הראו, אל תגידו. או: מדריך כתיבה נגד המלחמה?

 

אני חושבת על כתיבה ועל ההשפעה שלה. ההשפעה – הרגשית, הנפשית – המסוימת שיש לבחירה במלים מסוימות, בתחביר מסוים, בסידור מסוים של משפטים בפסקה.

השבוע, בעיצומה של המלחמה בין השלטון הישראלי לבין החמאס, ידידה שלחה אלי את  הסרטון הזה, שהפיקה חברת קופירייטרים סקוטית, בהשראת סרטון יוטיוב אחר, ותיק יותר.

 

אני חושבת שהצליחו להעביר כאן בצורה מקסימה – אם כי שטחית ורומנטיקנית להפליא – לא רק טענה כללית (של פרסומאים במקרה הזה) על כוחן של מלים. אלא גם טענה קלאסית של מדריכי כתיבה:  Show, don’t tell. אם אתם רוצים שהקוראים ירגישו את מה שאתם מספרים, אל תגידו להם איך להרגיש. אל תגידו להם מה אתם מרגישים. הראו להם.

האפקטיביות הרגשית של הטקסט מושפעת מהניסוח שלו, ולא מהתוכן, או המידע, הגלום בתוכו. אפשר לכתוב: "אני עיוור ועני ומסכן". ואפשר לכתוב "איזה יום יפה, ואני לא יכול לראות אותו". התוכן זהה: אני עיוור ומבקש עזרה. אבל בנוסח השני, הדובר אינו אומר לנו מה להרגיש. ולכן יש סיכוי רב יותר שנתרגש.

באופן משונה הדברים האלה מתחברים אצלי לכל העניין של כתיבה על המלחמה.

אני קוראת ב"הארץ" וב"ynet" את הדיווחים ואני רואה איך עיתונות לאומנית יודעת לעבוד היטב עם מלים.

במקום "חיילי צהל הרגו לוחמי חמאס", הם כותבים "צה"ל חיסל מחבלים".

במקום "מטוסי צה"ל הפגיזו שלושים וחמישה בתי מגורים שבהם, לטענת הדובר, הסתתרו אנשי חמאס והרג בהפגזה עשרים ושבעה גברים, נשים וילדים, דיירי הבתים האלה…", הם כותבים "מטוסי צה"ל הפגיזו שלושים וחמש מטרות".

במקום "צה"ל הרג 708 פלסטינים", הם כותבים "708 פלסטינים נהרגו".

במקום "הפגנות" של פלסטינים, הם כותבים "הפרות סדר".

מרשים מאוד בעיני איך העיתונות הלאומנית אינה מפספסת. בכל פעם שנדרש, משתמשים בתחביר הסביל, המתנער מאחריות, ונמנעים מהתחביר הפעיל, הנושא באחריות. בכל פעם שנדרש, משתמשים בשפה מכובסת ומכלילה – "מטרות" במקום אנשים, למשל – שמכשילה את היכולת להתחבר רגשית למה שמתואר. וזה בלי לומר מלה על הדברים שאין כותבים עליהם בכלל. אין שמות להרוגים הפלסטינים. אין פנים. אין תיאור של המצב מנקודת המבט של בני העם הפלסטיני המופגזים, ונצורים, על ידי המנהיגים מכאן ומכאן.

טוב, בינינו, כל זה אינו חדש. השאלה עכשיו היא איך לכתוב על המלחמה באופן שסולד ממנה, בנוסח שמבקש לעצור אותה, לפרק את ההצדקות שלה – כתיבה אפקטיבית שתזיז משהו למישהו.

בסדנאות של כתיבה פוליטית, שאני מנחה באכסניות שונות, הכותבים עוברים תהליך של התפתחות בכתיבה בין שלוש סוגות של כתיבה עיונית-פוליטית: מהמניפסט ההצהרתי, החד ממדי, דרך המאמר הפולמוסי, הדו ממדי, ועד המסה האישית – הרב ממדית, הפואטית. פעם אחר פעם אני רואה איך הצורה של המסה האישית גוברת באפקטיביות שלה על הצורות של המניפסט והמאמר. הרעיון היסודי של המסה האישית הוא שאין טוענים טענה ברורה ומובהקת שיודעים אותה מראש, אלא שואלים שאלות, מתבוננים, מתארים. המסה במיטבה היא תיאור של החקירה, של ההתנסות, של הניסיון לתאר משהו – מכאן שמה "מסה".

אני חושבת כעת שלצד התגובות המיידיות נגד המלחמה – בפייסבוק, בעיתונות, בשלטים שנישאים בהפגנות – יש מקום להתחיל לכתוב בצורת המסה האישית. אני, למשל, אנסה לתאר את הניכור שאני מרגישה ביחס למדינה, לעיתונות. למה אני מנוכרת כל כך? והאם, בעצם, אני באמת מנוכרת? אם כל כך נפגעה ההזדהות שלי מדוע אני גם עצובה ומתביישת? אנסה גם לתאר את הבלבול והמבוכה שלי כהורה. איך להסביר לבנות הקטנות שלנו מה קורה. איך לדבר איתן על הטילים והאזעקות? בתי בת החמש וחצי עדיין חושבת, ככל שאני מצליחה להבין, שאזעקה וטילים באים ביחד מהשמים, ואינה שואלת על ההקשר, על הסיבה; ממילא כל כך הרבה בחיים שלה עם המבוגרים הוא שרירותי עד לזרא. האם לספר לה שישראל דואגת לשמור את העזתים במצור – אין יוצא ואין בא, צפוף שם וקשה שם, ואין להם לאן לצמוח, או לברוח, שאין להם לאן ללכת? ושבגלל זה גם ישראלים שגרים בשכנות, בדרום, חיים בחרדה מתמדת? ושבגלל זה כל מחרחרי המלחמה, כל הגברים שאוהבים להרוג, משתוללים עכשיו ושולטים בחיים של כולם? ולמה אני לא הולכת להפגין כל הזמן? ולמה – אם המצב כל כך מזוויע – למה אני עסוקה גם בעניינים של שגרה תל אביבית, עם הכתיבה, והנחיית הכותבים, וההורות, והזוגיות, והקריאה, והים, והבריכה, ופה ושם קמפינג, ופה ושם פיקניק, והרבה אלכוהול, אבל לא זול מדי, רק יין לבן יבש, רק בירה אייל אדמדמה או בהירה, ממבשלות בוטיק כאלה, ורק קמפרי, ולא התחליפים של הקמפרי, ורק מרגריטות עם טקילה טובה וקוואנטרו?

אני עוד לא יודעת מה ייצא מהכתיבה הזאת. מה אגלה. אבל לפחות אנסה. ואני כמובן רק קול קטן, אחד, של תל אביבית מסוימת שרוצה לכתוב משהו אפקטיבי נגד המלחמה. אבל כל קול חשוב. כל התנסות בכתיבת מסה תוסיף משהו למקהלת הקולות שמרכיבה את "הציבור". כל התנסות כזאת, אני חושבת, יכולה לפרק מעוצמתה את השפה הלאומנית שמתווכת, וגם יוצרת, את המלחמה.

אפשרות נוספת, חיונית עוד יותר, היא להביא בציבור כמה שיותר ממה יש לעזתים – לא למנהיגים, לא לארגוני המלחמה, לא לדוברים, אלא מה שיש לעזתים – לספר. הנה, למשל, קטע מתוך שיחה שערך מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין", עם רג'י סוראני, מנכ"ל המרכז הפלסטיני לזכויות אדם:

רג'י סוראני: הלו

מיכאל ספרד: רג'י? זה מיכאל, אתה יכול לדבר עכשיו?

ר: כן, כן.

מ: אז מה קרה אתמול בלילה?

ר: היה לילה קשה, הכי גרוע בשבועיים האחרונים. זה לא יאומן. אמבולנסים לא מצליחים להגיע לאזורים שהיו נתונים תחת הפצצות כבדות של טנקים ואף 16. ויש פצצות מסוג חדש שלא הכרנו קודם לכן, שיוצרות תחושה של רעידת אדמה בבית. הכל רועד.

מ: אין התראות לפני הירי?

ר: לא, לא, לא. זה פשוט נוחת לאנשים על הראש. זה אזור מלחמה, לא רק הפצצות. זה אזור מלחמה. אתה רואה להבות אדומות כל הזמן. יש 6-8 פצצות בדקה, לא כל עשר דקות או כל שעה. כל מזרח עזה – זייתון, שג'עיה, מזרח ג'באליה, המחנות, מזרח חאן-יונס, מזרח רפיח

מ: העיתונות הישראלית אומרת שצה"ל נתן הודעות מראש על אזורים שאזרחים יכולים ללכת אליהם. יש מקומות שבטוח להיות בהם?

ר: ממש לא. אין שום מקום בטוח בעזה. אתה יכול להיות ברחוב, במשרד או בבית שלי ואתה תופצץ בכל מקרה. שישים מטר מהבית שלי בית הופצץ ממטוסי אף 16  וזה יכול לקרות בכל מקום… מיכאל, אני אומר לך, עזה, 350 קילומטרים רבועים, שני מיליון אנשים גרים פה. זה אחד האזורים הכי צפופים בעולם. אתה יכול להגיד לאנשים בצפון או במזרח לזוז, אבל אתה נותן הוראות כאלה ל-300 אלף איש. הם אמרו לאנשים במזרח חאן יונס ללכת. לאן הם אמורים ללכת?

עד כה יש 70-80 אלף אנשים שעזבו מאתמול (19.7), אבל לאן הם אמורים ללכת? כל בית ספר של אונר"א יכול לאכלס אלף, אלפיים איש.ויש כבר מחסור [בציוד] שם. זה טירוף. לא ראיתי דבר כזה בכל חיי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

4 תגובות כתיבת תגובה

  1. אורנה תודה
    לוקה בשיתוק כתיבתי מאז שהחיל הל. אולי המלים הטובות והמדויקות שלך תנערנה אותי קצת.
    עדנה

  2. אני חושב שהתקשורת הבינלאומית דווקא עושה את העבודה הזאת נהדר. היא עושה showing ולא telling. היא מצלמת כבר שנים את ההרס וההרג ועושה השוואות מספריות בין ההרוגים. בשיטה הזאת יוצא שישראל תמיד אשמה ובענק, לא משנה מה המניעים שהביאו אותה לצאת למערכה (אולי הימנעות מהשוואה מספרית של הרוגים בעקבות טבח בקיבוץ סמוך גדר לעזה למשל, או מתמונת showing של ילדים הרוגים בחדר האוכל). לכן במקרה כזה הייתי חוזר לאימרה הקלאסית "אל תסתכל בקנקן".
    דרך אגב, הפיסקה הנ"ל צרמה לי בשל הסתירה הפנימית שבה:
    "להביא בציבור כמה שיותר ממה יש לעזתים – לא למנהיגים, לא לארגוני המלחמה, לא לדוברים, אלא מה שיש לעזתים – לספר. הנה, למשל, קטע מתוך שיחה שערך מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון "יש דין", עם רג'י סוראני, מנכ"ל המרכז הפלסטיני לזכויות אדם:"
    בדיוק ניתנת כאן דוגמה של דובר ארגון שמשוחח עם דובר ארגון שהאג'נדה של שניהם ברורה, ובלי לומר חלילה שרג'י סוראני לא מדבר מדם לבו, אלו לא העזתים. וגם כששמעתי עדויות של עזתים בתקשורת, לצערנו אתה רואה את הפחד בעיניים ואתה שומע את הtelling של למה ישראל עשתה לי את זה, אבל אף פעם לא תשמע – "הלוואי שהחמאס יעוף מכאן, איזה אסון הוא מביא עלינו פעם אחר פעם," בגלל הפחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: