איך ליחצ"ן ספר חדש #3: הפקחת לקחים. או: איך הופעתי בלונדון וקירשנבאום אבל אף אחד לא ראה אותי

ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" עומד לראות אור בעוד כעשרה ימים. נדמה לי שבימים אלה הספרים עוברים מבית הדפוס אל המחסנים. מסע יחסי הציבור אמור לתפוס תאוצה בעוד שנייה. אני חושבת שאולי כדאי דווקא עכשיו לעצור לרגע וללמוד מטעויות העבר. אני מנסה להבין מה עשיתי לא נכון – או מה יכולתי לעשות אחרת – בקידום ספרי הקודמים.

לטובת המיקוד, אסתכל לרגע על קידום הספר האחרון, "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה", שראה אור בדיוק לפני ארבע שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "אפס עד 12" הוא יומן המתעד את שנתה הראשונה של בתי הבכורה. וליתר דיוק: זהו יומן שנת ההורות הראשונה שלי, שהתקיימה לצד שנת האמהות הראשונה של בת זוגי, שילדה את שתי בנותינו.

התגובות והביקורות של הקוראות והקוראים חיממו את לבי. תמר מרין כתבה על הספר בהתפעלות ב"הארץ ספרים". בילי מוסקונה לרמן הרעיפה שבחים בנדיבות ב"סלונה", קיבלתי מכתבים נרגשים מקוראות וקוראים. רונה יצחקי ודליה שלף, הבעלים של חנות הספרים "המגדלור", העלו המלצה לאתר מרמלדה וגם הזמינו אותי להנחות אצלן סדנה בכתיבת יומן (נעניתי, ומאז "המגדלור" נעשה בשבילי האכסניה שבה אני מנחה כותבות וכותבים, בקבוצות ובאופן אישי). לא הגיעו אלי אלא תגובות של הערכה גדולה. ובכל זאת, המכירות לא צלחו.

בתשובה לשאלתי, ההוצאה מסרה לי שנמכרו בארבע השנים מאז שראה אור "אפס עד 12" כ-1,500 עותקים, ומספר דומה עוד נמצא במחסן של ההוצאה. אבל לפי דו"ח התמלוגים המצב נראה עוד פחות טוב מזה. אתם מוזמנים להציץ כאן לשני דו"חות תמלוגים כאלה, אחד מ-2011 ואחד מ-2013. כדאי לציין ששיעור התמלוגים המצויין בהם נכון לעידן שלפני חוק הספרים וכבר אינו רלוונטי כדבר שבשגרה בימים אלה כאשר חותמים חוזים על ספרים חדשים.

2015-01-20 11.32.17

 

ב-2011 זה עוד נראה מבטיח, יחסית. אבל ב-2013 כבר מזדקרים המינוסים שלצד מספר העותקים, מה שמעיד כמדומני על החזרת עותקים מהחנויות למחסנים.

2015-01-20 11.33.45

 

איך עושים –  לכל הפחות, לכל הפחות! – שלא יהיה מינוס בדו"ח תמלוגים?

"אפס עד 12" – כמו רוב הספרים שרואים אור והם בעלי ערך – אמור לחיות ללא תאריך "פג תוקף". אני מתרשמת שהקוראים מצאו בו יצירה פואטית ורלוונטית, מעוררת מחשבה והזדהות, ובעיקר מתאימה לכל הורה והורה בתחילת דרכם (אם לנסות לומר זאת בצניעות). מה הייתי צריכה לעשות כדי לעזור לו לתפוס מקום של קבע על מדפי ההורות בחנויות, כדי ששנה אחרי שנה יקנו ממנו עשרות עותקים, כדי שהוא יהיה אחת המתנות האלה שקונים לרגל הריונות ולידות, כדי שידפיסו עוד ועוד מהדורות?

אני מסתכלת על עמודי הפייסבוק שלי משנת 2011 ורואה שהעליתי לא יותר משישה פוסטים על הספר לאורך השנה כולה. הכרזתי על צאתו, ואחר כך העליתי תצלומים של ביקורות משבחות, והודיתי לקובי פרנקו, מעצב הכריכה, ולטל דרורי, המאיירת שלה, על עבודתם המקסימה וזהו פחות או יותר.

אפס עד 12 קובי פרנקו

 

 

גם השתתפתי בכמה ראיונות. ואפילו עשיתי סיבוב בשלוש-ארבע חנויות כדי לדבר עם המוכרים והמוכרות. בסטימצקי בדיזנגוף סנטר קידמה את פני מוכרת מקסימה, שהתגלתה לימים – כאשר עברה לעבוד בחנות עצמאית – כמקצועית משכמה ומעלה, וסיפרה לי שהספר נמכר היטב, ועודדה אותי להמשיך להסתובב. אבל עד מהרה נגמר לי הכוח. ביני וביני עדיין חשבתי אז שזה אינו מתפקידיה של סופרת, לעסוק ביחסי הציבור לספר שלה [אגב, לימים סיפרה לי המוכרת שלא תמיד יש פנאי למוכרים ולמוכרות ברשתות למפגשים עם הסופרים שמבקשים לפרוש באוזני הזבנים את המעלות של ספרם החדש. המוכרים ברשתות עובדים קשה, משמרות ארוכות על הרגליים, עמוסים במשימות – כדאי לקצר מאוד את הפנייה אליהם אם רוצים לתפוס את תשומת לבם].

כך או כך, נדמה לי שהעניין אינו רק הכמות: העניין הוא לא רק עוד שיחות עם זבנים, עוד פוסטים בפייסבוק, עוד ראיונות בעיתונים. נדמה לי שהעניין הוא משהו אחר. כן, מתחוור לי שזה אחד מתפקידיה של הסופרת לנסות לעזור לספר שלה להגיע אל הקוראים. ויותר מכך: נדמה לי שצריך לעמוד מאחורי הספר ולבטוח בו. לא רק להעלות במבוכה דברי שבח של אחרים על הספר, לא רק להתראיין כי צריך ואין ברירה, אלא לדבר בעד הספר, להיות לו לשופר.

מה שמזכיר לי שהשתניתי וגדלתי בשנים האחרונות. הנה מקרה שקרה: לכבוד ספרי הלפני-לפני אחרון, "על הנוחות", שראה אור בהוצאת בבל ב-2008, הוזמנתי לדבר על הספר – חיבור של ביקורת על תרבות הצריכה בישראל – בתוכנית של לונדון וקירנשבאום, שנחשבת במה מצוינת ליחסי ציבור. התרגשתי מאוד. סבלתי באותן שנים משאריות של חרדת קהל, שהיתה מתגברת מול המצלמות [מאז היא כמעט התפוגגה – בזכות עבודה והתמדה]. הפה יבש, הנשימה התקצרה, אבל בכל זאת תפסתי אומץ והשתתפתי. הוסכם שהראיון יתקיים בחלק השני של התוכנית, שמצולם כשעה לפני החלק הראשון המשודר בשידור חי. זה היה אמור להרגיע אותי – הידיעה שאפשר לערוך, שהשידור אינו מיידי. ואכן, קצת רעד לי הקול, אבל חייכתי כשהציגו אותי בתחילת התוכנית, הנהנתי כשפנו אלי ביחס לדובר אחר שישב לצדי סביב השולחן, ועניתי על שאלותיו הנדיבות, מלאות ההערכה, של ירון לונדון בלהט של מבקרת תרבות שיש לה אג'נדה.

בדרך הביתה, במונית שהזמינו לי מפיקי התוכנית, התקשרתי לחברות ולבני משפחה ואמרתי שתכף יראו אותי בלונדון וקירשנבאום, ושיגידו לי אם יצא טוב או מביך. כשהגעתי הביתה ישבתי בחגיגיות עם בת זוגי לצפות בשידור. ראית את קירשנבאום מבשר שאהיה אחת המרואיינות ואף מראה את כריכת הספר. ראיתי אותי מחייכת. אבל לא ראיתי אותי עונה לשאלות. ישבתי שם, במרכז המסך, מחייכת, מהנהנת לדוברים סביבי, אבל: אוּפּס, נחתך הקטע של הראיון איתי. על מסך הטלפון מצאתי את ההודעה שמסבירה לי באדיבות: מצטערים, ארנה, נאלצנו להוציא. התרגשת יותר מדי. זה לא עבר מסך. שיהיה בהצלחה!

הפקחת לקחים? פחות ביישנות. יותר נחישות.

 

*בפוסט הבא: כמה עותקים צריך למכור כדי להיכנס לרשימת רבי המכר ועוד מטרות

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

6 תגובות כתיבת תגובה

  1. צריך גם לקחת בחשבון שלפעמים הוצאות ספרים לא מספרות את האמת בדו"ח התמלוגים שהן שולחות לסופרים.

  2. אני סבורה שהרבה תלוי בכוחה של ההוצאה. הוצאת "הקיבוץ המאוחד" היא הוצאה איכותית מאוד, אבל בעלת יכולת השפעה מעטה מאוד בחנויות. ספריה לא מקודמים ולא נכללים כמעט במבצעים. בשבוע הספר ניתנת להם הנחה מינימילית ולא אטרקטיבית של 20% בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: