כלבו שלום – סיפור אחד בשבוע (9)

כלבו שלום
סיפור קצר מאת ארנה קזין

קו 35 מרמת-גן לתל-אביב עובר בשכונה כל עשרים דקות. התחנה שלנו נמצאת ליד
מועדון השחייה שמאחורי הבית. כדי להגיע אליה אנחנו חוצים שדה פרא של עשב
וחרציות וחוּבֶּזה, וגם מגרש כדורגל צחיח, חמש דקות הליכה. אבל משם האוטובוסים
עושים סיבוב ועוברים ממש בפתח הבית שלנו ומרעישים לנו בזמנים קצובים. הם כמעט
אף-פעם לא מאחרים. לפעמים הרעש מחריש אוזניים ולפעמים אנחנו מתרגלים,
ולפעמים, לא שומעים אותו כי עסוקים במשהו אחר, נניח אמא שׂמה ויוולדי בקולי-קולות
ואנחנו משחקים בחדר או שוכבים במיטה עם האוזניות, או אבא מנסר עצים בחצר ובונה
לאח שלי בית מרחף ומתקין אותו על הערבה הבוכייה בגינה מאחור. ולפעמים, מה
שנשאר מהאוטובוס שעובר הוא לא הרעש או הרעד בזגוגיות, לא חריקה או נשיפה, אלא
רק משב של רוח שחורה, זרה כל-כך לשכונה הנקייה, שכונת הגינה והגדר, הפרח
והברוש, רוח שחורה זרה, אורחת קבועה. ובקיץ הבעיה אפילו מחריפה: החלונות
פתוחים והדלת של המרפסת הקדמית פתוחה, הפרחים האדומים של האלמון ההודי
מתיזים ריח עז וכבד של דבש, האוויר מתוק ולח, אין שום חיץ בינינו לבין הרחוב, הכל
מסביר פנים. וככה, תמיד כשחיים יבין אומר משהו ממש חשוב, בחלק הראשון של
המהדורה, האוטובוס עובר אצלנו בסלון, באמצע בין הכורסאות, והורי רוכנים קדימה אל
הטלוויזיה ומתרכזים מאוד, והרעש חולף והרוח השחורה עוברת והם צוחקים זה לזה,
כשהם במצב-רוח טוב, כי הנה, שוב פספסו את השורה התחתונה, וזו סיטואציה קומית,
הם צוחקים בסלחנות. אבל לפעמים אין להם מצב-רוח טוב והם רוקעים ברגליים
ומפטירים, "באגרס", שזו מין קללה באנגלית, ומבטיחים זה לזה לכתוב מכתבים
לעירייה, שיוציאו כבר את האוטובוס מהשכונה, כי לא סתם הם השקיעו את מיטב כספם
בבית עם גינה. אם הם היו רוצים לגור בעיר, עם כל הפיח והרעש, היו כבר קונים שם
דירה.
אני נוסעת עם אחי לתל-אביב. השעה שלוש אחר-הצהריים וזה יום מיוחד שלא דומה
לאף יום שקדם לו, אבל עכשיו הוא עדיין נראה רגיל. האוטובוס עוצר בתחנה ואנחנו
עולים ומתיישבים בספסל האחורי. אני מזמזמת שיר של כוורת, "באוטובוס תמיד יושב
אחורה, שלא ידברו עלי מאחורי הגב", ואח שלי תוקע מרפק במותניים שלי ואומר, "די,
את מזייפת, לפחות תחליפי שיר!" ואני ממשיכה, "תרמתי דם תרמתי דם תרמתי", ואחי
מתעצבן ואנחנו מתגוששים, ומעקמים ידיים, ואני מדגדגת אותו ומכניעה אותו ואנחנו
צוחקים.

אלה ימי הנעורים שלי, ימים של הרגלים קבועים. כל ערב אני לוקחת את הכלבה במסלול
קבוע דרך השביל, אל השדה, לאורך הכביש, עד הפארק, דרך החורשה, סביב האגם
המלאכותי, וחזרה. פעמיים בשבוע אני מתאמנת בכדורגל במגרש שמאחורי הבית,
פעמיים בשבוע בשחייה במועדון שמאחורי המגרש, ופעם בשבועיים, ביום חמישי, אחי
ואני נוסעים אחרי הבית-ספר לתל-אביב, יורדים במשביר באלנבי, מסתובבים בו קצת,
משתעממים, וממשיכים למחוז חפצנו האמיתי – כלבו שלום. שלוש קומות של פליאה
ותסיסה. אנחנו עולים במדרגות הנעות ויורדים, מתחבאים, מחפשים, עוקבים אחרי
טיפוסים אלמונים, משחקים, ומשתהים, עד שאנחנו ממש רעבים, ואז, בדוכן הקטן
שנמצא בכלבו שלום למטה, בפינה, מתחת למדרגות הנעות, ליד בגדי הספורט, אנחנו
קונים נקניקייה בלחמנייה עם כרוב כבוש וחרדל וקטשופ, ולפעמים אנחנו מוסיפים
חריף, ותמיד אנחנו שותים מיץ פז אשכוליות, ויוצאים החוצה לשבת על שפת המדרכה,
וטעים לנו ואנחנו עצמאיים, ואנחנו מרוצים מאוד בדרך חזרה.
הפעם, כרגיל, אנחנו יורדים באלנבי. אבל אח שלי אומר שאולי נדלג על המשביר ונלך
ישר לכלבו שלום. אני מהססת לרגע ובסוף מסכימה. אח שלי גדול ממני בשנה והוא שקט
ובטוח ואני סומכת עליו, ואיכשהו אני מרגישה מוכנה, ובכלל, המשביר הוא לא הפסד
גדול, הבשמים והכלי-איפור נורא לא מעניינים, והקומה השנייה לא יפה וזקנה, ואני
חושבת, ליתר ביטחון, שאם נרגיש צורך נוכל תמיד להיכנס לכאן בדרך חזרה.
אנחנו הולכים על המדרכה בדרך הרגילה. אנחנו עוברים ליד האשה ששוכבת תמיד על
שמיכה מהוהה, ליד החנות ספרים יד-שנייה. אח שלי נותן לה עשר לירות, ואני סופרת
את הלירות בכיס שלי ורואה שאם אתן לה עשר, לא יספיק לי לנקניקייה, ואני נותנת לה
שתי לירות, יותר נכון זורקת את המטבעות לעבר קופסת הקרטון הקטנה שלה, מרחוק,
מרוצה כי קלעתי, כי יש לי יד מדויקת, חזקה וטובה.
בבית-הכנסת הגדול אנחנו פונים שמאלה ויורדים, עוברים את הפלאפל המצרי, ואת חנות
הרהיטים מנצרים, ואני חושבת שפעם אקנה לי כורסה כזאת עגולה מקש וכרית פרחונית
ואשב במרפסת ואקרא מגזינים ואשתה קפה קר ואהיה אדון לעצמי, ואנחנו עוברים את
הסנדלר שיושב בכוך הצר ופעם קנינו אצלו שרוכים צבעוניים והתיישבנו על שפת
המדרכה, ושלפנו את החומים הישנים, וזרקנו לפח קרוב, ושרכנו כתום וירוק, וחשבנו
שאמא תחשוב שהגזמנו, אבל היא רק אמרה, אוי, אתם מתוקים. בכניסה לכלבו שלום,
אח שלי אומר, בואי נראה מה חדש במכשירי חשמל, שזה מה שאנחנו עושים תמיד, זו
המחלקה הראשונה מימין, ואנחנו קונים טלוויזיה ומקרר ופוּד פּרוֹסֶּסור וטייפ גדול,
ואחר-כך עוברים בצעצועים, אבל לא ממש-ממש מתעניינים כי אנחנו כבר גדולים, אח
שלי רק עוצר ליד הדמקה והשחמט, יש מבחר גדול של כלים משונים, ואני רק עוצרת ליד
הכדורים החדשים מעור, חלק מהם מנופחים וחלק עדיין מקומטים, מרוקנים מרוח, ואני
אוהבת לגעת בעור שלהם, גס ומחורץ, ולדמיין אותם מלאים באוויר, מוכנים לחיבוק,
ולפעמים אני קצת מכדררת אבל אני ערה לרעש ופוחדת שאיזו זבנית תעשה לי פרצוף אז
אני מחזירה לסל ומצטרפת לאחי. אנחנו עוברים במחלקה של בגדי הגברים. אחי מודד
עניבה, ואני מודדת עניבה, ואנחנו די מצחיקים, כי אנחנו לא יודעים לקשור אז אנחנו
עושים כאילו העניבה היא צעיף, או קושרים אותה על המצח, ואנחנו ביוֹרֶּן בוֹרְג, ואז
שבריר של רגע לפני שהזבנית מתקרבת אנחנו ילדים טובים-טובים, מחזירים את העניבה
למדף, מזדקפים ומזמזמים באדישות, כאילו כלום, ופורצים בצחוק, מתגלגלים, הבטן
מתכווצת, ואז, באטיות מעושה, כאילו אין לנו אף דאגה בעולם, אנחנו הולכים למדרגות
הנעות.
אח שלי יורד ואני אחריו. הוא אומר לי, יש לי רעיון. בואי נלך כל אחד לכיוון אחר ונחפש
את האנשים הכי משונים. ניפגש כאן ליד הנקניקייה בעוד שעה, וכל אחד יספר לשני מה
הוא ראה, ונראה למי יש את הסיפור הכי מוזר, אבל אסור לשקר, רק מה שרואים. אני
פוחדת. אני לא מבינה למה צריך להיפרד. אבל אני לא רוצה לקלקל לו, הוא ממש
מתלהב, ואני רוצה להראות לו שכיף לשחק אתי, ואני גם קצת מתרגשת מהאפשרות
להיות כאן לבד. אני אומרת, טוב, עכשיו ארבע וחצי, בחמש וחצי ליד הנקניקייה, ואח
שלי אומר, חמש וחצי, אל תאחרי, והוא הולך. אני עוקבת אחריו במבט, ואני רואה שהוא
עולה במרדגות הנעות, זה נראה כאילו הוא יודע לאן הוא הולך ולי אין כל-כך מושג מה
לעשות.
אני כבר קצת רעבה, אז אני מתרחקת מהנקניקייה, הריח כל-כך מושך, אפשר כבר
להרגיש את החרדל והקטשופ והכרוב והבשר והלחמנייה על הלשון. אני עולה לבגדי
נשים, ומסתובבת, נוגעת בחצאיות האדומות, ובחולצות השחורות עם הרקמה המוזהבת,
ובחולצות הירוקות עם הרקמה המוכספת, וכלום לא נראה לי יפה, ואני מציצה לרגע
במראה, וקצת מרוצה מהתספורת הקצרה וקצת מתביישת, גם כי אני מרוצה וגם כי היא
מאוד קצרה, והגוף שלי נראה לי מוצק ובריא, ואני מפנטזת על מסירות מדויקות ובעיטות
מבקיעות, ואני יורדת לנעלי ספורט, נוגעת באדידס רום ובאדידס סטנסמית, הן נראות לי
יפות, ומובנות-מאליהן, הדבר הכי מוּכּר בעולם. אני מציצה בשעון. יש עוד הרבה זמן.
אני מקווה שאח שלי יחזור בחמש וחצי. אני הולכת למחלקה של התקליטים והספרים,
אם היה לי כסף הייתי בטח קונה מלא דברים, אבל אין לי, אז אני קוראת שמות על
העטיפות ואת מה שכתוב על הכריכות, ואני חושבת לבקש מאמא פול סיימון אחד שאין
לי, ואני מתחילה לקרוא קצת בספר שקוראים לו 'דמיאן', "הן לא רציתי אלא לנסות
ולהיות את אשר ביקש לצאת מתוכי מאליו. מדוע היה הדבר קשה כל-כך?" ואני חושבת
שבטח אקרא את הספר הזה פעם, אבל אולי קודם קצת אגדל, אולי אבקש מאבא
ליומולדת, ואני יוצאת מהמחלקה, ועוברת בכלי-בית, ונוגעת בסכינים ובכלי-אפייה
הקטנים ובכוסות, ואני קצת מתחילה להשתעמם, ורק עשר דקות לפני חמש. פתאום אני
נזכרת במשחק שאח שלי המציא, ומתחילה להסתכל על האנשים, ואני נדבקת לאשה
אחת, בהירה, גבוהה ורזה, הדורה וזקופה, בשמלה לבנה ועם הרבה צמידים צבעוניים על
הזרועות. היא נראית ממהרת, ממוקדת, היא נראית כאילו היא עושה משהו חשוב עכשיו,
ואף-אחד לא יכול להפריע לה, והיא הולכת בקומה התחתונה עד הקצה של הסופרמרקט
ולוקחת עגלה ונכנסת לעשות קניות. אני עוזבת אותה ומסתובבת בסופר בין המדפים
וקצת קוראת עטיפות, אבל זה לא מעניין. אני נעצרת בקצה של המעדנייה, ליד
האקווריום של הדגים. יש קצת מהומה מאחורה, רעש של משאית ועגלות גדולות זזות.
אני עוקפת את האקווריום ונכנסת למקום של העובדים מאחור, שזה אסור, אבל אני רוצה
לחזור עם סיפור מעניין ואני גם סקרנית והריח של הדגים מזכיר לי חופש וים ופתאום אני
על המדרכה בחוץ, באחוריים של כלבו שלום, חם כאן, ורעש של אוטובוסים, ומשאית
יורדת מהמדרכה ועוזבת, ובחור אחד בהיר וגדול, בסרבל כחול, מחזיק שקית ענקית
שקופה מלאה בקרפיונים שקופצים ומוטחים זה בזה ומתגלגלים, שקית של תזזית, והוא
מנסה לעצור ברגל עגלה שמתגלגלת, הוא נראה במצוקה. "הי, ילד, בוא רגע, תעשה
טובה, תעזור", הוא אומר. יש לו מבטא כבד, כאילו הלשון שלו עבה נורא, ואני רואה
שהוא מדבר אלי, וכמו תמיד זה קצת משמח אותי וקצת מעליב, אבל אין לי חשק לתקן
אותו, אז אני מתקרבת והוא מבקש ממני להחזיק את השקית והוא עוצר את העגלה, היא
כבדה. היא מלאה במים ובדגים אחרים שאני לא מכירה. הוא שואל אם לא אכפת לי
להיכנס אתו רגע פנימה, לעזור לו להביא את הדגים למעדנייה, ואני מהנהנת, והוא אומר,
"יופי חמוד, תודה". אנחנו נכנסים ביחד, השקית כבדה, ואני פוחדת שהדגים יקפצו, ואני
מחזיקה חזק בכל הכוח, והעובדים מחייכים אלי, כאילו אני הבן שאבא הביא לעבודה,
ומישהו שואל את הבחור, "היי, אלכסיי, זה שלך?" וצוחק, ואלכסיי אומר, "הלוואי,
נראה לך שיֵצאו לי כאלה יפים? חוץ מזה, קודם צריך אשה, אחר-כך באים ילדים", והם
צוחקים, וליד הבריכה אלכסיי אומר, "כל הכבוד, ילד, יש לך הרבה כוח, אתה יכול להיות
מרים משקולות". הוא מחזיק אתי את השקית, ואני פוחדת לשחרר, כדי שהדגים לא
יקפצו, והוא תופס את השקית כולה בתנופה והופך אותה לתוך הבריכה והדגים שוב
קופצים, נחבטים, מוטחים, ולאט-לאט הם נרגעים.
אלכסיי מניח יד על הכתף שלי ואומר, "בוא, חמוד, עכשיו שוטפים ידיים", ואנחנו
יוצאים מהמעדנייה ונכנסים בדלת צדדית למסדרון של השירותים, ואנחנו נכנסים
לשירותים של הגברים. אני קצת מתמהמהת בכניסה, זה קצת מפחיד, אלכסיי מושך אותי,
"אל תתבייש, בוא", ואני נכנסת ואנחנו עומדים ליד הכיור ושוטפים ידיים בסבון ורוד
שיוצא משפופרת הפוכה. שני גברים עומדים בצד עם הגב אלינו. אלכסיי שואל, "אתה
צריך פיפי?" ואני אומרת, לא, והוא נעמד ליד הקיר, שני הגברים האחרים כבר גמרו
והלכו, ואני באה אתו, אני רוצה לראות מקרוב. אנחנו עומדים לפני קערות לבנות
משונות, מוכתמות, יש ריח חזק של פיפי, ואלכסיי מוציא מהריצ'רץ' של המכנסיים את
הזה שלו, והוא נראה לי ורוד ומוזר וגדול והבטן שלי מתחממת, ואני רוצה לגעת, ואני
רוצה לברוח, ואני רוצה גם לעמוד ככה בתנוחה שלו, והריח כל-כך חזק, אלכסיי מסתכל
עלי ומחייך, ומחזיק את הזה שלו ביד אחת ומלטף את הראש שלי ביד השנייה. זרם חזק
של פיפי יוצא מהזין שלו, ראיתי כבר את הפיפי של אח שלי, זו לא כזאת הפתעה, אבל זה
כבר ממש גדול, ומפחיד, ואני מרגישה מוזר, יש לי קצת בחילה, ואני פוחדת שהוא יבקש
ממני להראות את שלי, ואני לא יכולה ללכת ואני אומרת לאלכסיי, טוב, שלום,
להתראות, ואלכסיי אומר, בלחש, "רגע, ילד, חכה רגע, אולי אתה רוצה להיכנס אתי פה
רגע, לתא, נהיה רק שנינו, אתה ואני, אני אעשה לך טוב", ואני עומדת במקום ולא זזה,
ואני מרגישה שכל הגוף שלי מתפורר מבפנים, ועכשיו יש לי בחילה חזקה, ואני פונה
ודוחפת את הדלת ורצה החוצה ויוצאת מהבניין ורצה סביב הכלבו שלום, ובוכה קצת,
ונושמת עמוק, מנסה לנשום עמוק, בשקט, לנשום. אני מרגישה קצת מגעיל וקצת שאולי
הפסדתי משהו שרצתי כל-כך מהר, כי אולי הוא לא התכוון למשהו רע, אני לא יודעת, זה
היה מפחיד, מזל שיצאתי משם בזמן, מזל, שרק לא יבוא אחרי, אבל אולי הוא נעלב, אני
לא יודעת. אני מסתכלת על השעון, ורואה שיש לי עוד רבע שעה.
אחי ואני יושבים במקום הקבוע על שפת המדרכה ואוכלים. אני רעבה נורא והנקניקייה
טובה, אבל קצת קשה לי ללעוס אותה, כאילו שמו בה יותר מדי. אח שלי שואל, נו, מה
את מספרת, ואני מספרת הכל עד האקווריום, אבל לא מספרת על השירותים. אני רוצה
שאח שלי יחזיק לי את היד, אבל כבר מזמן הוא לא עושה דברים כאלה ואני כבר לא
מבקשת. אח שלי אומר שגם הוא לא פגש אנשים משונים, הוא רק נכנס בטעות למוזיאון
השעווה והסתובב שם בחינם, אבל כל הבובות שם ישָׁנות, ראינו אותם עם אמא ואבא
כבר מאה פעם אז לא היה מעניין. אני חושבת שאולי גם הוא מסתיר ממני משהו שקרה
לו, אבל אני לא שואלת והוא לא מגלה ואנחנו יושבים באוטובוס ושותקים כל הדרך
חזרה.
בערב, בבית, אני יושבת על המיטה שלי בחדר הקטן. אני לא חושבת על כלום. אני יודעת
שאני לא יכולה לדבר עם אף-אחד על מה שקרה. אני חושבת שקרה משהו רע וגם מוזר
וגם, לא יודעת, מרגש, ושהייתי אמיצה מאוד ופחדנית. אח שלי בחוץ בגינה, יושב מתחת
לערבה הבוכייה, ליד שלד הבקתה הקטנה שאבא בונה. יש לי כאב בטן מוזר, כבד ועמוק,
ואני פוחדת שאולי נדבקתי במשהו בשירותים של הגברים, אולי יש לי וירוס, אני הולכת
לאמבטיה ומורידה תחתונים ומוצאת דם. זה מבהיל אותי. אני קצת בוכה, ואני קוראת
לאמא, אבל אמא לא שומעת כי בדיוק היא מתרכזת בחדשות והאוטובוס עובר. אז אני
מחכה קצת, מנסה לנשום עמוק, מנסה להירגע, וקוראת לה שוב והיא נכנסת לאמבטיה,
"מה קרה, מותק", היא שואלת. היא רואה את הדם, והיא מצמידה את יד ימין לחזה שלה
ואומרת, "אוי, מתוקה, שלי, אני כל-כך שמחה". לאמא יורדת דמעה, היא בוכה, היא
בכלל לא נראית שמחה. היא אומרת, "את מבינה, מתוקה, מה קורה עכשיו, נכון?" ואני
לא יודעת, והיא מחבקת אותי חזק, כמו שאף-פעם לא חיבקה ומזכירה לי שדיברנו על
המחזור החודשי. אני מרגישה יותר טוב אבל גם רע ומוזר. אני רוצה שהיא לא תפסיק
לחבק אותי ככה. כואב לי ויותר מדי לי ליום אחד, אני רוצה למיטה. בלילה אח שלי נכנס
אלי לחדר ושואל אם אני ערה. אני אומרת, כן, מה קרה, והוא אומר לי שאם אני רוצה אני
יכולה לקבל את הבית שלו על הערבה הבוכייה, הוא כבר גדול מדי לבית על עץ, זה לא
בשבילו. הוא גם אומר לי שבפעם הבאה לא ניסע יחד לכלבו שלום, כי יש לו עכשיו
משהו בימי חמישי, הוא לא יכול לספר, זה סודי, והוא מקווה שאני לא כועסת, אני יכולה
ללכת לבד, אני כבר יודעת את הדרך.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 6002 , בעריכת דנה אולמרט

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: