החלטות של סופרת לשנה החדשה (לרצוח, לרצות)

עד לעת האחרונה, בכל פעם ששאלו אותי זרים מה אני עושה, עניתי כך: אני כותבת ומנחה כותבים. זו תשובה נכונה, זה בדיוק מה שאני עושה: אני כותבת – חיבורים, סיפורים, נובלות, קטעי יומן, ממוארים, פוסטים בבלוג (מעט מדי, לטעמי) –  ואני מנחה כותבים.

תשובה נכונה אבל לא תשובה טובה. משהו בה חסר. מסתתר. הרי אם באנגלית אומר "I’m a Writer", אתכוון למשהו קצת אחר. אתכוון לצורת הנקבה של הערך "סופר", שאותו מגדיר מילון אבן שושן כ"כותב דברי ספרות: משורר, מספר, מחזאי, מסאי וכדומה". כלומר, אתכוון לומר שאני: סופרת. כך ולא אחרת.

אני חושבת שלא סתם העדפתי עד היום לומר שאני כותבת במקום לומר שאני סופרת. החשש הזה, לנקוב בשם המפורש של העיסוק, מזכיר לי את הקושי לומר מלים אחרות. למשל, את הקושי לומר "אני לסבית". קל יותר לומר: "אני חיה עם בת זוג".

עלי להבהיר: מה שמשותף להגדרות "סופרת" ו"לסבית", מה שמשותף לקושי שלי לאמץ אותן לעצמי, אינו, ברגע זה בחיי, איזו בושה או ביישנות, ובטח שאינו צניעות. במידה רבה זהו עניין של מחויבות.  "לסבית" היא הגדרה מחייבת. יש בה הצהרה על תשוקה. היא מחייבת אותי, לכל הפחות, לרצות. זהו גם הסיפור של "סופרת". סופרת היא אחת שמתחייבת לרצות – לספר, לתאר, לבאר. זהו לב העניין: לרצות, להכיר ברצון, להניח אותו כמובן מאליו.תמר מיובש

"יחלוף עוד זמן רב, דומתני," כתבה וירג'יניה וולף בחיבורה "מקצועות לנשים", "עד שאישה תוכל לשבת ולכתוב ספר בלא למצוא רוח שעליה להרוג, סלע שעליו עליה להתנפץ". וולף מספרת שהיא עצמה נדרשה לעבור שני מכשולים אדירים כדי לכתוב; היה עליה להתמודד עם  "שתי ההרפתקאות" של חייה המקצועיים כסופרת. ראשית היה עליה "להרוג את המלאך שבבית", כהגדרתה. היה עליה לרצוח את אותה פרסונה נחמדה, זו שמסתירה את רצונותיה מפני הסביבה, זו שמבקשת להשביע רצונם של אחרים; זו הפרסונה המעקרת את היכולת לכתוב דבר מה בעל ערך. שנית, כדי לכתוב, היה על וולף, כדבריה: "לומר את האמת על התנסויותי אני כגוף" (בתרגומה של כרמית גיא). כלומר, היה עליה להכיר בתשוקה, ברצון, בצורך. וולף מתוודה כי אף שהצליחה אחרי מאבק מר להמית את המלאך שבבית,  לא הצליחה לומר את האמת על התנסויותיה כגוף. וכך אני מבינה את דבריה: היא לא הצליחה להצהיר על עצמה כישות משתוקקת, רוצה.

טוב, אלה ההחלטות שלי לשנה החדשה: להרוג סופית את המלאך שבבית, ולומר את האמת על התנסויותי אני כגוף. לצאת מהכוננית – סופרת מוצהרת.

והנה, בעת שאני כותבת את הדברים האלה, אני מעלעלת במילון ומגלה דבר-מה מעניין: מתברר ש"כותבת", לפי אבן שושן, לא זאת בלבד שאינה סופרת, אלא היא בסך הכל פרי מתקתק ודביק, חסר צורה וחן. בחיי. בין הערך "כוֹתבן" (לבלר או מומחה בכתיבה יפה, ביחוד בכתיבת ספרי תורה) לבין הערך "כּוּתח" (רוטב שהותקן מחלב חמוץ ומלח לתיבול מאכלות שונים) תמצאו את הערך "כותבת". מקורה אולי מארמית או ערבית, והיא מופיעה במשנה, בבא מציעא ז' ה'. הוראתה: תמר מיובש.

נ"ב בשנה החדשה, ממש בקרוב, יראה

20141228_110421

 

אור ספרי החמישי "לטפס על ההר או: איך לכתוב". מדריך כתיבה, שהוא חיבור על כתיבה ובן לוויה לכותבות ולכותבים, לסופרות ולסופרים. הוא יוצא בהוצאת "אחוזת בית" והעובדה הזאת משמחת אותי עד מאוד.

 

 

פיטנגו. סיפור אחד בשבוע (17)

 

מי שאף-פעם לא גנב לא יבין אותי.

קלאריס ליספקטור, "מאה שנות מחילה"

פִּיטַנְגוֹ.

סיפור קצר מאת ארנה קזין

תמר מובילה. היא יודעת את הדרך, מאחורי המחסן, סביב החממה, אל הפִּרצה בגדר. השיח של הפיטנגו מסתתר בצד הרחוק של החצר של השכנים, מאחורי עץ האבוקדו. לא רואים אותו מכאן, אבל רואים אותו מהרחוב.

אנחנו מתכופפות, עוברות את הגדר על ארבע, מסתכלות שאין אף-אחד וחוצות את החצר בריצה. השיח אדום כולו. הפירות הקטנים מסתירים את העיקר שלו. תמר ממלאת שקית בהמון פיטנגו. היא קוטפת וקוטפת וקוטפת ומדי פעם מכניסה אחד לפה ומוצצת ולפעמים הפירות נמחצים והקליפות מתפקעות ונמעכות והמיץ האדום החמצמץ זב על כפות ידיה התפוחות וזורם בין הכתמים החומים הקטנים אל הזרוע שלה ואל המרפק. אני עומדת לידה ושומרת שאף-אחד לא יבוא לצעוק עלינו. ברור שלא יקרה לנו כלום, מקסימום יבואו ויצעקו עלינו. אני כבר לא ילדה קטנה, אני לא מבוהלת, וכל הדבר הזה לא מרגש אותי. האמת, בכלל לא אכפת לי מה יקרה. אני מחכה שהמשחק ייגמר ותמר תלך הביתה ואני אשב בחדר שלי ואמשיך במחשבה שחשבתי לפני שהיא באה והסיחה את דעתי.

תמר היא הבת של דיטה, חברה ותיקה של אמא, הן מכירות עוד מהצבא. בכל פעם שדיטה באה לקפה בשבת גם תמר באה ואנחנו מבלות ביחד. אבא קורא בחדר-עבודה שלו, ואמא ודיטה יושבות במרפסת, שותות, מדברות, מעשנות, ותמר ואני בחדר או בחצר או על המיטה של ההורים, או מטיילות ברגל בשכונה, או רואות סרטים בפינת-טלוויזיה. כבר קרה שדיטה באה ואני הייתי במחנה אימונים בשבת עם הנבחרת, ותמר בכל-זאת באה לבד, כי היא מרגישה כאן בת-בית. פעם אבא שיחק איתה פְריזְבִּי בגינה ואמא אמרה שזה היה יפה לראות, הם היו שקועים במשחק כאילו אין עולם מסביב.

תמר בדרך-כלל בסדר. היא יפה, יש לה הרבה נמשים וחיוך מתוק וריח טוב של שמפו בשיער ושל בושם שהיא שמה מאחורי האוזניים ועל  הידיים. ביסודי לא למדנו באותו בית-ספר, אבל עכשיו אנחנו ביחד בחטיבה, באותה שכבה, ותמר נחמדה אלי בהפסקות. אני רגילה אליה,  אפילו שהיא קצת בת מדי בשבילי, קצת ילדה מדי, עם החולצות הוורודות והלק בציפורניים, אבל היא בסדר, היא לא לגמרי טיפשה כמו הבנות האחרות, ולא מתנשאת. היא תמיד שמחה לראות אותי, ואפילו בהפסקות, כשהיא תמיד מוקפת  בילדים מהכיתה שלה,  היא לא מתביישת לעשות לי שלום ולחייך, ובאה למשחקים של הנבחרת ומעודדת אותי. ובכלל, היא שמחה כזאת, עליזה, טובת-לב, אף-פעם לא רבה אתי, בדרך-כלל לא אכפת לי שהיא באה, אבל עכשיו אני רוצה שהיא תלך. נדמה לי שאני שומעת משהו ואני אומרת לתמר, פססס. אנחנו מתחבאות מאחורי השיח של הפיטנגו ומחניקות התנשפות. אנחנו מחכות דקה בשקט ומתברר שאף-אחד לא בא ותמר ממשיכה בקטיף.

מקודם שכבנו על המיטה בחדר של ההורים שלי  ותמר אמרה שאם היה לה המון כסף היא היתה קונה הר של גלידה-שוקולד ויער של ופלות קִיט קָאט, וגם היתה בונה לעצמה חדר גדול, בעצם אולם, כמו מגרש כדורסל, וממלאת אותו קרח, והיתה גולשת כל היום על המגלשיים שלה, והיא גם היתה קונה לאמא שלה מכונית ספורט כחולה, כי אמא שלה אוהבת מכוניות, והיא גם היתה קונה לעצמה ולי אופנוע, היא חושבת שיכול להיות לנו כיף לנסוע על אופנוע, והיא גם תרכיב את החבר שלה ותיסע אתו לים, וגם הרבה חצאיות יפות ומוסיקה, בטח, מוסיקה, והיא לא יודעת, זה לא מספיק. מה עוד? מה עוד? היא שאלה אותי מה אני הייתי קונה, והאמת, לא ידעתי לענות, ניסיתי לחשוב עמוק, למצוא מה ממש הייתי רוצה, וכל מה שעלה על דעתי מיד ירד ממנה, כי לא באמת רציתי, למשל, אופנוע, או בריכת שחייה, או מטוס, נניח מטוס שהיה לוקח אותי לאן שאני רוצה על פני הכדור. זה לא שהייתי עצובה אם הייתי מקבלת את הדברים האלה, אבל אני יודעת שאם יהיה לי אותם יימאס לי מהם ברגע שיהיה לי אותם. אבל חשבתי, רגע, אולי שולחן פינג פונג, כן, למה לא, כן, אני חושבת שאם היה לי כסף הייתי קונה שולחן פינג פונג ולא היה נמאס לי ממנו, כי הייתי משחקת עם אבא שלי שעות, ומביסה אותו, והוא היה מתעצבן, כי הוא שונא להפסיד, אבל גם מתרשם, כי אני באמת טובה מאוד בפינג פונג, אין מה לעשות.

זה הכל? שולחן פינג פונג? נו, תשחררי את הדמיון, היא אמרה וחזרה לרצונות שלה, אולי היא היתה קונה אי בים של תל-אביב, וסירה, והיתה שטה לאי שלה, ורק לחברים היה מותר לבוא איתה, ובטח היה לה חבר שחותר בשבילה כל יום בין ארבע לשש אחר-הצהריים, מביא אליה את החברים, גם את תבואי לאי שלי, היא אמרה ומשכה לי בעדינות בתלתל-בקבוק שעל המצח שלי והוא נמתח והתיישר והיא שחררה והוא קפץ בחזרה והסתלסל. אה, וגם, היא אמרה, אם היה לי מיליארד דולר, נניח, גם הייתי קונה לי קולנוע פרטי והייתי רואה סרטים כל היום בגודל ענקי, ואני אמרתי, את יכולה לשים את המסך באולם-כדורסל על האי, אבל הבעיה היא שיכול להיות שם קר מדי, עם כל הקרח והרוחות מהים, צריך ללבוש מעיל חם, ותמר אמרה, מה זה קשור, יהיה לי מיליארד, מספיק בשביל אולם-קרח ואולם-קולנוע ואי, כל אחד בנפרד, ואני חשבתי שזה יפה איך שהיא מתפרשׂת בלי שום מבוכה.

אנחנו חוזרות מתחת לגדר. לא קרה שום דבר רע, השכנים לא שמו לב שגנבנו להם פיטנגו, ותמר מכירה מקום נוח לשבת בירכתי החצר שלנו, ספסל נסתר בין המחסן לחממה, מתחת לעץ הערבה. היא אומרת לי, בואי נשב קצת כאן ונאכל פיטנגו. אבל אני נשארת לעמוד. אני מסתכלת על השעון, עוד מעט שבע, החושך תכף יֵרד, ואני רוצה שתלך, אפילו שזה כבר לא משנה, ממילא הכל התקלקל, וכבר לא אוכל לשבת בחדר עם המחשבה שחשבתי לפני שהיא באה. כי הייתי מרוכזת באור שנכנס בתריס ובשיטה שפיתחתי לתפוס אותו ולשים במגירה. האור כבר מגיע לתוך החדר כשהוא פרוס לרצועות. צריך רק לגלגל אותן ולאסוף אותן, להדביק את הקצוות, ולהסיע את השידת-מגירות לאמצע החדר ולפתוח את המגירות, לגלגל את כדורי האור לתוכן ולסגור מהר; אני רוצה כבר לחזור ולחשוב על זה "על יבש", כמו שתמר קוראת לזה, כלומר לחשוב על האור בחושך, לבד, ושתמר תלך. תמר נשכבת על הספסל ומתמתחת בהנאה וזורקת עלי פיטנגו. מקודם, כשדיברנו על החלומות בחדר של ההורים, תמר קמה מהמיטה והראתה לי תרגיל גלישה שלמדה בחוג החלקה על קרח. היא הראתה לי "על יבש", כמו שהיא קוראת לזה, אפילו שזה נראה לי די רטוב, ומחליק, אפילו גועש, זאת אומרת, היא החליקה בחדר הגדול של ההורים שלי כאילו אין לה רגליים ואגן, כאילו אין לה משקל, כאילו הציצים שלה לא צמחו כבר ועכשיו הם מושכים אותה לפנים, כאילו היא לא הראשונה בכיתה ו' שהיתה צריכה חזייה, כאילו היא דולפין חלק משתובב ונישא על גלים, ופתאום היא נתקלה באבא שלי, שנכנס לחדר עם העיתון ביד, והסתכל עליה גולשת באוויר. הוא הביט בה במבט שאני לא מכירה, משהו מוזר בעיניים שלו, משהו מוזר בעמידה שלו, הוא הסתכל עליה צמוד, ודחף את הידיים שלו  לכיסים. אני לא יודעת, כי תמר קרסה עליו, והוא החזיק אותה חזק ביד אחת, ושמט את העיתון, והחזיק את שתי הזרועות שלה, ואסף אותה אליו, היא נשענה אל החזה שלו, והוא הוריד את הראש שלו אל השיער הכתום שלה, והטביע את האף שלו בתוכה. אני לא יודעת מה הוא עמד לעשות, זה היה מוזר, הוא היה מכונס אליה, כאילו הוא הולך להירדם שם, אולי הוא הריח את השמפו שלה ונרדם, אולי הוא לא ראה שאני שם, על המיטה, אני לא יודעת, כי קמתי מהמיטה והשתעלתי, והם התנערו זה מזה, ואני שאלתי את תמר אם היא רוצה ללכת להביא פיטנגו מהשכנים והיא חייכה אלי ואמרה, כן, בטח, בואי, אני מתה על פיטנגו. ובינתיים אבא שלי הרים את העיתון ומלמל, מה אתן עושות בחדר שלנו, תצאו מכאן עכשיו, וסידר את המכנסיים שלו, ואני לא יודעת, הוא נראה פתאום כועס, הוא לא הסתכל עלי, הוא רק מלמל, מה אתן עושות כאן, כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו כאן, כאילו עשינו משהו רע, ולא יכולתי לסבול את זה. רצתי החוצה, יצאתי מהבית בדרך אל השער, רציתי לרוץ עד קצה השכונה והלאה, רציתי לרוץ עד שכולם ייעלמו, במיוחד תמר, שתיעלם, שתלך, שלא תחזור, אבל היא קראה לי ואמרה, לאן את הולכת, בואי, לא צריך מהרחוב, אני מכירה אצלכם פִּרצה בגדר, מאחורי המחסן,  מסביב לחממה. ועכשיו היא מתמתחת על הספסל ואומרת, איזה אבא מקסים יש לך, והיא אומרת, צריך לעשות פעם טורניר פינג פונג, שלושתנו, את בטח תנצחי.

 

הולידיי אין, חדר 253. סיפור אחד בשבוע (16)

הולידיי אין, חדר 253 

סיפור קצר מאת ארנה קזין 

עגלה חונה על מפתן חדרי. בד לבן עולה על גדותיה. אני דוחפת אותה הלאה ונכנסת. את רוכנת על המיטה, מושכת, מותחת, מקפידה. את מזדקפת ופונה אלי.

אני אומרת: "אל תפריעי לעצמך, אני רק מסתכלת".

את משתהה. את מביטה בי. החדר קטן, אין שלושה צעדים בינינו. סינר לבן על שמלה חומה. הבד סינטטי, נקי וגס. אין צורך לגעת בו כדי לדעת.

על הקיר, מעל ראשך, ספינה שטה בכבדות בים קודר. אין אנשים בספינה. אין ציפור בענן. מולך  הווילונות מוסטים וקיר אדום עומד בחלון. העיר נוהמת. המזגן מגרגר.

את נפנית חזרה למיטה, תוחבת, מהדקת. קמט אחד באזור המיועד לרגליים, ארוך ומפותל, בולט ומזדקר. הוא מפריע לך. את מושכת שוב, מותחת, פורשת. את מחליקה. הוא נעלם. את מתכופפת אל השטיח ואוספת חולצה, חזייה, תחתונים וגרביים. את מזדקפת ופונה אלי. אני שותקת וממשיכה להתבונן בך. את עומדת ומחזירה מבט. אני מסתכלת על הידיים שלך. חמש טבעות מוזהבות כבדות על שלוש אצבעות עבות. צמיד כסוף עמוס על וריד כחול, חורג מזרוע שחורה. את מרימה את היד, עבה וכבדה. שרשרת אדומה גדושה מונחת על חזה צבֶה. את משחקת בה.

המבט שלך עוזב אותי. את מקפלת את הבגדים, עורמת, מניחה על הכורסה. נכנסת לאמבטיה, אוספת מגבות, יוצאת, דוחפת לעגלה, נושאת חדשות, מניחה, תולה, מחליקה, רוכנת, שוטפת, ממרקת. את מחזיקה מברשת תכולה, מכניסה יד עמוק לתוך האסלה, מקרצפת, מדיחה. את יוצאת. אוספת סבונים זעירים, קופסאות קטנות, כוסות עטופות ניילון, נייר טואלט. הכל בשתי ידייך. חוזרת, מניחה ומסדרת. בעדינות.

אני נועלת את הדלת.

"אולי תשבי רגע", אני אומרת.

את פונה אלי. את שואלת: "מה את רוצה?"

אני אומרת: "אני רוצה שתשבי רגע".

את אומרת: "לא, אני לא יכולה. אסור".

אני אומרת: "הדלת נעולה. מי יֵדע?"

את אומרת: "אני צריכה ללכת".

אני אומרת: "רגע. שבי. תני לי להגיד לך משהו. ואז תלכי".

את עומדת.

אני שואלת מאיפה את.

את לא עונה.

אני שואלת בת כמה את. כמה זמן את בעיר.

את לא עונה.

אני שואלת איפה את גרה. כמה ימים בשבוע את עובדת. לאן את הולכת אחרי העבודה.

את מסתכלת עלי ושותקת.

אני שואלת מתי נגמרת המשמרת. מה את עושה אחרי העבודה. למה באת. האם את נשארת. או רק עוברת. לאן תלכי. איך תעזבי. איך הגב. והרגליים? מה כואב יותר.

את נוחרת. את אומרת: "מה את רוצה, גברת. מה את רוצה? אני ממהרת".

אני אומרת, "רגע, שבי רגע, רק רגע".

את עומדת. אני מתקרבת אלייך. את מחייכת, נרתעת. השיניים שלך לבנות כמו הסדינים והמגבות והסבונים הזעירים שסידרת בעדינות על השיש הצחור. את מריחה כמו נוזל ניקוי. אני עוברת מאחורייך. השרירים בגב שלך תפוסים, אני בטוחה. אני יכולה לשחרר לך אותם. אני יכולה לעזור לך. את נושמת. אני נושמת. אני מניחה את הידיים שלי על הכתפיים שלך. את מסובבת את הפנים אלי. את אומרת, "גברת, אני צריכה ללכת". את מתנתקת ממני, מסתובבת ומתרחקת. שני צעדים לאחור אל מכתבה קטנה, חומה. את נשענת עליה. אני צועדת צעד לקראתך. את מבקשת ממני לפתוח את הדלת. אני מוציאה מהכיס שטר של מאה. אני מראה לך. שואלת אם את רוצה. את לא עונה. אני מתקרבת. מושכת בסינר שלך. את מתקרבת אלי. אני מושכת בסינר שלך ומחזירה את השטר לכיס ומושכת אותך בסינר אלי ואת מתקרבת. אני מניחה את כף ידי על הצוואר שלך. את מזיעה. לחות דביקה. את מריחה כמו נוזל חיטוי. אני רוכנת אלייך ומחליקה את היד שלי אל עצם הבריח שלך ואת דוחה את ידי מעלייך ומרחיקה את ראשך מפני. את פונה ללכת. אני אומרת, "רגע, אל תלכי". אני מוציאה את השטר מהכיס ומנפנפת בו. אני מזכירה לך את התשלום. את פונה אלי. אני מבקשת להניח אותו בכף ידך. את נרתעת מהשטר ומניפה את ידך לסטירה, אבל אני זזה הצידה ואת מחמיצה. אולי את כועסת. יש לך ריח חריף של נוזל חיטוי. אני נצמדת אלייך ואת הודפת אותי. אני רוצה לנשום את האדים שאת מדיפה אני רוצה לשאוף את החומצה אבל אני לא אומרת. אני נצמדת אלייך ואת מניחה ידיים על הכתפיים שלי ודוחפת. אני רוצה שתנקי אותי ותקרצפי אותי ותחטאי אותי אבל אני לא אומרת. אני נצמדת אלייך שוב ואת נושמת בכבדות והחזה הגדול שלך עולה ויורד ואת לא בורחת ממני ואני רוצה שתושיבי אותי על הירכיים שלך. אני רוצה שתשטפי ותצרבי ותוציאי את הלכלוך מתוכי ותפרשׂי אותי ותקפלי אותי ותניחי אותי. אני רוצה שתלביני אותי. אני רוצה שתסדרי אותי ותדחפי את השאריות שלי לעגלה הגדולה ותקחי אותן למכבסה. אבל אני לא אומרת.

אני רק משעינה את הראש שלי על עצם הבריח שלך. את מניחה יד על השיער שלי, לרגע. היד שלך נשארת על השיער שלי, לרגע נוסף. אבל זהו. את הודפת אותי ממך, מתנתקת ומתרחקת. אני מסתכלת עלייך. את מסתכלת עלי. אני שואלת אם את רוצה עזרה. אם יש דרך שבה אני יכולה לעזור לך. אני אומרת, "את יודעת, שתינו כאן בעיר הזאת לבד. יש לי כסף ואני יכולה לעזור לך. הנה, קחי מאה פאונד. כמה שעות עבודה הן מאה פאונד? אולי שלושים. יש לי עוד, אם את צריכה. תשלחי למשפחה שלך. תמצאי מקום יפה לגור בו. תמצאי עבודה טובה. אני יכולה לעזור לך".

החדר קטן. אין שלושה צעדים בינינו, את פותחת את הדלת ויוצאת. את דוחפת את העגלה וממשיכה לחדר הבא. את השטר את מכניסה לסינר. הרווחת לא רע מהביקור הזה. הרווחת. אני סוגרת את הדלת ומביטה בספינה שעל הקיר, שטה בים קודר, בכבדות. אני נשכבת על הגב. אני לא מרגישה רע. דבר לא נגרע. שום אסון לא קרה. לפנות-בוקר את תצאי לרחוב ותעמדי בפתח בית-המלון. הקור ייגע בך. את תרכסי את המעיל עד לסנטר ותעטי על הידיים כפפות. את תלכי עד לפינה, תרדי לתחנה, תסירי כפפה, תוציאי את הכרטיס החודשי שלך מן התיק, תכניסי אותו לפתח הצר במכונה, הכרטיס ייפלט ואת תדחפי בירכיים שלך את הברזל. תיכנסי, תחזירי את הכרטיס לתיק, תפסעי ישר אל המדרגות הנעות, תישעני על המעקה, תחליקי למטה אל בטן התחנה, תפתחי כפתור במעיל, תרדי, תלכי עד קצה הפרוזדור, תתקדמי אל שפת הרציף, תחכי, הרכבת תעצור לפנייך, הדלתות ייפתחו, את תידחקי. את תתיישבי בכיסא הסמוך לפתח. את תניחי את התיק שלך על הירכיים. את תיאנחי. את תשעיני את הראש שלך אל החלון. את תעצמי עיניים. את תפקחי אותן. את תרכני אל התיק ותוציאי את השטר ותחייכי. אני רואה אותך. כל הדרך אל הדירה שלך בשולי העיר. השיניים שלך לבנות, סבונים זעירים. השפתיים שלך מלאות. הריח שלך חריף. העור שלך חם.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט