סקס – סיפור אחד בשבוע (13)

 

סקס – סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

 בקצה שדרות רוטשילד, צעדים אחדים מהקפה הקבוע שלי בנווה צדק, עומד עץ איקליפטוס עבה וענף. זהו עץ בטוח ויציב. לעצמו הוא מובן-מאליו. צמרתו סוככת על שביל, והוא אינו מתייגע, דבר אינו מטריד אותו. זהו עץ מאופק: בונים לידו, חונים מולו, עוברים לצדו, מפייחים אותו, חוסים בצִלו; הוא עומד שלֵו.

מאז שהתגלה לפני, קשה לי לחלוף על פניו מבלי להניח יד על גזעו הגס, המתפקע. הוא עומד ואני נוגעת. הוא עומד ואני נשענת. הוא עומד ואני בצִלו. רק לפעמים, לעתים רחוקות, הוא נראה גועש: שורשיו מזדקרים לאורך המדרכה כוורידים בולטים בצוואר צועק (ענפיו הם המון רגליים מפרפרות באוויר, וראשו בלתי-נראה, תקוע באדמה).

לא מזמן, בעיצומו של יום שמש חורפי וקריר, עברתי במנהרת הצל של האיקליפטוס ולא יכולתי להמשיך. הגזע שלו נאנח ברוח. עצרתי וחזרתי אליו. נשענתי עליו. שלחתי ידיים ונצמדתי אליו. חזק. בטני אל בטנו. העברתי אצבעות על הסדקים שלו. נישקתי אותו. הוא התלהט והתרכך. אני בטוחה בזאת, כי טעם מריר-מתוק של עץ רך התלבן בלשוני.

עכשיו אני בכלל בצד אחר של העיר, ליד איקליפטוס אחר, על גדות הירקון. יש כאן זוג יונים מתקוטטות. החמצתי את סיבת הריב. המקורים כבר פוצעים. הכנפיים כבר מוכתמות ושסועות.

קשה לי להסיר את עיני, המראה מרהיב ומסעיר. הלוואי שלא יוכרע הקרב. הלוואי שרק ייקרעו ויקרעו עד עולם.

אתמול בערב דווקא הייתי שלווה. אמרו לי שאני צריכה ללכת, והלכתי. לא ביקשתי להישאר. הלכתי כל הלילה לאורך החוף ובשדרות, בכיכר הגדולה וברחובות. הלכתי הלוך-ושוב, סחור-סחור, הנה-והנה. עכשיו אני נחה והיונים תכף מאבדות עניין, הן מתרחקות זו מזו, מתנערות, ממשיכות ליומן.

לפני שאמרו לי שאני צריכה ללכת, דווקא היה נחמד. התעוררתי מוקדם והכנתי קפה לכולם.

הם קראו לי לחזור למיטה. הוא שאל לאן הלכת. היא שאלה לאן הלכת. אמרתי, רק להכין קפה. להתחיל את היום. הם אמרו בקול אחד, תחזרי אלינו עכשיו.

הלילה שלא נגמר נמשך. הוא משך את הראש שלי אל הזין שלו. היא עברה מאחורי ונצמדה אלי. הזדיינו, שוב ושוב. אולי עשר פעמים. אולי מאה. לא חשוב. הידיים שלה והזין שלו והפה שלה והאצבעות שלו, והצוואר שלה והלשון שלה והעור שלה והידיים שלה כבר היו בתוכי, נטבעו. אחרי-הצהריים הם נרדמו שוב. קמתי והתרחצתי והתלבשתי והכנתי עוד קפה במקום זה שהתקרר. אבל הפעם רק לעצמי. התיישבתי במטבח והסתכלתי בחלון.

בחוץ השמים קדרו והרוח הניעה צמרת של עץ פיקוס צעיר. קמתי והצמדתי את האף לחלון. התקשיתי לראות. אדים מפי החם התעבו על הזגוגית. לא ציירתי בהם ציור. השארתי כתם סתמי, לא מסודר, די גדול, על הזגוגית. האיברים שלהם עוד היו בגוף שלי. הם לא הוסרו במקלחת. התהלכתי איתם בבית. חדר-האורחים היה חשוך וסתור. הרמתי בגדים ושמתי בארגז-הכביסה באמבטיה. רוקנתי מאפרות. זרקתי בקבוקים לפח.

הצצתי בחדר-השינה. הם היו שרועים על הגב, כל אחד לעצמו. הם נראו לי זרים. מוזרים. הפה שלה היה פעור. הסנטר שלו נשען על קצה הכר. הם שכבו שם חשופים, רדומים, חלשים, כמעט חסרי-חן. פתאום הם נראו כאחים. אח ואחות בחדר של ההורים. חשבתי לכסות אותם בשמיכה. להכין להם ארוחה. לחכות שיקומו ולרחוץ אותם.

בחדר-האורחים הורדתי את הטלפון מהקיר וחייגתי. אמא שלי שמחה לשמוע אותי. מה שלומך? מה חדש? מזמן לא דיברנו. אמרתי לה שאין חדש, הכל בסדר, רק רציתי לשאול מה שלומכם. היא אמרה שהכל מצוין. אבא הלך למשחק כדורגל והיא בבית מכינה לו ארוחת-ערב. נראה לה שתפתיע אותו עם דג וצ'יפס, כמו שהוא אוהב. ויין טוב. מה שלומך? מה חדש? אמרתי לה שאין לי מה לספר, את יודעת, הכל כרגיל. דרישת שלום לאבא. שבוע טוב.

פתאום היא הופיעה מולי, עטופה במגבת. היא לא התקרבה אלי ולא נצמדה אלי. היא עמדה ושאלה אם אני בסדר. אמרתי, כן. היא שאלה אם אני בטוחה. אמרתי, כן. היא אמרה שאני צריכה ללכת עכשיו. הם צריכים זמן לעצמם. להתאושש. שאלתי ממה. היא חייכה. אמרתי, טוב, אני הולכת (חייכתי גם אני, הכל בסדר), והלכתי.

הדשא כאן מלא בקליפות איקליפטוס, עבות ומקומטות. אני מחזיקה אחת ביד ומתעסקת בה. המגע נעים – קריר וחלק. הגסות של הגזע נפרדה מהקליפה. אני מסתכלת על הברכיים שלי והן נראות לי שקטות. עדיין רועדות קצת, אבל הרעד מופנם, בתוך הסחוס, זר לא יבחין.

אני חושבת שקר לי וטוב שהשמש כבר עלתה וכמה אפשר להיות בחוץ. אני חושבת שהרטט נרגע, הוא שוכך. אני חושבת שאין לי מה לפחד. הנה, אני הולכת. אני לא נופלת. אני עוברת הלאה. אני מנסה להיזכר בשמות שלהם. אני לא מצליחה. אני חושבת שאולי כבר פותחים את הקפה שלי בנווה צדק, אולי כבר הביאו את הקרואסונים, אולי אסוב על עקבותי ואחזור לשם עכשיו. זה מקום מצוין. הוא כמו בית שני. בדרך יש עצים גדולים. פוגשים שם אנשים חדשים. יש במה לגעת. יש על מה להישען. אין צורך להישאר כאן, לעמוד, בקצה האחר של העיר, לבד. אפשר להמשיך ללכת.

מתוך "פיקניק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

אם – סיפור אחד בשבוע (12)

 

אֵם – סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

The Mother

Of course I love them, they are my children.

That is my daughter and this my son.

And this is my life I give them to please them.

It has never been used. Keep it safe, pass it on.

Anne Stevenson

"אמא, אנחנו צריכות לדבר". הבת שלי פונה אלי כך, פתאום, מישירה אלי מבט, ומוליכה אותנו אל שיחת נפש; יסודותיה עניין ותשוקה. עניין בי ותשוקה אלי. כך, בעיצומם של נעורים, לרגע, היא עוצרת להתבונן בי. היא מחייכת, כבר אמהית. אכפת לה. קווצת שיער ירוקה משתובבת על מצחה. עיניה מתלחלחות. היא רוצה לומר לי שהיא דואגת, מתגעגעת.

ברור, זהו רק רגע חולף, ובכל-זאת מרגש.

אבל עכשיו היא עדיין קטנה מדי. בקושי פוצה פה אלא כדי לייבב. היא בוכה ועושה את צרכיה בחיתול, ונרגעת לרגע ביניקה, ומשהו מפריע לה, היא מעווה את שפתיה, מכווצת את האף, קינה בוקעת מגרונה. אין לה נחמה.

"אמא, תירגעי, אני אדאג לזה". זהו בני. הוא קם כדי להרחיק ממני מטרד, להניס מפני דאגה. לפעמים הוא יושב שעות בכורסה בסלון ומהרהר. מעניין על מה. אלא שכעת הוא עדיין בגובה הברכיים שלי. קם ונופל. כשהוא מחייך לעתים רחוקות, נשמט המוצץ. קשה לדמיין אותו מניח את הדעת. הוא רוצה לאמא. שאמא תחזיק לו את היד.

 

לא יקרה כלום אם אעזוב אותם לבד בבית. לשעה. אני בטוחה בזה. לא יאונה להם אוֶן. הנה, אני הולכת. הבת שלי בעריסה, הבן בלול. הם רגועים. הם אכלו ונושקו וחובקו, החלפתי להם את החיתולים, יש להם בקבוקים ומוֹבַּייל ודובונים. אחזור בעוד שעה. אפילו פחות משעה. אני צריכה לשאוף אוויר.

השמש עדיין כאן, אני הולכת בהרצל. אני מחלצת איברים. נעים לנשום בקצב ההליכה. ברוטשילד אני יושבת על ספסל. אני סוחבת אתי רק מפתחות ואת מבחר שירי דורותי פרקר. את הנייד השארתי בבית. ממילא הם אינם יכולים להתקשר אלי. מדובר בתינוקות.

הבחור בדוכן הפלאפל מחייך אלי. אני מחזירה חיוך. אני מעבירה יד על הבטן שלי והוא מבין שאני שׂבעה, שאבוא בפעם אחרת.

 

סיגליות מתוקות: "אתן קצרות, חלושות, וכחולות–/ אחיותי הקטנות, גם אני כזאת. אתן פאר הבריאה, לא פחות–/ אהובות קטנות. כאן אין מה להשוות".

 

הרוח מדפדפת בספר, ששוכב לידי על הספסל. הבוהַק מתעמעם. זו שעה קשה לקצרי-רואי: מוקדם להסיר את משקפי-השמש, אבל הכל כבר עכור, לא ברור. אני שואפת ונושפת אוויר תל-אביבי קריר.

עכשיו נדמה לי שהבת שלי כועסת עלי. זרקתי לפח את החולצה האהובה עליה. לא יכולתי לסבול את הקרע ואת הכתם. איך היא יכולה לצאת כך בחברה.

לא. הבת שלי כועסת עלי. הצצתי ביומן שלה. מתברר שלבהּ שבור. אמרתי לה שאם היא רוצה לדבר על זה, שתרגיש בנוח. יש לי ניסיון בחוויות כגון אלה, אחרי הכל. היא שואלת, אמא, מי הרשה לך לקרוא לי ביומן? מה, את פסיכית? את לא יודעת שלא עושים כזה דבר? גמרנו, אני לא מדברת איתך יותר על כלום בחיים! צאי לי מהחדר עכשיו, מטורפת!

יצאתי מהחדר. זה בסדר. אני לא נפגעת. היא רק תינוקת. אני יכולה לעמוד בזה. היא עדיין לא מצאה את המלים, אני לא פוחדת ממנה. היא עכשיו בבית,  בעריסה,  בוהה בתקרה, מחייכת לעצמה. היא לא ממהרת. היא תגדל בקצב שלה. היא מרוצה מעצמה. אני משוכנעת. היא לבנה, נקייה, ריחנית ושמנמנה. כשהיא בידיים שלי, הלב שלי פועם אל הלב שלה. נכון, לפעמים היא בוכה. אבל בחיקי, לבי פועם אל לבה.

קבוצה של תיירים חולפת על פני, מתבוננת בבניינים האפורים שבגבי. יש בהם היסטוריה. משהו שקשור למדינה. התיירים מרותקים. בחורה במדים שחורים של מלצרית רצה במעלה השדרה. היא יפה. היא מזיעה. הייתי רצה אחריה עכשיו, אלא שהתינוקות בבית, הם לגמרי לבד, הכל יכול לקרות להם, הם תינוקות, הם חסרי-אונים, ואני צריכה לחשוב על כך.

 

כבר ימים לא דיברתי עם אף אדם. קראתי הרבה. אכלתי מעט ושתיתי. לפעמים הלכתי ברחובות. אולי החלפתי מלה או שתיים עם המוכר בקיוסק. מאוד ענייני.

טוב. נניח שהדאגה לבן שלי מוציאה אותי מדעתי. הוא הבטיח שיתקשר. מהמסיבה. מהחברים. מהטיול. מהאימון. מהבסיס. אחת בלילה, טלפון: אמא'לה, אל תדאגי הכל בסדר. הוא כזה מתוק. למות עליו.

אמא'לה.

הכל מסעיר מאוד. בהחלט. הנה, הבת שלי הולכת צעדים ראשונים. היא מחזיקה בשולחן-הקפה, קורנת, גאה. היא עוזבת את שולחן-הקפה. היא באה אלי. צעד ועוד צעד. היא מועדת רק בין ירכי. והבן שלי – הוא מנגן בפסנתר. הוא לא כל-כך מוכשר, אבל בכל-זאת, מרגש, כן. אני רק לא יכולה לשער מה יקרה לתינוקות האלה אם אשאיר אותם בבית, לגמרי לבדם, יותר משעה. נניח מעכשיו, עת השקיעה, עד חצות. או, אולי, עד מחר בערב. אני מנסה לחשוב. לאמץ את הדמיון. מה כבר יכול לקרות?

יש דברים שאפשר לדעת רק מתוך ניסיון. אני הולכת. עוזבת אותם לנפשם. יורדת בשבזי, פונה לכיוון בית-התעשיינים, חוצה את הכביש, יושבת על סלע. הים שחור. ענן מסתיר את אור הירח. הרוח קרה. אני הולכת צפונה. קצת מלוכלך כאן. צחוק הגורל שדורותי מתה בשיבה טובה, לא? היא מצחיקה. הבטיחה לקצר ימיה, עיקמה אליהם את אפה, אבל הם התארכו. מתה בת 73! דורותי פרקר! משוררת האובדנות! סיגליות מתוקות, חלושות וכחולות, אתן בדיוק כמו דורותי, אבל שם נגמרת ההשוואה. היא, לעומתכן, אינה פאר הבריאה. היא חייתה למרות רצונה. מצחיקה. "סכינים מכאיבות;/ נהרות מרטיבים;/ חומצות מאכלות;/ כדורים צורבים;/ אקדחים אסורים;/ חבלים נפרמים;/ הגז מצחין;/ נו, כבר עדיף להישאר בחיים".

אני הולכת. התינוקות יסתדרו. אני נושמת. הם יהיו בסדר. כשאחזור אמצא אותם שמחים. אולי קצת מבולבלים. קצת מוכתמים. אבל השארתי להם בקבוקים. מה עוד הם צריכים?

יש ימים טובים, שקשה לתאר אותם. משהו בהשכמה, באור השקט של הבוקר הקר, נשאר עד רדת הלילה. דבר לא צריך להתרחש בימים האלה. יש בהם עונג פנימי. משהו בחלוף השעות רך יותר מהרגיל. זרימה איטית. קראתי איפשהו שאפשר ללכת על החוף ברצף, בלי הפרעות, מיפו עד נתניה. אם לא מביאים בחשבון את הדולפינריום ואת המעגנות. אני הולכת. נושמת ושואפת. הרוח כל-כך עזה, אפשר לעוף. והמים מכים בחול ותנועתם מרגיעה. המכות האלה קבועות, נחוצות.

 

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

סודה – סיפור אחד בשבוע (11)

 

סודה

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

היא מפזרת אבקת סודה לשתייה על פתח הכיור. היא  שופכת פנימה חומץ תפוחים בנדיבות. התערובת תוססת. קצף לבן עולה וגואה. היא אומרת שהשילוב הזה מחטא, ממיס שומנים. כך מפלסים דרך למים זורמים.

מזל שהיא כאן עכשיו. כשאני לבד, סתימות בכיור מביכות אותי. אני סוגרת את הברז. מוציאה את הפומפה. לוחצת משחררת לוחצת משחררת. עד שכואבת לי היד. בסוף המים נעלמים, אבל אני יודעת שעדיין צפוף בצינורות, וצר ומחניק. והזרימה איטית. על הריח שם למטה, במורדות הצנרת, בתוך האדמה, אני מעדיפה לא לחשוב.

עלמה נראית חסרת-דאגות. בעצם היא נראית משועשעת. היא לוקחת את היד שלי, מושכת אותי החוצה ואומרת שיהיה בסדר, אחר-כך היא תזליף לימון על פתח הכיור, והצינורות ייפתחו וגם יהיה בחדר ריח טוב ונתקלח ביחד. עלמה מבינה בדברים האלה. היא גם יודעת לבשל ולאפות. היא עושה יופי של צ'ילי חריף וכבד וגם עוגיות שיבולת שועל פריכות ועשירות. אפילו משקאות היא יודעת להכין. אתמול הכינה לנו סחלב חם, ממש כמו של הזקן עם העגלה מיפו, וישבנו במרפסת. עצרנו את הנשימה וכיסינו את הספלים ביד בכל פעם שעברה מכונית כדי שהפיח לא יקלקל את הטעם.

גם בסקס היא טובה. יודעת בדיוק לאן ללכת ובאיזה קצב והיא סקסית ומלאה מרץ ואוהבת שאני נוגעת בה. יש הנאה. אני רוצה שהיא תחזיק מעמד.

עלמה הביאה סרט בווידיאו והיא רוצה שנשתרע יחד על הספה ונשתה איזה דְרינְק, אולי היא תעשה לנו קוסמופוליטן, יש מיץ קרנבֶּרי ויש קוּואַנְטרוֹ ויש ווֹדקה ואפילו יש שייקר, שעלמה קנתה ואמרה, שיישאר כאן אצלך, ממילא אנחנו מבלות את רוב הלילות אצלך, וטוב שיהיה שייקר. אני אומרת בסדר, ועלמה מכינה קוסמו, מתוק וקליל, ואנחנו יושבות ורואות סרט תיעודי על ילדים עניים בהודו. הסרט ברובו משעמם, כל הזמן מראים ילדים יחפים ברחובות מטונפים, אבל פתאום מתמקדים בילדה אחת יפה, קטנטנה, עיניים ירוקות גדולות ופה זעיר, קפוץ, שערה שופע ועבה וארוך עד הישבן, והיא מתיישבת על המדרכה, היא כל-כך קטנה, היא מרכינה ראש בין הברכיים, ומצטמצמת, ומאהילה על גופה בשיער, והיא נעלמת מאחורי מסך השיער שלה. פתאום היא איננה. לא רואים אף לא נתח ממנה. היא הפכה לאוהל שחור קטן. אח שלה עומד לידה, הוא בגובה שלה, הוא כל-כך קטן, מצביע על האוהל-ילדה ביד שמאל ומושיט את יד ימין ואוסף דולרים מתיירים ומדי פעם מתכופף ומחליק את הכסף לתוך האוהל. אשה אחת אמריקאית גבוהה, עם כובע קש רחב, מכנסי ברמודה, וגרביים לבנים משוכים עד הברכיים, מתכופפת ומנסה להסיט את השיער של הילדה, והילד נבהל, הוא כמעט בוכה, הוא מתקרב ואומר, "נואו! נואו! דונט טאצ'", והאשה קמה ורוטנת משהו לבעלה (כובע קש רחב, מכנסי ברמודה, וגרביים לבנים משוכים עד הברכיים) והם הולכים ולא משאירים  נדבה.

לעלמה יש טעם טוב בסרטים. הסרט נגמר, היא מרוכזת במחשבה, היא אומרת שטוב שלא היתה קריינות, זה חזק, זה גורם לנו לעשות את החיבורים, להשלים את התמונה, לחשוב בשביל עצמנו. אני רק חשבתי שהקצוות של השיער של הילדה נחו בתוך סחי, ושבטח חם לה שם בפנים וקשה לנשום ככה שעות עם הראש בין הברכיים. מעניין על מה היא חושבת, אם היא סופרת את השטרות או מה.

עכשיו עלמה רוצה שנתקלח יחד וניכנס למיטה, היא מתחילה לשלוח ידיים, ללטף. עלמה מתלהבת כבר כמה שבועות, היא מחייכת הרבה, נראה לי שהיא שמחה, אף-על-פי שאולי היא טיפוס כזה שמח וזה לא בזכותי, אבל בכל-זאת היא מדברת עלינו בלשון הווה מתמשך (ממילא אנחנו מבלות את הלילות אצלך, אני מרגישה שאני מתמקמת, אני מרגישה שאני מתיישבת, נוח לי אצלך, מתוקה). ואני יודעת שההווה מתמשך. אני רוצה לומר לה שהיא יפה והיא נעימה והיא מקסימה, ומזל שהיא כאן עכשיו, אני שמחה. אני רוצה להגיד לה משהו, שתרגיש בטוחה. שהכל כאן בינינו נבנה, מתפתח, פורח. באמת אני רוצה.

עלמה מפשיטה אותי ומתפשטת ולוקחת אותי ביד אל המקלחת ואנחנו מתקלחות. היא מנשקת אותי בעדינות ומחבקת אותי בזרם החם. אנחנו מתנגבות ונכנסות למיטה. אנחנו מתנשקות ונוגעות ומשתוללות קצת ועלמה גומרת ומחבקת אותי חזק ואומרת שטוב לה. אני רוצה להגיד לה שטוב גם לי. יש לה ריח מתוק והעור שלה חלק ונעים. היא מפזרת עלי אור וחום. אבל קר לי וחשוך וסתום ואני לא אומרת. אני לא יודעת למה. אני רוצה להחזיר לה חיבוק ולומר לה מלים של חיבה. אבל אני לא מרגישה. אני לא יודעת למה. זה לא מספיק. זה לא חי. זה מרפרף. זה לא נכנס. זה לא עובד. אני רוצה להגיד לה מה אני צריכה, אבל אני לא מעזה. הכל נקי בתוכה. שָׁקט ושקוף ואחוי ונקי. אין מאמץ, אין  חתירה. אין דחיפה, אין מכה, חבטה, אין רעד, אין רעידה. אין חבורה. אין חתך.

עלמה הלכה ואני נשארת לשבת רגע. היא ביקשה לשמוע מה אני רוצה. אני שתקתי ושתקתי. היא אמרה שנמאס לה מהשתיקה. היא דרשה לשמוע מה אני רוצה. אמרתי והיא שמעה והלכה. הייתי רוצה לעשות עכשיו אוהל מהשיער שלי אבל הוא קצוץ. תכף אלך להזליף מיץ לימון על הכיור באמבטיה; את זה אני יכולה לבד. אני לא יודעת בדיוק מה זה, לְמה אני רעבה. אני רק יודעת שזה דומה למבט הקר של עלמה, לפני שעזבה, וזה דומה לרעש של הכוס, שנשאר אחרי שעלמה זרקה אותה וניפצה, וזה דומה לכתם הוורוד שהתפשט על המיטה, ולריח של הוודקה והחמוציות שהתאדה, ואני רוצה לקרוא לה, שתחזור, שנמשיך מהנקודה הזאת שבה, הנה, סוף-סוף, אולי, משהו נפתח.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

חיית מחמד – סיפור אחד בשבוע (10)

 

חיית מחמד

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

 

כלב רועים גרמני שוכב מת על שולחן ברזל בקומת המרתף. בטנו קרושה, תפורה בגסות. ריח עז של חומר חיטוי עומד באוויר. אלזה שוטפת ידיים, מנגבת. היא מוצאת נייר ליד הטלפון וכותבת לעצמה, להתקשר לדַנדָן. היא תצטרך להסביר לו. היא מורידה את החלוק ותולה אותו על הקולב. היא מחפשת את המשקפיים שלה. היא מרימה את השפופרת ומחייגת. היא מקווה שהפעם הקברנים יבואו מהר. בשנה האחרונה, היא שמה לב, הם נוהגים להתעכב שעה ארוכה. הם באים אליה רק אחרי שגמרו את הסיבוב בכפר סבא, רעננה ורמת השרון. משום-מה הרצליה אצלם בסוף.

לא תמיד היה כך. פעם, אלזה זוכרת היטב, היא היתה בשבילם ראשונה. הם היו באים אליה מיד. הם היו מכירים אותה בשמה. הם היו מתלוצצים איתה, "שיהיה קשור, ועם מחסום, כן?" הם היו אומרים, "מיד אצלך, דוקטור דוליטל, תעשי קפה". הם היו מפלרטטים. הם היו מדברים איתה על חיות ועל מתות. הם היו מתפעלים מהילדה שלה, נטע, מנומשת ואדמונית, שישבה עם כלב בוקסר קטן על מפתן הבית, וניגנה בגיטרה את Wish you were here של פינק פלויד, ושרה אותו בקול רך ועמוק, כמעט בוגר, והבוקסר קונן איתה, יילל בהתאמה, בדואט נוגע ללב, "אנחנו רק שתי נשמות תועות, שוחות באקווריום, שנה אחר שנה". והקברנים היו אומרים, "אלזה, את מגדלת זמרת, מאיפה הכישרון הזה?" והיא היתה מסתכלת על הבת שלה, קצת דואגת, לא יודעת בדיוק ממה, דאגה כללית, אמורפית, לא מנוסחת ולא מעוצבת, ואומרת, "הכישרון הזה? בטח לא ממני". אחד מהם, רובי, היה תמיד מחמיא לה, איך היא מצליחה הכל לבד, מאז שהבעל עזב. פעם אפילו אמר לה שיש לו מישהו להכיר לה, וטרינר שגר בקריית אונו, אבל הקליניקה שלו בתל-אביב, טיפוס נחמד ורציני, גם הוא בדיוק התגרש, לפני כמה חודשים, הוא חושב שהוא ישמח להכיר, שהוא מחפש, הוא יכול לדבר אתו אם היא רוצה. היא הניפה יד בביטול. אבל מה זה חשוב. ממילא התקופה הזאת חלפה עברה. כבר מזמן היא אינה היחידה, ובוודאי לא הראשונה, גם לא מספר שלושים ברשימה.

 

ובכלל, חושבת אלזה, זהו זה. אין עוד קביעוּת. אפילו הקברנים כל הזמן מתחלפים. המשכורות נמוכות, העבודה קשה ושוחקת. הם כבר לא מכירים אותה, הצעירים. היא צריכה לחכות להם שעות. היא לא יכולה לקפוץ למכולת, או להוליך את הכלבה הפרטית שלה (פינצ'ר ננסית נבחנית, שאינה יודעת לדחות סיפוקים) לטיול של חילוץ איברים ועשיית צרכים, או סתם ללבוש טריינינג נוח ולהיכנס למיטה, עם ספר, לפני שהם באים. היא לא אוהבת להשאיר כלבים מתים בלי השגחה. היא מחכה שעות עד שהמשאית הקטנה, מלאה בגוויות, נכנסת בחריקת בלמים לחלקת החנייה בקדמת ביתה, בצל ערבה בוכייה. הקברנים של היום תמיד עייפים. הם מתיישבים אצלה במטבח ומבקשים רק כוס מים, תודה, אבל בעצם, את יודעת מה, כן, למה לא, יאללה, גם קפה. בוץ, אם יש לך, ושתי סוכר, תודה מותק. תשתי איתנו, לא? כמה זמן את בעסק? את כבר לא צעירה. לא הגיע הזמן לצאת לפנסיה? שהנכדים ילמדו את המקצוע. מה?

אלזה עולה מהקליניקה אל המטבח ושופתת קומקום. היא מניחה את האלחוטי על הדלפק ומתיישבת, מגושמת. היא מחכה שהמים ירתחו. היא מפהקת. איבריה מידלדלים. היא מותשת. היא יודעת שזה לא צריך לקרות. היא לא צריכה להתבלבל ככה. היא לא יודעת איך זה קרה. היא תצטרך להודיע לילד. הפינצ'ר, לָמָה, נשכבת מתחת לכיסא בכשכוש זנב קצוץ. אלזה מחכה לטלפון מהקברנים, שייתנו לה הערכה: כמה זמן. היא הסבירה להם שהיא לא יכולה לחכות כל היום. הם הבטיחו שיחזרו אליה. היא מחפשת במה להעסיק את הידיים שלה. אולי תנסה לתקן את המיקסר, שנפל לה אתמול בלילה בזמן שניסתה להכין עוגה. נפל ונשבר וכל הקמח והביצים התפזרו. אולי תצליח להרכיב אותו מחדש, אם לא נשבר משהו במנגנון הפנימי. היא אוספת את החלקים של המיקסר ומניחה אותם לפניה על השולחן ומתיישבת, מתבוננת בהם. אבל היא לא מצליחה להתמקד.

 

יכול להיות שהעייפות הזאת, שהיא מרגישה בכל האיברים, בעצם אינה תופעה חולפת? רפיון – על סף עילפון. בהתחלה ייחסה אלזה את אזלת-הכוח לביקור שלה אתמול בחוף הים, שבו איבדה שעות אחדות. אלזה התיישבה על החול, קרוב למים, ולָמָה נבחה על הגלים והתרוצצה, ואלזה קראה לה והיא באה להתכרבל למרגלותיה. אלזה ניסתה להתרכז. היא ביקשה להתנתק מהמולת המטקות והכדורגל והפריזבי. היא צריכה שקט. יותר מדי תנועה בראש. מועקה. בלבול. הפתעה. מבוכה. היא עצמה עיניים. היא נרדמה. כשהתעוררה, דבר כבר לא נראָה לה מוכר. כתמי אור כתומים ריצדו על גלים ירוקים. חול אפור. זוג מבוגר הולך יד ביד לכיוון המרינה. גבר שמן מחווה תנועות של טאי צ'י אל האופק. רוח לחה. אלזה הביטה בשעון. כמעט שבע בערב. היא ישנה חמש שעות תמימות. היא הזיזה מעט את השעון על פרק כף ידה והבחינה בקווי המתאר שלו, בוהקים בלובנם. אלזה הבינה מיד: היא נצרבה בקרני השמש העזה. היא אדומה כמו אף של שיכור. היא ניסתה לקום והסתחררה. צל כבד נפל על עיניה. אישוניה הפכו פניהם.

אפשר, חושבת אלזה, שהעייפות הזאת היא תוצר של אחר-צהריים אבוד בחוף. מכת חום, פשוט כך. היא צריכה לשתות הרבה. כן, עוד כוס תה. זה חשוב. היא בטח התייבשה. אבל אלזה חושבת שבעצם אולי אין שום קשר. אולי השעות אבדו לה בגלל העייפות, ולא ההיפך. ועל-כל-פנים היא נזכרת בעובדה המשונה, שלָמָה חזרה בכוחות עצמה מהים. אלזה התעוררה מעלפונה על החול, התעשתה וקמה והתנערה וחיפשה את לָמָה ולא מצאה. היא השתהתה מעט, וחזרה הביתה, במעלה המדרגות, דרך המרכז המסחרי, במורד רחוב וינגייט אל רחוב ינאית – ולבה כבד. העייפות כבר ישבה בגופה. השער בקדמת הגינה היה פתוח לרווחה, השרשרת העבה תלויה בצדו, מתנדנדת. אלזה מצאה את לָמָה על המפתן, שמחה לקראתה. מוזר, חשבה אז אלזה. מדוע לא נשארה אתי? זה לא אופייני לַכלבה. היא תמיד נצמדת. אף-פעם אינה מרחיקה לכת לבד. האם ייתכן שלא נרדמתי בחוף אלא אבדתי? מצחיק. מצחיק. מצחיק אלזה. מצחיק מאוד.

ועכשיו אלזה חושבת: אין לזה פשר, ואין שום קשר. ועל-כל-פנים, היא מתחילה להבין, העייפות המסוימת, המהממת הזאת, אינה משבר חולף. היא אינה תוצאה של סיבה. היא אינה תשובה לשאלה. היא הדבר עצמו, כשלעצמו, בשביל עצמו, בעצמו.

 

 

הקומקום שורק ואלזה מכבה ומוזגת. תה ארל גריי וחלב. היא מתבוננת בכתמים החומים על זרועותיה. בקמטים באצבעותיה. היא חושבת שהם קצת הקדימו את זמנם. היא בסך-הכל בת 60. די צעירה. כבר עייפה. אולי טוב שהקברנים מתמהמהים. כך נכפית עליה ישיבה. היא אנוסה לנוח.

הבעיה היא, כמובן, שהראש עובד. הוא לא עייף. לא, חס וחלילה, הראש לא נח לרגע. גם עכשיו, כשאלזה מנסה להתנער ממחשבה שלפעמים, בעת האחרונה, עולה בראשה ומטרידה, הראש אינו מניח לה. זו מחשבה שקשורה למקצוע של אלזה. לְמה שהיא עושה כבר שלושים שנה. בזמן האחרון – זה לא היה קורה בעבר –  היא מוצאת את עצמה סופרת, אחד-אחד, כמה כלבים ריפאה וכמה הרדימה. תמיד היא מתייאשת בסביבות חמישים-ותשעה. היא לא מצליחה לזכור יותר. ועכשיו היא מוותרת עוד קודם לכן. היא מגיעה לגולדנית המעורבת של דה שליט, מספר 47, וללברדור של כהן, מספר 48, לדוברמן של גדי דנון, מספר 49, ולגור הגרייהאונד הדרוס, שהובהל אליה בזרועותיו של שמואל מהמכבסה במרכז המסחרי, שניהם, שמואל והגור, מייבבים ותולים בה עיניים נואשות, וכבר אין לה כוח להמשיך. אף-על-פי שהיא יודעת – היו מאות. ואת אלה שריפאה – בכלל אינה מצליחה להעלות בדמיונה (חוץ מאחד – גונזו, הבוקסר של נטע. אלזה הבינה ברגע האחרון איזה רעל הוא בלע וידעה מה לתת לו, והוא קם לתחייה, או לפחות התאושש והתמלא חיים לשעות אחדות, ונראָה כאילו לגמרי התגבר, ונטע, חיוורת ומסוגרת, עייפה מבכייה, הסתכלה עליה לרגע בהערצה, ואלזה, לפחות כך נדמה לה, הבחינה אפילו ברגש חם שהבת שלה מפנה אליה, אבל נטע מיד הפנתה את כל ישותה ולבה וגופה לבוקסר שלה וחיבקה אותו בכל הכוח, ולא הרפתה, לא עזבה).

והנה, עכשיו  עולה באלזה מחשבה חדשה מהעת האחרונה, על המונח הישן הזה: להרדים. מעולם לא עִרערה עליו. אבל עכשיו זה מרגיז אותה, כי זו מלה שהמציאו בשביל ילדים. איכשהו כולם משתמשים בה, כאילו זה בדיוק מה שווטרינרים עושים. מרדימים כלבים. לא הורגים. למה לייפות? למה להסתיר?

אלזה מחייכת לעצמה. זהו חיוך של נזיפה. היא אומרת לעצמה: אני יודעת לאן את חותרת, וזה מגוחך. זה מנוגד לכל מה שאת מאמינה בו. מה, את חושבת שהעייפות הזאת היא המחיר שאת משלמת על שנים של הריגה? שטויות במיץ עגבניות. הבלים גמורים. לא עשית שום דבר רע. כלבים לא צריכים לסבול. ילדים צריכים ללמוד להיפרד.

כן, כן, כן. כל-כך הרבה פעמים בשלושים השנה האחרונות אלזה אמרה למי שנקלע איתה לשיחה: לא לשכוח, חברים – זה כלב ולא בן-אדם. אנחנו אוהבים אותם דווקא כי הם לא הילדים שלנו. דווקא כי הם חיות מחמד. מה זאת אומרת מחמד? זאת אומרת שהם לא מתפתחים ומשתנים והופכים להיות משהו שאנחנו  לא מכירים. הם לא קמים ועוזבים אותנו פתאום. הם נשארים חמודים בדיוק לפי המידה הרצויה.

כן, כן, כן. אלזה היתה צריכה לסבול הרבה בכי של ילדים במרפאה שלה. לבבות קטנים שבורים. לא, גונזו לא רוצה לישון. הוא לא רוצה לישון. אמא, גונזו לא רוצה לישון.

והיא ניסתה להסביר להורים – כי היא לא האמא, זה לא התפקיד שלה לחנך ילדים של אחרים – היא ניסתה להסביר, שאנחנו אוהבים את הכלבים שלנו דווקא כי אנחנו שולטים בהם. הם צפויים. ובמה שלא-צפוי אנחנו פשוט מטפלים. אנחנו שולטים בזמנים שאנחנו מאכילים אותם, בזמני ההפרשות, מתי הם ירוצו וישחקו. אנחנו אוהבים אותם דווקא משום שאנחנו יכולים לקבוע בדיוק מתי הגיעה העת. הרגע הזה שלכם כאן, בקליניקה של הווטרינר – חברים, זהו רגע קשה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני יודעת מה אתם מרגישים – אבל זה בדיוק הרגע שממצה את הקשר שלכם עם הכלב. האהבה שלכם אל הכלב באה לידי ביטוי מלא דווקא ברגע הזה שבו אנחנו מסכימים: אין ברירה, צריך להרדים.

וגם עכשיו אלזה חושבת שבהחלט, כן, זו הפילוסופיה הנכונה, המדויקת, ואין בלתה. היא מרימה את השפופרת ומחייגת. "שלום", היא אומרת, "זו שוב דוקטור אלזה מרחוב ינאית בהרצליה פיתוח. כן, דיברתי איתכם לפני שעה. אמרתם שתגידו לי כמה זמן. אחד, זאב. סליחה? מה זאת אומרת את לא יכולה לומר לי בדיוק כמה זמן? אין להם טלפון נייד במשאית? זה לא בסדר. אני לקוחה שלכם כבר שלושים שנה. כן, אני יודעת שאני לא היחידה. תודה רבה".

טוב. אין מה לעשות. אולי בינתיים, אם היא ממילא מחכה, אלזה תנקה קצת אבק. היא מרימה את המגזין משולחן-הקפה ומנקה. היא מעבירה את המטלית על הטלוויזיה. היא עוברת עם מטאטא. זהו, די, היא מותשת. השרירים אינם כואבים, הם רק נרפים. ואין אוויר בריאות. והזיעה עולה. היא מרגישה את הצל. את המצח צונח אל תוך הסנטר. את החזה נשפך אל תוך האגן. את הרגליים מתרככות. אלזה נשכבת על הספה. היא לא שוכחת לרגע את הכלב במרתף ואת הקברנים. הם בדרך. היא מחכה. היא שוכבת רק שנייה. היא לא תירדם. היא צלולה לגמרי. היא תשמע אותם בבואם.

 

……

 

נטע לא אוהבת את חדר-הילדוּת שלה. היא מתעוררת במיטת הנוער המטופשת הזאת, הרגליים שלה חורגות, הקירות כחולים, המזגן מטרטר. כשנכנסה הנה אתמול עוד היה תלוי, משום-מה, פוסטר של אוליביה ניוטון ג'ון על הצד הפנימי של דלת ארון הבגדים. כל השאר, תודה לאל, כבר הוסר. על הרצפה ערמות של ארגזים וארבע מזוודות. נטע כבר ילדה גדולה. אפילו גדולה מאוד. היא גדלה לכל כיוון שלא מסתכלים. היא לא שמנה, אבל היא רחבה. מוצקה. גבוהה. מטר שמונים-וחמש. תופסת מקום. אין מה לעשות. החדר הזה קטן עליה והיא לא יכולה להצטמצם. כמה שהיתה רוצה, ככה לא יכולה. אין מה לעשות.

כאב עמום במרכז המצח. נטע עישנה ושתתה הרבה יותר מדי בלילה. והיא לא הצליחה לישון. היא יודעת שייקח לה לפחות שבוע להתגבר על הג'ט לג. עכשיו כבר אמצע היום, ונטע  חושבת שאולי הגיע הזמן, לכבוד השיבה הביתה, לכבוד השינוי הגדול, לעשות הפסקה. לנסות לעבור, נניח, שבוע בלי לעשן, בלי ג'וינטים. טוב, לפחות יום-יומיים. כך, היא מניחה (אולי יש סיכוי, אם לא פסה התקווה, אם לא נהרס והידלדל הכל באופן בלתי-הפיך), תחזור לראשה מחשבה צלולה. רעיון בעל קווי מתאר ברורים. רצון מנוסח. בינתיים הכל מעורפל. עמום. מעוך. היא צריכה אדוויל. וכוס מים. לצחצח שיניים.

נטע מנסה לזכור מה התכוונה לעשות היום. היא שוטפת את הפנים במים קרים. השינה נפרדת מעיניה. היא נכנסת למקלחת. המים קרים. השינה נפרדת מגופה. נטע מסבנת את השדיים הגדולים שלה. היא מסבנת את הזרועות שלה. היא רוצה לאהוב את השרירים האלה. אין מה לעשות. כמה שהיתה רוצה להיות עדינה, ככה לא יכולה. נטע חושבת שכבר מזמן לא הרגישה מוגזמת כל-כך. היא שואלת את עצמה למה חזרה. עשר שנים, בארץ זרה, בעיר גדולה, לא הרגישה מופרזת. הרגישה בדיוק במידה. היא שואלת את עצמה למה חזרה. כן, היא יודעת. היא חזרה כי אמא שלה בכתה. אמא שלה הקשוחה, העניינית, שיודעת בדיוק מתי לשחרר. אמא שלה שמקשיבה ומיד אומרת, נטע'לה, אין ספק, את צריכה לנסוע, שם תוכלי להתקדם, אחרת איך תגיעי רחוק, איזו שאלה, גם אני בגילך נסעתי ללמוד, בניתי את עצמי, תיסעי נטע'לה, ונהיה בקשר. היא שמעה את האמא הזאת שלה בוכה. בפעם הראשונה בחיים שלה, ועוד בטלפון, במרחק אלפי קילומטר, היא שמעה. אבל היא צוחקת עכשיו לעצמה שאולי טעתה, אולי זה היה שיבוש בקו, הפרעה, רעשים זרים. והיא גם חושבת, ברצינות, שאולי זו היתה טעות לנסות לצמצם את המרחק. דווקא הקִרבה מגדילה אותו, באופן משונה. כמה שהיא רוצה להתקרב, ככה היא מתרחקת.

אבל מה שבטוח, חושבת נטע ומתלבשת באיטיות, תחתונים חזייה ג'ינס גופייה – היא נראית מצוין, אין שום בעיה, מצוין, חזקה, בדיוק במידה. הבעיה בחדר, הבעיה אצלם הבעיה לא אצלה – מה שבטוח, חושבת נטע, שצריך לצאת מהבית הזה כמה שיותר מהר. לעבור לתל-אביב. לתפוס קצת מרחק. לבוא פעם-פעמיים בשבוע. להיפגש מדי פעם לקפה. זה לא טוב ככה. זה מוגזם. יש לה טעם מריר בפה. לצחצח שיניים. אולי לרדת לקפה. ואולי עוד לא. אולי סיגריה קודם. לנטע אין כוח לפגוש למטה את האמא הזאת שלה, שמיהרה להתכסות באדישות – הזִקנה קפצה עליה ואטמה אותה בשכבה עבה של לֵאוּת קהה. אין לה כוח לדבר עכשיו עם האמא הזאת שלה, שפותחת לה את הדלת, וקופאת. מסתכלת עליה. כאילו היא זרה. כאילו היא לא ידעה שהבת שלה תחזור. כאילו היא לא נאנחה בטלפון, לפני חודשיים, כשנטע אמרה לה, אמא, אני חוזרת, הדברים מסתדרים, קיבלתי הצעת עבודה טובה, כאילו אלזה לא השתנקה ושאלה, "מה, מתי, את בטוחה?" ואחר-כך לא רצתה לשמוע יותר, "כשאראה אותך כאן אאמין".

לנטע אין כוח לאמא שלה הזקנה, שפותחת את הדלת ואומרת, "נטע'לה, חזרת", ונכנסת פנימה. מתיישבת לרגע על כיסא במטבח. נאנחת. קמה. ממלמלת, "יופי. אני שמחה כל-כך לראות אותך, אבל עכשיו אני צריכה ללכת". נועלת נעליים ומחברת את הרצועה לכלבה, אומרת, "חכי לי, כשאחזור נשתה יחד קפה ותספרי לי איך עברה עלייך הטיסה", ועומדת לצאת. נטע אומרת לה, "חכי, אני אבוא איתך", ומניחה את המזוודות, ולוקחת מאמא שלה את הרצועה, והולכת עם לָמָה לצידה בדרך אל החוף. אמא שלה הולכת במרץ ולא מדברת. על שפת המים היא מתיישבת ועוצמת עיניים, מחייכת חיוך מתוח ולא מדברת. לָמָה נובחת על הגלים ומתרוצצת, והן קוראות לה, והיא באה להתכרבל  ליד אלזה. נטע שואלת אותה איך היא מרגישה. אלזה נאנחת. נטע אומרת לה, "את נראית טוב, אמא. ולָמָה נראית טוב. בת כמה היא כבר? היא מתוקה". אבל אלזה מתעלמת מנטע, היא רק מפטירה, "סליחה נטע'לה, אני עייפה", ונטע מוותרת. היא חושבת שאולי אחר-כך אמא שלה תתעשת. אולי היא מתרגשת. היא נשארת איתה קצת, ונושמת עמוק, וחושבת שלא יהיה פשוט, אבל יהיה בסדר, והיא מסתכלת על החוף הפתוח הזה, הארוך והנקי, שבו בילתה את נעוריה, גלישה ושחייה ומטקות ומדורות ומזמוזים, וגונזו רץ להביא מקל שנזרק למים, נאבק בגלים ושוחה בכל הכוח בחזרה לחוף, ויוצא מאושר, וחוזר הביתה רטוב ומלא חול. נטע עושה לו אמבטיה, הוא שונא את זה, אבל יודע שאם יירגע ויעמוד בזמן שהיא מסבנת אותו ומקרצפת אותו, אם הוא יפסיק לנבוח ולנסות לברוח, הוא יקבל חתיכת נקניק קבנוס, אפילו שאמא לא מרשה, הוא יודע, כי נטע לימדה אותו.

נטע קמה ולוקחת את הכלבה ואומרת לאמא שלה שהיא הולכת הביתה. היא רוצה לעשות כמה טלפונים, לקבוע עם חברים, לפגוש אותם הלילה. אמא שלה לא מוחה. היא שותקת ועיניה עצומות. נטע ולָמָה הולכות הביתה ואלזה חוזרת כעבור שעות, צרובה מהשמש ומטושטשת. נטע דואגת, אבל חושבת שאולי עדיף להתרחק קצת, כי מקרוב קשה לראות, אולי אמא שלה צריכה קצת מרחב, אולי היא לא שמחה שנטע חזרה, אולי היא לא מתה מגעגועים אליה. אולי נטע לא הבינה כלום ואמא שלה באמת קשת-לב. משוריינת. היא מבקשת מאמא שלה לשתות הרבה ולנוח, אבל אמא שלה רוצה לעשות לה עוגה, מתעקשת להיכנס למטבח, להוציא ספר מתכונים, לבחוש ולערבב, ואיכשהו הכל נופל לה ומתפזר על הרצפה ועל הבגדים ועל לָמָה, שמסתובבת בין הרגליים מקומחת ושמחה, ונטע מכריחה את אמא שלה ללכת לישון.

חריקת בלמים. נטע מסתכלת בחלון. היא רואה את המשאית של הקברנים. שני בחורים ניגשים לדלת של המרפאה בקומת המרתף. הם מצלצלים בפעמון. הם מחכים. נטע יורדת במדרגות. הבית ריק. היא יורדת למרתף. סירחון. כלב רועים גרמני שוכב מת על השולחן הקר. בטנו קרושה, תפורה בגסות. דם שפוך. ורידים ועורקים ואיברים חשופים. כלים פזורים. נטע נתקפת בחילה. היא לא מבינה למה אמא שלה לא גמרה את העבודה. אף-פעם לא ראתה את הקליניקה מטונפת כל-כך. כל מה שמת כאן חי. מסריח. זה לא מתאים לאמא של נטע. זה כבר באמת מדאיג. היא תמיד היתה נקייה. על כך היתה גאוותה. משטר חמור. אסור להיכנס עם נעליים למרפאה. אסור לשחק עם המכשירים. אסור לגעת. אסור להיכנס לכאן עם וופלות! כן, זה בדיוק מה שחסר לה: פירורים ונמלים וזיהום. נטע, תביני, המרפאה צריכה להיות נקייה. סטרילית. הכל כאן חשוף בזמן הניתוח, אסור שיהיה זיהום באוויר. לא להיכנס למרפאה לפני ששטפת ידיים. כמה פעמים אמרתי לך? נטע רגילה שנקי במרפאה ושהריח דק ושהכל מוחזר ונתפר ומטוהר ונגמר. גונזו צריך לישון. אין ברירה. הוא חולה, נטע'לה, הוא סובל. ראית שניסיתי. ראית שהוא התאושש לרגע. אבל עכשיו הוא חולה. אל תבכי, בובה'לה. את רואה את הקצף הזה שעולה ויוצא ונשפך לו מהפה. זה קצף של סבל. בִּפְנים הוא סובל. זה לטובתו. אין מה לעשות.

הקברנים מצלצלים בפעמון, חסרי-סבלנות. נטע פותחת את הדלת. "מה קורה?" הם אומרים. נטע מצביעה לכיוון השולחן. הם נכנסים ומסתכלים על הגווייה ועל האיברים החשופים. "מה זה? הוא לא מוכן. אנחנו לא לוקחים אותם ככה. דוקטור, אנחנו ממהרים, אין לנו זמן בשביל זה". נטע אומרת, "הוא מוכן, ואתם לוקחים אותו. תביאו את השק". הם מצייתים. הם חוזרים עם שקית שחורה גדולה ופותחים אותה לפניה. הם מניחים לנטע להרים את הכלב ולהכניס אותו לשקית. היא משתדלת בכל כוחה לא להקיא בזמן שהיא אוספת שאריות שלו מהשולחן הקר, וגם אותן מכניסה לשקית. הם לא מתווכחים. הם נראים כאילו לא ראו כלב מת מימיהם. הם לא רוצים לגעת בכלב הזה הפעור והשפוך. הגופייה של נטע מוכתמת בדם. היא חיוורת. הם לוקחים ממנה את השקית ועוזבים אותה בזריזות.

במטבח נטע מעמידה קומקום. לָמָה קופצת עליה בשמחה קצוצת זנב. מלקקת את הכתמים בגופייה שלה, מרחרחת, מתחככת. נטע מנסה להירגע. היא חושבת שהיא עלולה לבכות, או להקיא, היא לא יודעת מה יותר גרוע. זה לא יקרה. היא לא יודעת איפה להניח את עצמה. בין האשמה לבין הכעס לבין הגעגוע לבין הדאגה. לָמָה רצה אל הסלון וחוזרת בנביחה. אמא של נטע מתעוררת על הספה. "לָמָה", היא קוראת בשקט. "לָמָה, יקרה. תכף נצא לטיול". היא מאלצת את עצמה להתיישב.  "תכף, תכף, סבלנות, לָמָה שלי קטנה. רק אתקשר לברר מה קורה איתם. ותכף נצא". אמא של נטע קמה מן הספה ונעמדת לרגע ממושך. היא מחזיקה את מותניה. מזדקפת. מתייצבת. אוספת את עצמה. היא נכנסת למטבח. מבט של פליאה וקצה של חיוך חולפים על פניה ומתפוגגים.

"אמא", אומרת נטע, "הקברנים כבר באו והלכו. את צריכה לנקות למטה". אמא של נטע מתיישבת בכבדות. "טוב", היא מפטירה, "תכף". היא חיוורת. "אמא, את צריכה משהו?" שואלת נטע. אמא של נטע שוקעת בכיסא. היא נאנחת ומנסה לחייך. היא אומרת, "יהיה בסדר, נטע'לה, אני שמחה שאת כאן", והקול שלה חנוק. היא מניחה יד על הדלפק ומכווצת אותה לאגרוף, מכווצת חזק, שלא ירעדו לה האצבעות מול הילדה. נטע שותקת. היא לא יודעת מה לעשות. אמא שלה כל-כך קטנה. היא הצטמקה. לא תמיד היתה כל-כך קטנה. היא רוצה לקחת את אמא שלה בידיים ולחבק אותה ולהכניס אותה למיטה ולהדק סביבה את השמיכה ולנשק אותה על המצח ולהגיד לה שלא תדאג, זהו, היא כבר לא לבד, ויהיה בסדר, ביחד הן יסתדרו. אבל נטע רק מתיישבת לידה ומניחה את התה שלה לפניה ומחכה.

צלצול בדלת של המרפאה. נטע מציצה מהחלון ורואה ילד, או נער נמוך. הוא לובש טריינינג כחול ונועל נעלי ספורט לבנות, והוא מעביר את המשקל מרגל לרגל, הוא נראה נרגש, או שהוא צריך פיפי, היא לא יודעת, הוא נראה חסר-סבלנות. הוא בא בלי כלב ובלי הורים. הוא בא לבד. נטע שואלת את אמא שלה, "מי זה?" ואלזה קמה בכבדות, ניגשת לחלון, מציצה עליו ונאנחת. היא חוזרת לכיסא ושוקעת. פניה נופלות. "אוי, נטע'לה. שכחתי", היא אומרת. היא מנענעת את ראשה, היא לא מאמינה. "שכחתי להודיע לדנדן שהכלב הלך לישון. לגמרי פרח לי מהראש". הקול שלה נשבר, "אני לא יודעת מה קורה לי. אני שוכחת הכל".

נטע רואה שהעיניים של אמא שלה אדומות. הן דומעות? "איך זה יכול להיות, אמא?" נטע לא מבינה, היא מסתכלת על אמא שלה בבהלה, ואלזה אומרת, "אני לא יודעת, נטע, אני לא יודעת, הוא לא סבל בכלל. היה לו רק חתך בבטן והרדמתי אותו כדי לתפור. אבל אולי יותר מדי. יותר מדי. אני לא יודעת. ניסיתי להעיר אותו. ניסיתי. זה לא קורה לי. זה לא צריך לקרות. דנדן, חמוד, הבטחתי לו שהכלב ינוח כאן כל היום ויתעורר ויהיה כמו חדש. אבל הוא נרדם. מה נעשה אתו עכשיו?"

 

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. בעריכת דנה אולמרט