אם – סיפור אחד בשבוע (12)

 

אֵם – סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

The Mother

Of course I love them, they are my children.

That is my daughter and this my son.

And this is my life I give them to please them.

It has never been used. Keep it safe, pass it on.

Anne Stevenson

"אמא, אנחנו צריכות לדבר". הבת שלי פונה אלי כך, פתאום, מישירה אלי מבט, ומוליכה אותנו אל שיחת נפש; יסודותיה עניין ותשוקה. עניין בי ותשוקה אלי. כך, בעיצומם של נעורים, לרגע, היא עוצרת להתבונן בי. היא מחייכת, כבר אמהית. אכפת לה. קווצת שיער ירוקה משתובבת על מצחה. עיניה מתלחלחות. היא רוצה לומר לי שהיא דואגת, מתגעגעת.

ברור, זהו רק רגע חולף, ובכל-זאת מרגש.

אבל עכשיו היא עדיין קטנה מדי. בקושי פוצה פה אלא כדי לייבב. היא בוכה ועושה את צרכיה בחיתול, ונרגעת לרגע ביניקה, ומשהו מפריע לה, היא מעווה את שפתיה, מכווצת את האף, קינה בוקעת מגרונה. אין לה נחמה.

"אמא, תירגעי, אני אדאג לזה". זהו בני. הוא קם כדי להרחיק ממני מטרד, להניס מפני דאגה. לפעמים הוא יושב שעות בכורסה בסלון ומהרהר. מעניין על מה. אלא שכעת הוא עדיין בגובה הברכיים שלי. קם ונופל. כשהוא מחייך לעתים רחוקות, נשמט המוצץ. קשה לדמיין אותו מניח את הדעת. הוא רוצה לאמא. שאמא תחזיק לו את היד.

 

לא יקרה כלום אם אעזוב אותם לבד בבית. לשעה. אני בטוחה בזה. לא יאונה להם אוֶן. הנה, אני הולכת. הבת שלי בעריסה, הבן בלול. הם רגועים. הם אכלו ונושקו וחובקו, החלפתי להם את החיתולים, יש להם בקבוקים ומוֹבַּייל ודובונים. אחזור בעוד שעה. אפילו פחות משעה. אני צריכה לשאוף אוויר.

השמש עדיין כאן, אני הולכת בהרצל. אני מחלצת איברים. נעים לנשום בקצב ההליכה. ברוטשילד אני יושבת על ספסל. אני סוחבת אתי רק מפתחות ואת מבחר שירי דורותי פרקר. את הנייד השארתי בבית. ממילא הם אינם יכולים להתקשר אלי. מדובר בתינוקות.

הבחור בדוכן הפלאפל מחייך אלי. אני מחזירה חיוך. אני מעבירה יד על הבטן שלי והוא מבין שאני שׂבעה, שאבוא בפעם אחרת.

 

סיגליות מתוקות: "אתן קצרות, חלושות, וכחולות–/ אחיותי הקטנות, גם אני כזאת. אתן פאר הבריאה, לא פחות–/ אהובות קטנות. כאן אין מה להשוות".

 

הרוח מדפדפת בספר, ששוכב לידי על הספסל. הבוהַק מתעמעם. זו שעה קשה לקצרי-רואי: מוקדם להסיר את משקפי-השמש, אבל הכל כבר עכור, לא ברור. אני שואפת ונושפת אוויר תל-אביבי קריר.

עכשיו נדמה לי שהבת שלי כועסת עלי. זרקתי לפח את החולצה האהובה עליה. לא יכולתי לסבול את הקרע ואת הכתם. איך היא יכולה לצאת כך בחברה.

לא. הבת שלי כועסת עלי. הצצתי ביומן שלה. מתברר שלבהּ שבור. אמרתי לה שאם היא רוצה לדבר על זה, שתרגיש בנוח. יש לי ניסיון בחוויות כגון אלה, אחרי הכל. היא שואלת, אמא, מי הרשה לך לקרוא לי ביומן? מה, את פסיכית? את לא יודעת שלא עושים כזה דבר? גמרנו, אני לא מדברת איתך יותר על כלום בחיים! צאי לי מהחדר עכשיו, מטורפת!

יצאתי מהחדר. זה בסדר. אני לא נפגעת. היא רק תינוקת. אני יכולה לעמוד בזה. היא עדיין לא מצאה את המלים, אני לא פוחדת ממנה. היא עכשיו בבית,  בעריסה,  בוהה בתקרה, מחייכת לעצמה. היא לא ממהרת. היא תגדל בקצב שלה. היא מרוצה מעצמה. אני משוכנעת. היא לבנה, נקייה, ריחנית ושמנמנה. כשהיא בידיים שלי, הלב שלי פועם אל הלב שלה. נכון, לפעמים היא בוכה. אבל בחיקי, לבי פועם אל לבה.

קבוצה של תיירים חולפת על פני, מתבוננת בבניינים האפורים שבגבי. יש בהם היסטוריה. משהו שקשור למדינה. התיירים מרותקים. בחורה במדים שחורים של מלצרית רצה במעלה השדרה. היא יפה. היא מזיעה. הייתי רצה אחריה עכשיו, אלא שהתינוקות בבית, הם לגמרי לבד, הכל יכול לקרות להם, הם תינוקות, הם חסרי-אונים, ואני צריכה לחשוב על כך.

 

כבר ימים לא דיברתי עם אף אדם. קראתי הרבה. אכלתי מעט ושתיתי. לפעמים הלכתי ברחובות. אולי החלפתי מלה או שתיים עם המוכר בקיוסק. מאוד ענייני.

טוב. נניח שהדאגה לבן שלי מוציאה אותי מדעתי. הוא הבטיח שיתקשר. מהמסיבה. מהחברים. מהטיול. מהאימון. מהבסיס. אחת בלילה, טלפון: אמא'לה, אל תדאגי הכל בסדר. הוא כזה מתוק. למות עליו.

אמא'לה.

הכל מסעיר מאוד. בהחלט. הנה, הבת שלי הולכת צעדים ראשונים. היא מחזיקה בשולחן-הקפה, קורנת, גאה. היא עוזבת את שולחן-הקפה. היא באה אלי. צעד ועוד צעד. היא מועדת רק בין ירכי. והבן שלי – הוא מנגן בפסנתר. הוא לא כל-כך מוכשר, אבל בכל-זאת, מרגש, כן. אני רק לא יכולה לשער מה יקרה לתינוקות האלה אם אשאיר אותם בבית, לגמרי לבדם, יותר משעה. נניח מעכשיו, עת השקיעה, עד חצות. או, אולי, עד מחר בערב. אני מנסה לחשוב. לאמץ את הדמיון. מה כבר יכול לקרות?

יש דברים שאפשר לדעת רק מתוך ניסיון. אני הולכת. עוזבת אותם לנפשם. יורדת בשבזי, פונה לכיוון בית-התעשיינים, חוצה את הכביש, יושבת על סלע. הים שחור. ענן מסתיר את אור הירח. הרוח קרה. אני הולכת צפונה. קצת מלוכלך כאן. צחוק הגורל שדורותי מתה בשיבה טובה, לא? היא מצחיקה. הבטיחה לקצר ימיה, עיקמה אליהם את אפה, אבל הם התארכו. מתה בת 73! דורותי פרקר! משוררת האובדנות! סיגליות מתוקות, חלושות וכחולות, אתן בדיוק כמו דורותי, אבל שם נגמרת ההשוואה. היא, לעומתכן, אינה פאר הבריאה. היא חייתה למרות רצונה. מצחיקה. "סכינים מכאיבות;/ נהרות מרטיבים;/ חומצות מאכלות;/ כדורים צורבים;/ אקדחים אסורים;/ חבלים נפרמים;/ הגז מצחין;/ נו, כבר עדיף להישאר בחיים".

אני הולכת. התינוקות יסתדרו. אני נושמת. הם יהיו בסדר. כשאחזור אמצא אותם שמחים. אולי קצת מבולבלים. קצת מוכתמים. אבל השארתי להם בקבוקים. מה עוד הם צריכים?

יש ימים טובים, שקשה לתאר אותם. משהו בהשכמה, באור השקט של הבוקר הקר, נשאר עד רדת הלילה. דבר לא צריך להתרחש בימים האלה. יש בהם עונג פנימי. משהו בחלוף השעות רך יותר מהרגיל. זרימה איטית. קראתי איפשהו שאפשר ללכת על החוף ברצף, בלי הפרעות, מיפו עד נתניה. אם לא מביאים בחשבון את הדולפינריום ואת המעגנות. אני הולכת. נושמת ושואפת. הרוח כל-כך עזה, אפשר לעוף. והמים מכים בחול ותנועתם מרגיעה. המכות האלה קבועות, נחוצות.

 

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: