאריס ודנדן אמר שהיא צדקנית, ומצדו שתתלה אותה בשירותים.

אנה חושבת שדנדן בכלל לא מתאים לה. הם לא באותו גודל ולא באותה צורה. הוא בחור גדול, מוצק ושרירי (חדר-כושר וחצי שעה בריכה פעמיים בשבוע), גולגולת מגולחת, חמש שערות מסולסלות על החזה. והיא להיפך. בחורה קטנה, עגלגלה (אבל לא שמנה, קווי המתאר שלה רכים, והיא הולכת בכל בוקר ברגל, לאורך החוף, מהנמל עד יפו ובחזרה, לוגמת מים מינרלים, מדברת עם עצמה, מחליטה, מתווכחת, מודיעה, לוגמת, צועדת, לא שותקת לרגע, ובסוף, בכוח, בחדר-המדרגות, שרה שיר שמח, היא פשוט חייבת, זה חלק מהאימון, מהסיגוף, מהעינוי, לשמוח בכוח, בלי סיבה, בניגוד גמור לְמה שהיא מרגישה, זה לא קל בכלל, זה מתיש, כל הדרך למעלה, חם לה, והיא בעיצומה של התסמונת הטרום וסתית, והיא עצבנית, ומזיעה, ומתנשפת, אבל שרה שיר שמח, ארבע קומות, שמונים-ושש מדרגות), שיער קצוץ, משקפיים כחולים על החוטם.

אנה בטוחה שהם לא מתאימים בכלל. לדנדן יש מחוות-גוף גדולות. הוא מדבר בקול רם. והוא בוכה בסרטי פעולה. כן, הוא מתרגש. כשהגיבור מתגבר על כל המכשולים, דנדן מזיל דמעה. הוא מנהל חנות למוצרי אלקטרוניקה. נוסע בג'יפ. יוצא לטיולים בסופשבוע. אילת. אכזיב. רמת הגולן. נגב. מילואים. אקדח בשידה. מבשל מצוין. פסטה וסטייק וסלמון ושרימפס. ואנה לגמרי להיפך. מחוות-הגוף שלה זעירות. הקול נמוך. היא מעדיפה סדרות מתח בריטיות. איפוק ואירוניה דקה. רוכבת על אופניים. כותבת ביקורות על ספרים. טיולים ברגל בעיר. מכינה סלטים מפוארים. הרוקפור עם הרוקט והענבים ממש מצוין. אבל כן, אנה לא שוכחת, לפעמים הניגודים מתחברים. לפעמים התמזגות. ולפעמים ניצוצות. לפעמים בקול הנמוך שלה מצליחה אנה להזיז את דנדן כאילו היא צווחת לו בתוך האוזן. לפעמים הוא מתנער מרבצו, קם, מתרצה, הולך אחריה, מציית. כורע ברך. אנה מטפסת עליו, נעמדת על כתפיו, מציצה מעל לגדר. דנדן אומר: נו, מה את רואה, מה את רואה? ששש, עונה אנה, ששש. היא יורדת. היא אומרת: נראה ריק, אני לא יודעת. אין שם אף-אחד. הבית נראה נטוש. דנדן אומר, אני לא יודע, אני לא יודע. אנה אומרת, נו, אל תהיה נקבה. פעם בחיים. אני חייבת.

אנה פותחת את השער. דנדן נצמד אליה מאחור. הוא לא יכול להתחבא, היא לא יכולה להסתיר אותו. הם רצים בשביל שמוביל אל הבית הגדול – שטוח, אפור, מסתתר בצניעות של עשירים מאחורי שמיכה עבה של קיסוס ירוק, התריסים מוגפים. הם פונים אל החצר האחורית. אנה רצה בזריזות. דנדן רץ בכבדות, מתכופף. סככה של גפן גדושה מצילה על הדרך בצד הבית. אנה מתנשפת. דנדן בקושי נושם. והנה, בקצה השביל, הרחק בירכתי הבית הארוך, במעלה חצר ירוקה ורחבת-ידיים, נגלית הבריכה במלוא הדרה: כחולה וריקה. מיטות ים לבנות. סככות אדומות. שמים אדירים. אנה מחייכת כולה. דנדן מחייך. אנה מתפשטת. דנדן מחייך. אנה קופצת ראש לבריכה. דנדן מחייך. אנה משפריצה. דנדן מתפשט עד התחתונים וקופץ. הוא שוחה אליה. הוא מחבק אותה. היא מנשקת את הקרחת הרטובה.

 

אנה חושבת שאולי דנדן דווקא ישמח להיפרד. הקלה גדולה. ממילא הוא מתלונן כבר חודשים. חם לָך מדי? הוא פער עיניים גדולות, זאת נראית לך סיבה הגיונית לא להזדיין? אפשר להדליק מזגן, את יודעת. על מי את חושבת שאת צוחקת? אין פה אף-אחד חוץ ממני, על מי את צוחקת?

אלא שכמובן, אנה בכלל לא צחקה. באמת חם מדי. היא משוכנעת שלא היה כל-כך חם לפני שש שנים, כשרק התחילו. והרי זהו אפקט החממה. לא מתריעים סתם. והמזגנים – אולי מקררים, אבל מלהיטים את האוויר בין הבניין של אנה לבין הבניין שמאחור, שחולק איתה את החצר עם הפחים, ורק מוסיפים חום על חום. היא מנסה לדחוף את השקית לפח הירוק, שעולה על גדותיו. היא חושבת לטפס על הפח ולשבת על השקית. אבל היא חייבת לנשום. היא לא יכולה להמשיך לעמוד בחצר האחורית כך, מטפחת מכסה על האף ועל הפה, עוצרת נשימה, כמו איזו אחות רחמנייה במחלקה של מחלות מידבקות, או משהו, או משהו.

החום הזה מעליב אותה. היא משוכנעת שהוא מופנה אליה באופן אישי. נראה אותך נושמת, נראה אותך קופצת, נראה אותך צוחקת – את יודעת מה, נראה אותך אפילו מחייכת – בחום הזה.

אנה נכנסת הביתה, מסירה את המטפחת, שוטפת ידיים, שוטפת פנים, שוטפת עורף, שוטפת צוואר, ומגבירה את הקור במזגן. היא מניחה את המקינֶטָה על הכיריים. פורסת עוגת גזר ונוטלת חתיכה. היא מתיישבת על כיסא-הבר הגבוה, נשענת על השיש ואוכלת. כשהקפה מוכן היא מוזגת לכוס גדולה, מוסיפה קרח וחלב קר ושותה.

אנה חושבת שדנדן בעלה פולט חום. הוא כמו מזגן, רק הפוך. רק כלפי חוץ הוא פולט קרירות בקלילות. אבל בפנים, בבית, בקרבתה, הוא מלוהט ולוהט ולהוט.

זה קצת יותר מדי בשבילה. היא נאכלת באִשהּ. באשו. היא נמסה. היא צריכה מרחק. היא צריכה להתקרר. אנה חושבת שאם זה יימשך כך היא תעבור לגור במקרר ותגיף את הדלת ותקרא ספר לאור המנורה, ואם דנדן ייכנס הביתה וייגש היישר אליה וירצה קולה או בירה או גבינה או שאריות של הסינית שהזמינו אתמול, היא תחזיק בדלת חזק ולא תפתח. דנדן ימשוך בדלת בכל הכוח, או יעקור אותה ממקומה, או ישאיר אותה סגורה ויֵצא, או ילחש לה בעדינות, נו, די, אנה, תפסיקי לשחק, זה מסוכן, צאי מהמקרר. אי-אפשר לדעת אצלו, אי-אפשר לדעת איך יגיב, אבל היא תחזיק בדלת חזק, והוא יוותר, והיא תקרא בשקט לאור המנורה.

זו הקִרבה, הקִרבה. זהו החיכוך שיוצר חום. צריך להתרחק. להתנער. להתרענן. אנה חושבת שדנדן יבין, אם תסביר לו בצורה מדויקת. הוא לא אוהב דברים מעורפלים. את הולכת סחור-סחור, מטפורות, דימויים, מתפזרת. זה לא מעניין אותי. תגידי מה את רוצה, מותק. אני עייף. היה לי יום ארוך. את שומעת? באה לקוחה שרצתה להחזיר טלוויזיה שבורה. המסך סדוק. קנתה לפני שבוע והמסך סדוק. שאלתי מה קרה, אמרה, לא יודעת, זה פשוט קרה. טלוויזיה חדשה. זה לא צריך לקרות. אני דורשת החלפה. שילמתי הון תועפות. אני רוצה לדבר עם המנהל. אני לקוחה קבועה. אני דורשת החלפה. את שומעת, אנה? רציתי להגיד ללקוחה הזאת שתיכנס לי לתחת ותצא מצופה, אבל התאפקתי. את רואה? אני יודע להתאפק. לפעמים נכון להתאפק. אמרתי לה שאין אחריות על פגיעות פיסיות במכשיר. מצטער מאוד. ואז, פתאום, את שומעת? היא מתחילה לבכות לי. אמרה שניקתה אבק ודחפה קצת והטלוויזיה נפלה והבן שלה יחזור מחו"ל מחר והוא יהרוג אותה, כי היא בזבזה את כל הכסף שלה על טלוויזיה גדולה, ולא התייעצה אתו ועכשיו הטלוויזיה שבורה, מה יהיה, אין לה גרוש על הנשמה, מה היא תעשה, הוא יהרוג אותה. אמרתי, בסדר. תשמעי. ניתן אותה לתיקון. נראה כמה יעלה. מקסימום תהיי חייבת לנו. בהזדמנות. יהיה בסדר. היא נראתה כל-כך אומללה. אני לא יודע.

בוא למיטה, אומרת אנה. עכשיו? רק חזרתי,  עונה דנדן, אני רוצֶה לשתות. טוב, בוא רגע לחדר, לא אמרתי שהולכים לישון. אנה מורידה את החלוק ונשארת עירומה. כמעט. זִקפה גדולה וירוקה חגורה על מותניה ברצועות עור שחורות. את משוגעת, אומר דנדן. מאיפה לך? קנית את זה? את משוגעת. הוא עומד ומסתכל. תוריד את המכנסיים,  אומרת אנה. תשכב על הבטן, היא אומרת. עכשיו תורי. דנדן עומד ומסתכל. הברכיים שלה הקטנות והזקפה הירוקה והשדיים הלבנים והעיניים החומות מאחורי מסגרת כחולה – הכל קורא לו. דנדן מפשיל מכנסיים. שוכב. אנה נשכבת עליו. רוכנת על העורף שלו, מצמידה את הראש שלו לכרית. מנשקת בעדינות. תופסת חזק. מנשקת בגסות. נכנסת לתוכו. שוב ושוב. אנה שמחה. אנה נסערת. דנדן צועק. וגונח. ונאנח. דנדן לא זז. אנה יורדת ממנו. דנדן קם ורץ לחדר-האמבטיה ומסתגר שם. דנדן לא רוצה לדבר עם אנה.

אנה מציתה סיגריה. שואפת. מכבה. מועכת. היא רוכנת על השולחן. מנסחת מכתב. היא חושבת: אולי עדיף להסביר לו בכתב. היא תכתוב ברכּות אבל בפשטות. היא לא תכביר מלים ולא תמתיק. היא תעמוד על דעתה ותעמיד את דנדן על טעותו. דנדן אוהב מתוק. שלוש כפיות סוכר בקפה. חפיסה שלמה של פרה אדומה ביום. הוא גם בוכה בסרטי פעולה. הם סוחטים ממנו דמעות. הוא מתרגש. אבל הוא שונא מלים גדולות. אני לא מבין מה את מקשקשת. אֶת מה שאַת אומרת באלף מלים אפשר לומר באחת. או שתיים. אוהבת או לא אוהבת. מה יש לדבר. דנדן אמר: תאמיני לי, כל המלים האלה – סתם חרדה. במקום סובלימציה – אימפוטנציה.

אנה חשבה פעם שדנדן מקשיב מצוין: הוא מוציא, נניח, את המוץ מהתבן. אוהבת או לא אוהבת. חד וחלק. עכשיו היא חושבת: הוא פשוט לא מקשיב. אוזנו הכרויה סתומה. רק אוהבת או לא אוהבת. שמחה או עצובה. המיזוג פועל או כבוי. משוגעת או לא. באה או לא באה, נו? תחליטי כבר. אנחנו מאחרים. את יכולה פעם אחת לצאת מהתחת שלך ולבוא אתי סתם לערב אצל חברים. לא תמותי מזה. סתם ערב. בלי שום דבר נורא משונה או נורא מחוכם או נורא פורץ דרך בלה בלה בלה. יושבים, שותים, מדברים, צוחקים. זה קשה לך מדי? הם אולי לא ברמה שלך אבל הם החברים שלי, מותק. מה יש? תחליטי, את שמחה או עצובה. טוב לך או לא. מה את רוצה. את לא יכולה לקבל הכל. תביני. אני כזה. יש לי מגבלות. לא הכל אני אוהב לעשות. את לא יכולה להמציא חוקים חדשים כל הזמן. אני בן-אדם רגיל, אנה, לא תוכלי לשנות אותי. זה מה שיש. אנה חורצת עט ולשון. אנה אומרת לדנדן: אני צריכה לעבוד. אני עושה לי קפה ונכנסת לחדר וסוגרת את הדלת ואני מבקשת שלא תפריע לי, אני כבר מאחרת, הייתי אמורה לגמור אתמול, אתה עושה יותר מדי רעש. דנדן לוקח מפתחות ונייד ויוצא. הוא לא טורק את הדלת. הוא משאיר אותה פתוחה.

אולי בעצם לא תכתוב. אנה מקמטת את הנייר לכדור וקולעת לפח. אנה יודעת: נכון, הכי קל לכתוב, אבל במקרים מיוחדים, חגיגיים, שכאלה, ברגעים של ציון דרך וזעזוע, צריך לעשות מאמץ. צריך לצאת מגדרנו, לפרוץ גבולות, ולדבר. אנה לוקחת מטאטא מהמרפסת של המטבח ונכנסת לחדר-האורחים ומטאטאת. היא אוספת אבק במשיכת מברשת. מושכת ואוספת. העיר נתפסה במרצפות. הזיעה של אנה עולה בעור. בבית-השחי. מעל לשפה העליונה. בין השדיים. היא אוספת את האבק  ליעֶה וזורקת לפח ונעמדת מול המזגן. היא מתייבשת. היא רוצה שיהיה נקי ויבש. נקי ויבש. זה לא יותר מדי לבקש,  חושבת אנה. אולי היא תציע לדנדן לבוא איתה לטיול רגלי בעיר? כן, עדיף בחוץ. הם יֵרדו אל הנמל ויֵצאו אל המזח. אנה תבקש מדנדן לשבת לידה על הסלע. דנדן ישתהה מעט ויצטרף. אנה תגיד: אתה שומע את הגלים? דנדן יגיד: מה, אני חירש? אני לא שומע שום דבר אחר חוץ מהגלים. אנה תשאל: אתה רואה את הדגים? דנדן ישאל: מה, מותק? אנה תסתכל החוצה אל הים התיכון. היא תשאל את דנדן אם הוא רוצה לשחות. היא תשאל את דנדן אם הוא רוצה לצאת קצת מהבית שלה ולתת לה מרחב לנשימה. אם הוא רוצה לשכב איתה כמו שהיא רוצה. אם הוא רוצה לקרוא משהו יפה שכתבה. זו לא ביקורת. זה שיר. אם הוא רוצה להקשיב, רגע, למה שהיא רוצה לומר. היא תשאל את דנדן אם הוא מתכוון להמשיך כך עוד זמן רב. להישאר בשלו. כמו שהוא. יציב, קבוע, נחוץ, נחרץ. היא תשאל אם הוא מוכן לשכב שוב על הבטן. היא צריכה שהוא ישכב שוב על הבטן. היא צריכה מרחק. היא צריכה לרחף מעליו ולחדור לתוכו. כבד לה. הוא שוכב עליה גדול וחם ודביק. זה יותר מדי בשבילה. קשה לנשום. דנדן בטח יחבק אותה. ינשק את עורפה. הוא יגיד, מה אמרת? אני לא שומע. יש פה רעש של גלים. והטרקטור הזה מאחור מטרטר לי במוח. עושה לי כאב ראש. בואי נחזור, מותק. אני מת מרעב.

אנה חושבת: דנדן צודק. צריך לדבר מדויק. אבל הוא טועה: אי-אפשר לחיות מדויק. היא לא יודעת. היא לא יודעת. היא לא יודעת. היא לא יודעת. היא נכנסת למקלחת. מים קרים. המים לא קרים. היא מסובבת את הברז עד הקצה הקר והם לא קרים. היא יוצאת. עומדת כך, מטפטפת, מול המזגן. היא יודעת, בעוד שבעים-ושניים ימים יגיע אוקטובר והכל יתמתן, אבל היא לא יכולה לחכות. כשדנדן בעלה ייכנס היא תעמוד עם האקדח שלו ביד, תכוון אל המצח שלו ותגיד: תעשה לי טובה. שמור מרחק. אל תיגע בי. אני לא יכולה עוד. לא יכולה. שמור מרחק.

דנדן יחלוף על פניה וייכנס לחדר-השינה ויסגור את הדלת. או ייגש אליה וייקח את האקדח. או ילך כלעומת שבא. או יגיד לה: אנה, אני אוהב אותך, אבל קשה לי. את אף-פעם לא מרוצה. את לא יודעת מה את רוצה. את כל הזמן רוצה לשחק. את משנה את החוקים. אנחנו כבר לא ילדים. או ייפול על הברכיים ויבכה. לפעמים הוא בוכה. או יאמר לה: אני עייף. היה לי יום ארוך. מה עשית כל היום? עבדת טוב, מותק? בא לך להזמין משהו לאכול? אני הרוג. או שהוא יאמר: אנה, אנחנו צריכים לדבר. זה לא מתאים לי, מותק. אני בחור רגיל. אני רוצה בית רגיל. ואשה רגילה. וילדים. וטיולים בסופישבוע. וכלב. אני רוצה כלב, אנה. ואני כבר לא יכול עם הסָפֵק שאת מטילה בכל. זה לא מעניין. או שהוא יגיד: את יודעת שאין כדורים. זרקתי את כל הכדורים. מה נראה לך, אני משוגע להחזיק אקדח ותחמושת בבית איתך? או שהוא יעמוד בפתח ויסתכל עליה  ויפרוץ בצחוק. פשוט יתגלגל מצחוק.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006, בעריכת דנה אולמרט

הראו, אל תגידו. או: מדריך כתיבה נגד המלחמה?

 

אני חושבת על כתיבה ועל ההשפעה שלה. ההשפעה – הרגשית, הנפשית – המסוימת שיש לבחירה במלים מסוימות, בתחביר מסוים, בסידור מסוים של משפטים בפסקה.

השבוע, בעיצומה של המלחמה בין השלטון הישראלי לבין החמאס, ידידה שלחה אלי את  הסרטון הזה, שהפיקה חברת קופירייטרים סקוטית, בהשראת סרטון יוטיוב אחר, ותיק יותר.

 

אני חושבת שהצליחו להעביר כאן בצורה מקסימה – אם כי שטחית ורומנטיקנית להפליא – לא רק טענה כללית (של פרסומאים במקרה הזה) על כוחן של מלים. אלא גם טענה קלאסית של מדריכי כתיבה:  Show, don’t tell. אם אתם רוצים שהקוראים ירגישו את מה שאתם מספרים, אל תגידו להם איך להרגיש. אל תגידו להם מה אתם מרגישים. הראו להם.

האפקטיביות הרגשית של הטקסט מושפעת מהניסוח שלו, ולא מהתוכן, או המידע, הגלום בתוכו. אפשר לכתוב: "אני עיוור ועני ומסכן". ואפשר לכתוב "איזה יום יפה, ואני לא יכול לראות אותו". התוכן זהה: אני עיוור ומבקש עזרה. אבל בנוסח השני, הדובר אינו אומר לנו מה להרגיש. ולכן יש סיכוי רב יותר שנתרגש.

באופן משונה הדברים האלה מתחברים אצלי לכל העניין של כתיבה על המלחמה.

אני קוראת ב"הארץ" וב"ynet" את הדיווחים ואני רואה איך עיתונות לאומנית יודעת לעבוד היטב עם מלים.

במקום "חיילי צהל הרגו לוחמי חמאס", הם כותבים "צה"ל חיסל מחבלים".

במקום "מטוסי צה"ל הפגיזו שלושים וחמישה בתי מגורים שבהם, לטענת הדובר, הסתתרו אנשי חמאס והרג בהפגזה עשרים ושבעה גברים, נשים וילדים, דיירי הבתים האלה…", הם כותבים "מטוסי צה"ל הפגיזו שלושים וחמש מטרות".

במקום "צה"ל הרג 708 פלסטינים", הם כותבים "708 פלסטינים נהרגו".

במקום "הפגנות" של פלסטינים, הם כותבים "הפרות סדר".

מרשים מאוד בעיני איך העיתונות הלאומנית אינה מפספסת. בכל פעם שנדרש, משתמשים בתחביר הסביל, המתנער מאחריות, ונמנעים מהתחביר הפעיל, הנושא באחריות. בכל פעם שנדרש, משתמשים בשפה מכובסת ומכלילה – "מטרות" במקום אנשים, למשל – שמכשילה את היכולת להתחבר רגשית למה שמתואר. וזה בלי לומר מלה על הדברים שאין כותבים עליהם בכלל. אין שמות להרוגים הפלסטינים. אין פנים. אין תיאור של המצב מנקודת המבט של בני העם הפלסטיני המופגזים, ונצורים, על ידי המנהיגים מכאן ומכאן.

טוב, בינינו, כל זה אינו חדש. השאלה עכשיו היא איך לכתוב על המלחמה באופן שסולד ממנה, בנוסח שמבקש לעצור אותה, לפרק את ההצדקות שלה – כתיבה אפקטיבית שתזיז משהו למישהו.

בסדנאות של כתיבה פוליטית, שאני מנחה באכסניות שונות, הכותבים עוברים תהליך של התפתחות בכתיבה בין שלוש סוגות של כתיבה עיונית-פוליטית: מהמניפסט ההצהרתי, החד ממדי, דרך המאמר הפולמוסי, הדו ממדי, ועד המסה האישית – הרב ממדית, הפואטית. פעם אחר פעם אני רואה איך הצורה של המסה האישית גוברת באפקטיביות שלה על הצורות של המניפסט והמאמר. הרעיון היסודי של המסה האישית הוא שאין טוענים טענה ברורה ומובהקת שיודעים אותה מראש, אלא שואלים שאלות, מתבוננים, מתארים. המסה במיטבה היא תיאור של החקירה, של ההתנסות, של הניסיון לתאר משהו – מכאן שמה "מסה".

אני חושבת כעת שלצד התגובות המיידיות נגד המלחמה – בפייסבוק, בעיתונות, בשלטים שנישאים בהפגנות – יש מקום להתחיל לכתוב בצורת המסה האישית. אני, למשל, אנסה לתאר את הניכור שאני מרגישה ביחס למדינה, לעיתונות. למה אני מנוכרת כל כך? והאם, בעצם, אני באמת מנוכרת? אם כל כך נפגעה ההזדהות שלי מדוע אני גם עצובה ומתביישת? אנסה גם לתאר את הבלבול והמבוכה שלי כהורה. איך להסביר לבנות הקטנות שלנו מה קורה. איך לדבר איתן על הטילים והאזעקות? בתי בת החמש וחצי עדיין חושבת, ככל שאני מצליחה להבין, שאזעקה וטילים באים ביחד מהשמים, ואינה שואלת על ההקשר, על הסיבה; ממילא כל כך הרבה בחיים שלה עם המבוגרים הוא שרירותי עד לזרא. האם לספר לה שישראל דואגת לשמור את העזתים במצור – אין יוצא ואין בא, צפוף שם וקשה שם, ואין להם לאן לצמוח, או לברוח, שאין להם לאן ללכת? ושבגלל זה גם ישראלים שגרים בשכנות, בדרום, חיים בחרדה מתמדת? ושבגלל זה כל מחרחרי המלחמה, כל הגברים שאוהבים להרוג, משתוללים עכשיו ושולטים בחיים של כולם? ולמה אני לא הולכת להפגין כל הזמן? ולמה – אם המצב כל כך מזוויע – למה אני עסוקה גם בעניינים של שגרה תל אביבית, עם הכתיבה, והנחיית הכותבים, וההורות, והזוגיות, והקריאה, והים, והבריכה, ופה ושם קמפינג, ופה ושם פיקניק, והרבה אלכוהול, אבל לא זול מדי, רק יין לבן יבש, רק בירה אייל אדמדמה או בהירה, ממבשלות בוטיק כאלה, ורק קמפרי, ולא התחליפים של הקמפרי, ורק מרגריטות עם טקילה טובה וקוואנטרו?

אני עוד לא יודעת מה ייצא מהכתיבה הזאת. מה אגלה. אבל לפחות אנסה. ואני כמובן רק קול קטן, אחד, של תל אביבית מסוימת שרוצה לכתוב משהו אפקטיבי נגד המלחמה. אבל כל קול חשוב. כל התנסות בכתיבת מסה תוסיף משהו למקהלת הקולות שמרכיבה את "הציבור". כל התנסות כזאת, אני חושבת, יכולה לפרק מעוצמתה את השפה הלאומנית שמתווכת, וגם יוצרת, את המלחמה.

אפשרות נוספת, חיונית עוד יותר, היא להביא בציבור כמה שיותר ממה יש לעזתים – לא למנהיגים, לא לארגוני המלחמה, לא לדוברים, אלא מה שיש לעזתים – לספר. הנה, למשל, קטע מתוך שיחה שערך מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין", עם רג'י סוראני, מנכ"ל המרכז הפלסטיני לזכויות אדם:

רג'י סוראני: הלו

מיכאל ספרד: רג'י? זה מיכאל, אתה יכול לדבר עכשיו?

ר: כן, כן.

מ: אז מה קרה אתמול בלילה?

ר: היה לילה קשה, הכי גרוע בשבועיים האחרונים. זה לא יאומן. אמבולנסים לא מצליחים להגיע לאזורים שהיו נתונים תחת הפצצות כבדות של טנקים ואף 16. ויש פצצות מסוג חדש שלא הכרנו קודם לכן, שיוצרות תחושה של רעידת אדמה בבית. הכל רועד.

מ: אין התראות לפני הירי?

ר: לא, לא, לא. זה פשוט נוחת לאנשים על הראש. זה אזור מלחמה, לא רק הפצצות. זה אזור מלחמה. אתה רואה להבות אדומות כל הזמן. יש 6-8 פצצות בדקה, לא כל עשר דקות או כל שעה. כל מזרח עזה – זייתון, שג'עיה, מזרח ג'באליה, המחנות, מזרח חאן-יונס, מזרח רפיח

מ: העיתונות הישראלית אומרת שצה"ל נתן הודעות מראש על אזורים שאזרחים יכולים ללכת אליהם. יש מקומות שבטוח להיות בהם?

ר: ממש לא. אין שום מקום בטוח בעזה. אתה יכול להיות ברחוב, במשרד או בבית שלי ואתה תופצץ בכל מקרה. שישים מטר מהבית שלי בית הופצץ ממטוסי אף 16  וזה יכול לקרות בכל מקום… מיכאל, אני אומר לך, עזה, 350 קילומטרים רבועים, שני מיליון אנשים גרים פה. זה אחד האזורים הכי צפופים בעולם. אתה יכול להגיד לאנשים בצפון או במזרח לזוז, אבל אתה נותן הוראות כאלה ל-300 אלף איש. הם אמרו לאנשים במזרח חאן יונס ללכת. לאן הם אמורים ללכת?

עד כה יש 70-80 אלף אנשים שעזבו מאתמול (19.7), אבל לאן הם אמורים ללכת? כל בית ספר של אונר"א יכול לאכלס אלף, אלפיים איש.ויש כבר מחסור [בציוד] שם. זה טירוף. לא ראיתי דבר כזה בכל חיי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרה – סיפור אחד בשבוע

שלום כותבים וקוראים יקרים,

ההזמנה בעינה עומדת. בכל שבוע אני מעלה כאן סיפור קצר אחד. והפעם לא סיפור מלחמה ממש – יהיה זה מאולץ לקשור את  "שרה" למצב העניינים המייאש היום בישראל – אבל בכל זאת יש בסיפור ניסיון לגעת באתגרים שעומדים לפתחה של אשה במשפחה של גברים – אבא ובן. או משהו כזה. בכל מקרה, הפעם מתוארת כאן זוגיות סטרייטית, לשם שינוי. זה סיפור שאני אוהבת ומתקשה לזכור מאיפה הוא נבע.

הנה, בקובץ הפי-די-אף המקושר כאן:

שרה. סיפור אחד בשבוע7

 

 

קריאה טובה שתהיה,

להתראות כאן בשבוע הבא,

ארנה

 

 

 

 

סיפור אחד בשבוע 6

והפעם סיפורון קצרצר מרוב שפיפות. הנה:

 

אני יוצאת מהדירה עירומה 

מחזיקה ארנק בידי הימנית, יורדת במדרגות והולכת בדיזנגוף צפונה. בפינת בן גוריון אני
עוצרת בקיוסק וקונה ידיעות, מלבורו לייט, מצית, ודיאט קולה. אני תוחבת את העיתון מתחת
לבית-השחי, ומחזיקה את הקולה ואת הסיגריות ביד ימין ואת הארנק והמצית ביד שמאל.
אני ממשיכה ללכת, זקופה ונמרצת, במדרכה המזרחית. ליד החנות של טובה'לה אני עוצרת
ומסתכלת בחלון-הראווה. אני עוצרת גם לפני חנות נעליים ולפני חנות ריקה. אחר-כך אני
חולפת על פני שלוש חנויות ריקות וכבר לא עוצרת.
הרחוב הזה גוסס. הוא לא מתאושש. אין לו סיכוי.
בנמל תל-אביב אני יורדת לשפך הירקון ומתיישבת על שפת המים מתחת לגשר הרכבת
הישן והשבור. אני לא מריחה שפכים. אני מריחה ריח של ים, מלח ודגים. בגדה שממול אוסף
פועל ניקיון לכלוך בשקיות איזבל אדומות ומניח אותן על שביל אספלט. אני מציתה סיגריה
ושואפת. אני נשכבת על החול. את הראש אני מניחה על העיתון המגולגל. הרוח עוברת על
עורי החשוף. הזיעה מתנדפת. הכל בחוץ, הכל פתוח. אני נועצת מבט בשמים. אני לא
דואגת. אני לא כועסת. אני לא בורחת. אני לא כאן.

 
מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, בעריכת דנה אולמרט

ביצי חופש – סיפור אחד בשבוע

אני שמחה להעלות השבוע את הסיפור החמישי בפרויקט "סיפור אחד בשבוע".

הפעם זהו סיפור שעושה רושם נורא פוליטי – יש בו עניין עם ביצי חופש, כלובים של לולים תעשייתיים, מחסומים – אבל בעצם הוא עסוק ביחסים ובכעס ובאלימות באהבה.

כן, זה סיפור רווי באלימות, אני חושבת.

כתבתי אותו לפני שמונה שנים ושכחתי ועכשיו קראתי שוב – מופתעת אבל מרותקת. אני לא יודעת מה הביא אותי לגעת באלימות האינטימית הזאת. במידה רבה בעצם, אני מעדיפה לא לדעת – כלומר, לא לפרק אותה לכדי  הסבר ופרשנות.

 

הנה:

ביצי חופש סיפור אחד בשבוע 5

 

אודה על כל תגובה ומחשבה ושיתוף.

 

בברכת קריאה טובה,

ארנה