פאזל ג'ירף – סיפור אחד בשבוע (14)

 פאזל ג'ירף –  סיפור קצר מאת ארנה קזין

בסוף אנחנו חוזרים למשחק: הוא מטוס ואני שדה-תעופה. אני שרועה על השטיח. הוא עף באוויר וחג בעננים – זרועות נפרשות לכנפיים, סיבוב, הקפה, שפתיים מתכווצות לשריקה, סיבוב, הקפה – והוא מאט, נכבד, מתכוונן ובא לנחיתה.

על גחונו הוא נוחת; על בטני. הוא פורש ידיים ומכריז, "הדלתות נפתחות! הנוסעים יורדים!" ואני מדגדגת לו את הנוסעים היורדים במדרגות המותניים ומכריזה, "להתראות, גבירותי ורבותי, תודה שטסתם דַנדָן, המטוס עכשיו ישן".

אני לא בוחלת בשום אמצעי. לפעמים הוא נשען, לפעמים הוא מחזיק. לפעמים הוא נתלה. אבל לפעמים, צריך להודות, הוא נשדד. אני לוקחת ממנו את מה שאני צריכה. דוגמאות: אני מוציאה ממנו את הצחוק (הוא צוחק, מתפלץ, מתכווץ, מתנפץ מצחוק) ואת הניתור (בשתי רגליים, אל השמים, הופ) ואת החיבוק (כשהוא מטוס ואני מסלול, בכל פגישה ובכל פרידה).  ככה זה. כשאין ברירה, אני גונבת ממנו חיבוקים – בתחבולות, בסחיטה, באיומים. שרק לא יתרחק, או יתקרר. שלא יחסוך.

האחרים זוכים ליחס טוב יותר ממני, בהחלט. בדרך-כלל אני לא מפרקת אנשים לחלקים. לא לוקחת מהם ולא גונבת. לדוגמה: אמא שלי. ממנה לא אבקש כלום. אדחה אותה מעלי כמקשה אחת. כך הדרתי פני זקנה. הרי ממילא היא חיה את ימיה מול המראה, מיטיבה את השפתון בשפתיים, מדייקת את הקו בעיניים, מסדרת את קצות הציפורניים. אשה במעגל סגור. אין להפריע. לפעמים היא שואלת, "למה את לא מסתפרת?" ואני עונה: אמא, תסתכלי על עצמך. כל הכבוד. כל-כך יפֶה את מצליחה לנשום נשימה שטוחה, מאופקת, ולשמור שנחיר לא יזוע, שבטן לא תתרומם, ששדיים לא יתפקעו מחזייה שאוחזת, ולוחצת. שום דבר, אבל שום דבר, לא יברח.

דנדן מבקש לקרוא לו את פיטר רַבּיט. זה הסיפור על ארנבון שמתגנב לגינה של מר מקרגור וכמעט תופסים אותו, כמעט עושים ממנו פשטידה. דנדן פוחד ברגעים המפחידים והוא גם אמיץ כשצריך. הוא עוזר לפיטר להיחלץ מהמלכודת ומראה לו את הדרך אל השער ואת כל הדרך חזרה אל עץ התות, שבתוכו חיה משפחתו. דנדן נשען עלי. לפעמים, כשהוא מתרגש, הוא מחזיק בי, תופס את העור של הירך ולא נופל. לפעמים הוא מבקש לחזור אחורה אל הדף הקודם. אל הדף המבהיל. ואני חוזרת. הוא מחזיק בי חזק. אני משתהה.

אין מה לדאוג, אמא של דנדן תחזור מיד. הילד שלה כאן אתי, אחותה הקטנה. אין לה שמרטפית יותר טובה. בינתיים אנחנו מנתרים ביחד. הופ הופ. דנדן קופצני כקפיץ. אני קצת יותר כבדה. הוא קופץ מאליו בלי מאמץ. אני מתנשפת. מדי פעם אנחנו קורסים על הספה. הקריסה היא העיקר. הוא קורס לתוכי, מתפרק, מוותר. שתי שניות של חסד – ראשו על החזה, ידו על הכתף, שלווה קרובה – והוא מתנער ושב לנתר.

לפעמים אמא שלי אומרת לי שלא יזיק לי קצת מַסקָרָה. למה שלא אלמד מאחותי הגדולה. למה שלא אוציא כמוה את העיניים. אחותי יודעת להדגיש את מה שיפה. תראי איך יפה לה השחור בריסים ובתחתית העין. וגם קצת פודרה. ואולי גם שפתון. כי ככה, כמו שאני, אני כמו קיר-לא-מסויד. אני לא משופצת. מוזנחת. וגם קצת דיאטה לא תזיק. זה נראה כאילו לא אכפת לי מעצמי. אז למה שלמישהו יהיה אכפת ממני? אני אומרת לה שבאמת אחותי יודעת להוציא את העיניים. עשתה עבודה יפה. העיניים בחוץ. אני מבקשת מאמא שלי להסביר לי רק איך בדיוק אחותי מוחקת את האדום מהלבן. בטיפקס? איך היא מוחקת את כתמי הדם. איך היא מסתירה את העייפות ואת הלאוּת. אמא שלי לא מבינה על מה אני מדברת. בכלל, אין לה זמן לקשקש אתי עכשיו.

דנדן  אומר שהוא רעב. אני שואלת אם הוא רוצה בננה. הוא מהנהן, אבל גם מוריד את הפאזל של הג'ירף מהמדף ומצביע עליו ומחייך, ואני מניחה שהוא שכח את הבננה, יש משחק חדש. אנחנו מפזרים את החלקים על שולחן הקפה הקטן. אני יושבת על הרצפה. אני מבקשת ממנו לשבת עלי, כי אחרת יהיה לו קר. הוא מתיישב ומחפש את העיניים של הג'ירף, וצוהל כשהוא מוצא.

הנייד מהבהב. זאת לא אחותי, זו שוב אמא שלי. היא שואלת מה נשמע. אני אומרת שבסדר, אני משחקת עכשיו עם דנדן, אולי יש לה מושג איפה אחותי? אמא שלי מודיעה לי שלא, מאיפה לה לדעת, היא בקניון עכשיו, והיא מצאה לי חצאית ממש מתוקה, אני חייבת לבוא למדוד. אני שואלת אותה מה היא קנתה לעצמה, והיא אומרת, משהו קטן, חולצה וז'קט בזארה, ועכשיו אני מסתובבת בסופר-פארם, נגמר לי הקרם-פנים. אני אומרת לה שהיא נראית נהדר, היא ממש יפה, לגמרי רזה, הפנים שלה קורנות. היא נאנחת לשתיקה.

אחותי היתה אמורה לחזור לפני שלוש שעות והיא מתמהמהת, אבל הכל בסדר. אני לא לחוצה. מה כבר יכול לקרות? בכל פעם שאנחנו מחברים פיסת פאזל מתאימה, דנדן ואני לוחצים ידיים בכובד ראש, בהערכה. כל הכבוד, אומרים אנחנו זה לזה בפנים מרצינות. ודנדן מתנפץ בצחוק. בזמן החיפוש הוא כולו מרוכז במשחק, וידו משחקת בשרוך הנעל שלי. לפעמים אני מעבירה אצבעות בעורף שלו. לפעמים אני מנשקת את ראשו.

באמא של דנדן לא אשתמש כך להנאה בלבד. היא אדם שלם. יש לה עוד שימושים והם אינם שלי, היא אינה שלי. לא אבקש ממנה חיבוק. לא אחכה שהיא תצחיק אותי ותישען עלי ותדגדג אותי ותשחק אתי. לא אבקש ממנה לספר לי דברים, ולהראות לי דברים, ולחייך. לא אחכה שתחייך. לא אצפה שתבוא להתחבא יחד אתי מאמא בשדה שמאחורי הבית –  צריך להיזהר מסרפדים, כי הם נראים סתם עלים ירוקים תמימים אבל הם צורבים וזה לא נעים – או לקטוף פֶג'ויָה אצל השכנים, ולאכול המון, להוציא את הפְּנים עם כפית, או עם השיניים במקרה ששכחנו לקחת, ולחזור רק כשמחשיך, כשאמא ממש דואגת, ממש יוצאת מדעתה, ממש שמה לב שהלכנו, ממש שמה לב. אפילו לא אנסה. לא אמשוך אותה אלי, לא אכריח אותה לבוא אתי. לראות את הדברים מהצד שלי. לא אספר לה שהיא יכולה ללמוד גם ממני. ממילא היא לא רוצה. היא לא מאמינה בי. היא אומרת שדי. אי-אפשר לחיות כך. אני לא יכולה לבוא וללכת כשאני רוצה. היא אומרת שאני מסתובבת בעולם כאילו אין לי שום דאגה על הראש, כאילו אני ילדה בת שלוש. היא חושבת שאין לי מושג מה זאת אחריות. היא אומרת שדנדן סומך עלי. מעניין למה. אבל הוא סומך עלי. כנראה יש בינינו חיבור. ובכל מקרה אני לא יכולה לאכזב אותו. אני צריכה לגלות הרבה יותר יציבות. יש לה מספיק על הראש, היא לא צריכה גם אותי. אני צריכה לחשוב גם עליה. דנדן אומר שעכשיו צריך לחבר את הרגליים. "תראי כמה הן ארוכות". הוא מוצא את החלק שמתאים. יש  בו כתם של צהוב-ג'ירף וכתם של ירוק-דשא וכתם של חום-גדר.

הטלפון מצלצל. זה אבי, מהעבודה של אחותי. הוא שואל אם אפשר לדבר איתה. אני אומרת שהיא לא נמצאת. הוא אומר, אה. חשבתי שהיא בבית חולה. היא נשמעה די רע הבוקר כשהתקשרה להודיע שלא תבוא. אני מאלתרת. אני אומרת שהיא הלכה לרופא ושהיא תחזור עוד מעט. הוא אומר שטוב, שאמסור לה שהוא התקשר לדרוש בשלומה.

החלק האחרון משלים את הג'ירף ודנדן לוחץ לי את היד. כל הכבוד, גמרנו. ניצחון. הוא צוחק. אני מחבקת. דנדן שואל מתי אמא באה. אני אומרת לו שהיא בדרך. רוצה להיות מטוס? דנדן לא עונה. הוא שולח ידיים למעלה וחג סביב עצמו. כך הוא אוהב להירגע. תכף הוא ייעמד והחדר יסתובב סביבו ויסתחרר ואני אצטרך להחזיק אותו חזק, שלא ייפול.

כמובן, אמא של דנדן טועה. היחס שלי אליה הוא ללא רבב. אני אמינה ונאמנה. שמרטפית בוגרת ושקטה. לא אקח ממנה דבר. לא אחטוף ממנה עליזוּת. לא אגנוב ממנה חיבוק. לא אתענג על חיוך. אניח לה להמשיך בשלה. אניח לה לשקוע ולשקוע, להסתגר ולהתנכר, להפסיק לאכול, להתיש את עצמה, להגיד שחוץ מדנדן איבדה את הכל, גם באשמת האמא הזאת שלנו, שאין לה זמן להיות סבתא, כי היא עסוקה בלהישאר צעירה, היא לא יכולה להתכופף ולהרים ילדים קטנים, ובכלל, היא, מהעבודה הזאת של האמהוּת, כבר יצאה לפנסיה מזמן, תודה רבה. וגם בגלל אבא של דנדן, הרשע, שעזב. היא לבד, היא לא מוצאת אף-אחד, ומילא אם אני, אחותה הקטנה, לפחות הייתי באה באופן קבוע ועוזרת לה, והיא היתה יכולה לדעת שיש לה בעולם הזה על מי לסמוך, אבל אני ילדותית ולא אחראית ולא תמיד באה, ואין לה רגע לעצמה, היא מתחילה להשתגע, היא רוצה למות, היא לא אוכלת כלום, היא הרוגה מעייפות.

ובינתיים אני סוחטת את דנדן שלה. עכשיו ארווה ממנו ואזרוק אותו כמו קליפה של אשכולית. כי אם הוא לא צוחק, מנתר ומחבק, מה לי אתו? אם הוא בוכה ורוקע ברגליים, אם הוא מחמיץ פנים ומסתייג, לא אזכר פתאום שעלי ללכת? לא אומר לו, מצטערת חמוד, אני חייבת לרוץ, נתראה בקרוב, הנה אמא תעזור לך, אני פשוט נורא ממהרת, טוב?

נראה שדנדן מתחיל להתעייף. הוא מושך לי בחולצה ומבקש תה. הוא מאבד סבלנות. הוא בוכה. אני מתקשרת לאמא שלו. היא לא עונה. הנייד מצלצל אבל היא לא עונה. אני מקווה שהיא לא קפצה. ולא נדרסה. ולא טבעה. אני מקווה שהיא לא הגשימה שום משאלה. אני מתגעגעת לאחותי, כמו שפעם היתה. ילדותית ושמחה. אבל אני לא פוחדת ואני לא בוכה. אני שמרטפית בוגרת ואמינה. אני נכנסת למטבח. מיד תקבל תה, מתוק. תכף אמא תבוא. הנה, המים בקומקום. בוא נספור עד שתים-עשרה ותראה, כל האדים יעלו וישרקו והמתג יקפוץ. השקית מחכה בכוס. בוא נספור ביחד. אחד, שתיים, שלוש, ארבע. בסדר, מתוק, בוא על הידיים. לפעמים מטוסים צריכים גרר. לפעמים צריך לתקן מטוסים מקולקלים. בוא נחפש מברג. "אני לא מקולקל", הוא צוחק. "אני רוצה את אמא", הוא בוכה.

מתוך "פיקניק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

הערה זריזה על הסלידה הישראלית מספרות אישית לא-בדיונית

אני חוזרת וקוראת בימים אלה כמה יצירות ספרותיות מרשימות, שמעוררות בי הרבה אי-נחת ומחשבה ורצון לכתוב. "האשה הרועדת – או תולדות העצבים שלי" מאת סירי הוסטודט (עם עובד, 2014), "קפוצ'ינו ברמאללה" מאת סועאד עאמירי (בבל, 2004), "סיפור של גרמני 1914 עד 1933" מאת סבסטיאן הפנר (חרגול, 2002), ושני ספרים של רבקה סולנית [Rebecca Solnit] שעדיין לא תורגמו לעברית: "גברים מסבירים לי דברים" ו"אי שם קרוב לכאן".

משותפת לספרים הללו, השונים מאוד זה מזה, העובדה שהם כולם יצירות ספרות לא-בדיוניות. באנגלית קוראים לזה non-fiction כדי להבדיל מספרות שהיא פיקציה [ולא כדי לטעון שזה משהו אחר מספרות, כמו שנרמז אולי במושג הישראלי למהדרין: "עיון"]. משותפת לספרים האלה גם העובדה שאלה יצירות ספרות אישיות מאוד. מה שנקרא Personal History – היסטוריה אישית – במדור המוקדש לסוגה הזאת ב"ניויורקר". אלה סוגות פופולריות ומכובדות להפליא בארצות דוברות אנגלית, לכל הפחות. יצירות מהסוג הזה תופסות מקום בקדמת חנויות הספרים וברשימות רבי המכר. ואצלנו הן מוקצות כמעט מחמת מיאוס וקשה למצוא להן מדף. אני שואלת את עצמי שוב ושוב מדוע.

סירי הוסטוודט, הסופרת האמריקאית ממוצא נורווגי, שהיא גם אשתו של פול אוסטר, חוקרת ב"האשה הרועדת" את מקורות האפילספיה שלה, או תופעה גופנית דומה שמוגדרת קצת אחרת. היא פונה לזיכרון, למחשבה, למחקר, להתבוננות, כדי לספר סיפור מרתק ממש על חולשת הגוף ואתגרי הנפש – כשהבסיס הוא החוויה האישית הפרטית המסוימת ביותר שלה. סועאד עאמירי, אדריכלית פלסטינית, מספרת איך היה בשבילה להיות בעוצר ברמאללה במשך ארבעים ושניים יום, עם החמות, שלא קל איתה, ועם הפחד ועם הפלישה והחסימה. היא פונה לזיכרון ולהתבוננות ולכנות בלי כחל וסרק ולהומור יבש, כדי להעמיד תיאור כובש, מטריד, מעלה דמעות, של חיים של אישה מסוימת אחת תחת כיבוש – לא מאמר נגד המלחמה, אלא תיעוד יפה ומעורר של פרק חיים, שמציג תמונה פוליטית נוקבת יותר מכל מניפסט. סבסטיאן הפנר מספר את המאבק שלו ברייך השלישי, ומדגיש שהוא רוצה רק לספר, לא להטיף מוסר, אבל אחרי שנקרא את כל הפרטים של הסיפור, הוא מקווה, נישאר דווקא עם אותו מוסר השכל, שעליו אינו אומר דבר [ובכך הוא מגדיר את הכתיבה המסאית-האישית במיטבה]. ורבקה סולנית, הסופרת האמריקאית, כותבת מסות על יחסיה עם אמה, שלוקה באלצהיימר, אבל שלא ראתה אותה ולא זיהתה אותה גם כשהיתה בריאה, וגם על גברים "שמסבירים לה דברים" – היא כותבת על הפטרונות וכוחנותה – ואני רוצה רק לקרוא עוד ועוד, ולחקור מערכות יחסים שונות ודומות בחיים שלי, כי איך שהיא כותבת והאומץ של הכתיבה רק קוראים עלי תיגר.

אחלק קטעים מהיצירות האלה למשתתפי הסדנה "רשימות מן העבר", סדנה בכתיבה ביוגרפית, שמחזור הסתיו שלה ייפתח בקרוב. אני שמחה במשתתפי הסדנה שבחרו לעבוד על היצירות הביוגרפיות – ההיסטוריות האישיות – שלהם, ומתפלאת בכל פעם מחדש על אלה שנרתעים מעצם הנגיעה בצורה הספרותית הזאת.

במפגש עם קבוצה של כותבים לפני כשבוע, שמעתי שוב ושוב את הקושי – איך אוכל לכתוב על עצמי או על משפחתי, זה קרוב מדי, חושפני מדי, צהוב מדי, זו מדינה קטנה, זה לא ספרות, זו לא אמנות. ב"סקיצה למסה על המסה" כתב יורם ברונובסקי שבעיית המסה בספרות העברית טעונה בירור מקיף ומעמיק – ולא הוסיף.

אני חושבת שמתחילה להתגבש אצלי תשובה לשאלה, מדוע הספרות העברית אינה חוגגת את המסה האישית ואת הממואר ואת היומן ואת הביוגרפיה. יש לזה קשר למסורת בכתיבה, אבל  יותר מכך, הדבר קשור לאופן שבו החברה הישראלית מתייחסת ל"פרטיות". לכאורה, כותבים רבים בישראל חוששים לפגוע בפרטיות, כשהם חוששים לכתוב ספרות אישית לא-בדיונית. הם מעדיפים להגן על הפרטיות בעזרת הרחקת העדות שביצירה הבדיונית. ואולם אני מרגישה פעמים רבות שמתחת לפני השטח יש בנטייה הזאת להגן על הפרטיות דווקא סלידה מהפרטי.

כותבים ישראלים רבים בעצם אינם מעניקים ערך לפרטי – לסיפור האישי, המסוים, הקונקרטי, שמורכב מפרטים של היומיום – ונוטים להעדיף את נקודת המבט של הכללי, הציבורי, הלאומי. אני חושבת שהיחס הזה מחמיץ עולם ומלואו, של חיים ושל ספרות.

אני לא מפסיקה לחפש דרכים להפיץ את הבשורה. להזמין כותבות וכותבים לכתוב: יומן, ממואר, מסה אישית, ביוגרפיה – כיצירות ספרותיות, שעומדות בסטנדרטים מחמירים של כתיבה במיטבה. אני רוצה לחיות בחברה שבה אפשר לבחור כל העת מתוך מגוון בלתי נדלה של סיפורים אמיתיים, של אמיתות-מסופרות, שאין בהן שמץ מהיומרה להציג את האובייקטיבי, המייצג, ורק כך הם מצליחים לגעת באוניברסלי ובמשותף.