הולידיי אין, חדר 253. סיפור אחד בשבוע (16)

הולידיי אין, חדר 253 

סיפור קצר מאת ארנה קזין 

עגלה חונה על מפתן חדרי. בד לבן עולה על גדותיה. אני דוחפת אותה הלאה ונכנסת. את רוכנת על המיטה, מושכת, מותחת, מקפידה. את מזדקפת ופונה אלי.

אני אומרת: "אל תפריעי לעצמך, אני רק מסתכלת".

את משתהה. את מביטה בי. החדר קטן, אין שלושה צעדים בינינו. סינר לבן על שמלה חומה. הבד סינטטי, נקי וגס. אין צורך לגעת בו כדי לדעת.

על הקיר, מעל ראשך, ספינה שטה בכבדות בים קודר. אין אנשים בספינה. אין ציפור בענן. מולך  הווילונות מוסטים וקיר אדום עומד בחלון. העיר נוהמת. המזגן מגרגר.

את נפנית חזרה למיטה, תוחבת, מהדקת. קמט אחד באזור המיועד לרגליים, ארוך ומפותל, בולט ומזדקר. הוא מפריע לך. את מושכת שוב, מותחת, פורשת. את מחליקה. הוא נעלם. את מתכופפת אל השטיח ואוספת חולצה, חזייה, תחתונים וגרביים. את מזדקפת ופונה אלי. אני שותקת וממשיכה להתבונן בך. את עומדת ומחזירה מבט. אני מסתכלת על הידיים שלך. חמש טבעות מוזהבות כבדות על שלוש אצבעות עבות. צמיד כסוף עמוס על וריד כחול, חורג מזרוע שחורה. את מרימה את היד, עבה וכבדה. שרשרת אדומה גדושה מונחת על חזה צבֶה. את משחקת בה.

המבט שלך עוזב אותי. את מקפלת את הבגדים, עורמת, מניחה על הכורסה. נכנסת לאמבטיה, אוספת מגבות, יוצאת, דוחפת לעגלה, נושאת חדשות, מניחה, תולה, מחליקה, רוכנת, שוטפת, ממרקת. את מחזיקה מברשת תכולה, מכניסה יד עמוק לתוך האסלה, מקרצפת, מדיחה. את יוצאת. אוספת סבונים זעירים, קופסאות קטנות, כוסות עטופות ניילון, נייר טואלט. הכל בשתי ידייך. חוזרת, מניחה ומסדרת. בעדינות.

אני נועלת את הדלת.

"אולי תשבי רגע", אני אומרת.

את פונה אלי. את שואלת: "מה את רוצה?"

אני אומרת: "אני רוצה שתשבי רגע".

את אומרת: "לא, אני לא יכולה. אסור".

אני אומרת: "הדלת נעולה. מי יֵדע?"

את אומרת: "אני צריכה ללכת".

אני אומרת: "רגע. שבי. תני לי להגיד לך משהו. ואז תלכי".

את עומדת.

אני שואלת מאיפה את.

את לא עונה.

אני שואלת בת כמה את. כמה זמן את בעיר.

את לא עונה.

אני שואלת איפה את גרה. כמה ימים בשבוע את עובדת. לאן את הולכת אחרי העבודה.

את מסתכלת עלי ושותקת.

אני שואלת מתי נגמרת המשמרת. מה את עושה אחרי העבודה. למה באת. האם את נשארת. או רק עוברת. לאן תלכי. איך תעזבי. איך הגב. והרגליים? מה כואב יותר.

את נוחרת. את אומרת: "מה את רוצה, גברת. מה את רוצה? אני ממהרת".

אני אומרת, "רגע, שבי רגע, רק רגע".

את עומדת. אני מתקרבת אלייך. את מחייכת, נרתעת. השיניים שלך לבנות כמו הסדינים והמגבות והסבונים הזעירים שסידרת בעדינות על השיש הצחור. את מריחה כמו נוזל ניקוי. אני עוברת מאחורייך. השרירים בגב שלך תפוסים, אני בטוחה. אני יכולה לשחרר לך אותם. אני יכולה לעזור לך. את נושמת. אני נושמת. אני מניחה את הידיים שלי על הכתפיים שלך. את מסובבת את הפנים אלי. את אומרת, "גברת, אני צריכה ללכת". את מתנתקת ממני, מסתובבת ומתרחקת. שני צעדים לאחור אל מכתבה קטנה, חומה. את נשענת עליה. אני צועדת צעד לקראתך. את מבקשת ממני לפתוח את הדלת. אני מוציאה מהכיס שטר של מאה. אני מראה לך. שואלת אם את רוצה. את לא עונה. אני מתקרבת. מושכת בסינר שלך. את מתקרבת אלי. אני מושכת בסינר שלך ומחזירה את השטר לכיס ומושכת אותך בסינר אלי ואת מתקרבת. אני מניחה את כף ידי על הצוואר שלך. את מזיעה. לחות דביקה. את מריחה כמו נוזל חיטוי. אני רוכנת אלייך ומחליקה את היד שלי אל עצם הבריח שלך ואת דוחה את ידי מעלייך ומרחיקה את ראשך מפני. את פונה ללכת. אני אומרת, "רגע, אל תלכי". אני מוציאה את השטר מהכיס ומנפנפת בו. אני מזכירה לך את התשלום. את פונה אלי. אני מבקשת להניח אותו בכף ידך. את נרתעת מהשטר ומניפה את ידך לסטירה, אבל אני זזה הצידה ואת מחמיצה. אולי את כועסת. יש לך ריח חריף של נוזל חיטוי. אני נצמדת אלייך ואת הודפת אותי. אני רוצה לנשום את האדים שאת מדיפה אני רוצה לשאוף את החומצה אבל אני לא אומרת. אני נצמדת אלייך ואת מניחה ידיים על הכתפיים שלי ודוחפת. אני רוצה שתנקי אותי ותקרצפי אותי ותחטאי אותי אבל אני לא אומרת. אני נצמדת אלייך שוב ואת נושמת בכבדות והחזה הגדול שלך עולה ויורד ואת לא בורחת ממני ואני רוצה שתושיבי אותי על הירכיים שלך. אני רוצה שתשטפי ותצרבי ותוציאי את הלכלוך מתוכי ותפרשׂי אותי ותקפלי אותי ותניחי אותי. אני רוצה שתלביני אותי. אני רוצה שתסדרי אותי ותדחפי את השאריות שלי לעגלה הגדולה ותקחי אותן למכבסה. אבל אני לא אומרת.

אני רק משעינה את הראש שלי על עצם הבריח שלך. את מניחה יד על השיער שלי, לרגע. היד שלך נשארת על השיער שלי, לרגע נוסף. אבל זהו. את הודפת אותי ממך, מתנתקת ומתרחקת. אני מסתכלת עלייך. את מסתכלת עלי. אני שואלת אם את רוצה עזרה. אם יש דרך שבה אני יכולה לעזור לך. אני אומרת, "את יודעת, שתינו כאן בעיר הזאת לבד. יש לי כסף ואני יכולה לעזור לך. הנה, קחי מאה פאונד. כמה שעות עבודה הן מאה פאונד? אולי שלושים. יש לי עוד, אם את צריכה. תשלחי למשפחה שלך. תמצאי מקום יפה לגור בו. תמצאי עבודה טובה. אני יכולה לעזור לך".

החדר קטן. אין שלושה צעדים בינינו, את פותחת את הדלת ויוצאת. את דוחפת את העגלה וממשיכה לחדר הבא. את השטר את מכניסה לסינר. הרווחת לא רע מהביקור הזה. הרווחת. אני סוגרת את הדלת ומביטה בספינה שעל הקיר, שטה בים קודר, בכבדות. אני נשכבת על הגב. אני לא מרגישה רע. דבר לא נגרע. שום אסון לא קרה. לפנות-בוקר את תצאי לרחוב ותעמדי בפתח בית-המלון. הקור ייגע בך. את תרכסי את המעיל עד לסנטר ותעטי על הידיים כפפות. את תלכי עד לפינה, תרדי לתחנה, תסירי כפפה, תוציאי את הכרטיס החודשי שלך מן התיק, תכניסי אותו לפתח הצר במכונה, הכרטיס ייפלט ואת תדחפי בירכיים שלך את הברזל. תיכנסי, תחזירי את הכרטיס לתיק, תפסעי ישר אל המדרגות הנעות, תישעני על המעקה, תחליקי למטה אל בטן התחנה, תפתחי כפתור במעיל, תרדי, תלכי עד קצה הפרוזדור, תתקדמי אל שפת הרציף, תחכי, הרכבת תעצור לפנייך, הדלתות ייפתחו, את תידחקי. את תתיישבי בכיסא הסמוך לפתח. את תניחי את התיק שלך על הירכיים. את תיאנחי. את תשעיני את הראש שלך אל החלון. את תעצמי עיניים. את תפקחי אותן. את תרכני אל התיק ותוציאי את השטר ותחייכי. אני רואה אותך. כל הדרך אל הדירה שלך בשולי העיר. השיניים שלך לבנות, סבונים זעירים. השפתיים שלך מלאות. הריח שלך חריף. העור שלך חם.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: