השיחה מתה. יחי האינסרט (המונולוג, הפוסט והסלפי). או: מה קורה לעיתונאי התרבות

תראו, קורה דבר משונה – שלא לומר מעציב עד העצם. אני מתכוונת לתופעה תרבותית, שאולי הכל יודעים זה כבר על קיומה, אבל אני מבחינה בה כעת לראשונה. הדבר מתחוור לי בעיצומו של סבב ראיונות משמח לכבוד צאתו לאור של ספרי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב".

בשבועיים-שלושה האחרונים זכיתי להתראיין בכמה במות עיתונאיות – שלושה ראיונות בתוכניות רדיו, אחד בבלוג ספרותי, אחד במדור ספרותי של עיתון אינטרנט מרכזי ושניים בעיתונים בדפוס. זה אינו עניין של מה בכך. אני מכירה טובה לכל מי שפתח את הדלת לפני.

קשת הראיונות נעה בין שני קצוות טובים: בצד אחד, ראיון עם רונה גרשון בתוכנית הספרותית שלה, שהתקיים באולפן של רשת א'. שיחה נעימה של כרבע שעה, פנים אל פנים, שקדמה לה שיחת היכרות קצרה. המראיינת קראה ואהבה ושאלה שאלות וציטטה והקשתה. לא ברור כמה מאזינים יש לתוכנית הזאת, ברשת הזאת, שאיום של סגירה מרחף עליה כל העת.

בצד השני של הקשת, ראיון עם ירין כץ שכותב בלוג פרטי, בהתנדבות, "קורא בספרים". השאלות שלו ביטאו סקרנות ומחשבה והתלהבות מעצם העניין, וכולו נדיבות. בתווך בין שני הקצוות הטובים, היו עוד ראיונות טובים – בהם שאלות מעניינות, חלקן יותר מאחרות. הרוב עסקו בשאלה אם בכלל אפשר ללמד כתיבה, ולא התקדמו הרבה מעבר לכך – לא נגעו בשאלה איך אנחנו לומדים לכתוב –  אבל זה אינו הדבר שעליו אני מבקשת להצביע ברשימה זו.

ובכן, הדבר המשונה שקרה הוא זה: חוץ מהראיון ברשת א', וחמש דקות עם כתבת של עיתון מרכזי בדפוס, לא נפגשתי פנים אל פנים, ולא דיברתי בטלפון עם אף לא אחד מהמראיינים. ראיון אחד התנהל בחילופי אי-מיילים – בלי שום התכתבות של היכרות ושום שאלות רקע; האימייל הראשון היה בן שורה אחת, ובו השאלה הראשונה, ולא נשלח אימייל אחרון בתודה או בסיכום, פשוט נגמרה ההתכתבות באחת. בשני מקרים אחרים שלחו לי את השאלות מראש בכתב, כשאלון מוכן. ואני הכנסתי תשובות לשאלות במייל חוזר. במקרה אחד פגשה אותי עיתונאית לחמש דקות בדיוק, ושמטה את העט ברגע שהיו לה שלוש השורות שבשבילן באה (זה היה מה שנקרא – בהשאלה מתחום הרדיו – אינסרט לכתבה). התיאור הזה מדויק ואני לא מגזימה. התחקירניות של תוכנית רדיו מרכזית המשודרת בשידור חי לא דיברו איתי בטלפון לפני השידור. הן ביקשו בהודעת טקסט שאשלח להן נקודות לשיחה בכתב בדואר אלקטרוני. שלחתי להן את הראיון שהתפרסם באתר האינטרנט המרכזי, והמראיינת בתוכנית הרדיו המרכזית פתחה את הראיון בשידור חי בקריאת דברי הפתיחה של הראיון האינטרנטי.

אבל השיא המטלטל בשבילי היה כאשר פנו אלי לראיון בתוכנית רדיו מרכזית בתחנה צבאית. הפעם, לא זאת בלבד שלא דיברו איתי בטלפון, ולא פגשו אותי פנים אל פנים, ואפילו לא התכתבו איתי לצורך רקע והיכרות, הפעם הראיון התנהל באופן המנוכר ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי: הכתב שלח לי שלוש שאלות בהודעת טקסט (אס-אם-אס). וביקש שאקליט את עצמי בטלפון החכם ואשלח לו את ההקלטה במייל.

אני חייבת לספר לכם: גוש של דכדוך ירד לתוך לבי באותם רגעים. התרציתי. סגרתי את דלת חדר השינה, שבקצהו פינת העבודה שלי, התיישבתי על הכיסא, והקלטתי בבדידות גמורה תשובה לאחת השאלות שנשלחו באס-אם-אס; דמיינתי את עצמי עונה לאדם שאת קולו כלל לא שמעתי. האפליקציה נענתה עד מהרה ללחיצות המקלדת הקטנה, והקול שלי נשלח לתחנה הצבאית דרך מערכת הדואר האלקטרוני. לא היה שום הקשר לדברים שהקלטתי. לא היה לי – אין לי – מושג מה ייעשה איתם. לא היתה לי אפשרות לדייק, לתקן, להתריס, לצחוק, לכחכח, להשתעל, להתרעם או להקשיב. השאלה נשלחה כהודעת טקסט. התשובה הוחזרה בהודעה מוקלטת. השיחה מתה.

לא קשה להסביר מה קורה לעיתונאי התרבות במוסדות העיתונאיים המסורתיים – עיתוני הדפוס והרדיו. משלמים להם מעט מדי, מעמיסים עליהם יותר מדי משימות, מריצים אותם בתחרות אינסופית על בלעדיות וקדימות ודד ליין ואון ליין. אין פלא שאין להם זמן להיפגש לשיחה על כוס קפה, ואין להם זמן לראיון רקע, ואין זמן לקרוא את הספר שבגללו מקיימים ראיון. הכל נעשה בשירות היחצ"נות, כי היחצ"נות היא המקור הכי זמין לחומרי סיקור, ואין זמן לעשות עבודה עיתונאית. אני נזכרת שלפני כעשר וחמש עשרה שנים, כשכתבתי ב"הארץ", היה זה בבחינת כישלון קטן אם לא השגנו ראיון פנים אל פנים עם מרואיין מבוקש  – גם אם היה באותה עת בחו"ל. ראיון טלפוני נחשב ראיון בדרגה שנייה. ראיון בכתב – מוצא אחרון, וצריך היה לציין בטקסט, במבוכה מסוימת, שמדובר בראיון נחות שכזה. יחד עם זאת, לא אתייהר. אני זוכרת גם שלפני כשמונה שנים, כשכתבתי ב"גלריה" ב"הארץ", לקחה אותי לשיחה העורכת הנהדרת איריס מור והעירה לי: "ארנה, נראה לי שהפסקת להתעניין באנשים. את רוצה לכתוב רק על תופעות. אין תופעות בלי אנשים". היא העירה לי על כך משום שבאמת העדפתי אז להמעיט בראיונות ולעבור לכתיבה של מאמרים. ההתמסרות שנדרשה לקיום ראיונות אישיים עם מרואיינים מעניינים התישה אותי אז. יותר מדי עבודת רקע. יותר מדי זמן למפגש. יותר מדי קשב וקשר. איריס מור עלתה על משהו עקרוני, ולא רק על העצלות שלי.

אני חושבת שהתופעה הזאת –  מותה של השיחה – חורגת מהעניין הכלכלי של העיתונות הגוועת.

מלותיו של תיאודור אדורנו, ב"מינימה מורליה" מ-1951, מהדהדות כעת בראשי: "האמירה הישירה, בלי סטיות מהנושא, היסוסים או הרהורים, שזורקת אל האחר את העובדות ישר בפנים, נראית בדיוק, בצורה ובמהות, כמו פקודה פשיסטית שפוקד האילם על השותק". אדורנו דיבר על תופעה שרווחה בימיו: אנשים הפסיקו להקפיד על נימוסים מופלגים, הליכה בפתח השיחה סחור סחור, החלפת רשמים על מזג האוויר, מלות כבוד ופלפול, לפני שהגיעו לעניין עצמו. הכל נעשו ענייניים וישירים. "כביכול המרחק בין אנשים הפך לקו ישר, כאילו היו רק נקודות", כתב אדורנו.

כן, זה אינו דבר חדש. אבל משהו בחוויית הראיונות הללו – שנפקדו מהם המפגש, השיחה, הבירור, ההיכרות, מחוות הנימוס והעניין והסקרנות – הפיל אצלי את האסימון. פתאום כל סימני הסמיילי והלבבות והלייק ושאר האמוטיקונים (הרגשונים בעברית), הציורים הקטנים שמסמנים רגשות, וכל האס-אם-אסים והווטסאפים ואפשרויות ההקלטה העצמית והסלפי – כל התקשורת הזאת שמתקיימת כל העת וכביכול מוודאת שלא נהיה לרגע לבד – פתאום אני מבחינה במובן מאליו: מאחוריהן נעלמה השיחה.

נעלמו מחוות הקול, והקשב בעיניים, וההפתעות, וחילופי הדעות, והתעוררות הרגשות, וההפלגה לעניינים שאינם העניין עצמו. נעלם כל מה שאינו לתכלית מסוימת מאוד, קבועה מראש, עירומה. תכלית השיווק והמכירה.

 

 

 

איך מפיצים את הבשורה #6. והפעם: איך מתמודדים עם תחרות

מצד אחד: קצת מוזר לחשוב על מתחרים בהקשר של יצירה ספרותית. אם אני כותבת, נניח, סיפורים קצרים, אני לא מתחרה באליס מונרו הקנדית או באלי סמית הסקוטית או בלידיה דיוויס האמריקאית, שכותבות גם הן סיפורים קצרים.  אין כאן תחרות. יש כאן משהו אחר: אני מוסיפה את הסיפורים שלי למדף הסיפורים הקצרים, שבו הסופרות האלה, האהובות עלי, מובילות דרך, פותחות דלת לאחרות, לאחרים.

אני כותבת, נניח, על יחסים, קצת מקולקלים, על כמיהה שאין לה מימוש, על תשוקה, על אלימות שבאהבה. הן כותבות על יחסים, קצת מקולקלים, על כמיהה ותשוקה ואלימות, ועל דברים רבים אחרים. עכשיו יש מקום לכולם. כל אחד הוא עולם. הסיפורים שלי מתייחסים לסיפורים שלהן, שואבים מהם השראה, אבל אין תחרות.

מצד שני: לפעמים התחרות מתחוללת. אם גם קרל ברנסטיין וגם ג'ף גרת חיברו כל אחד מהם ביוגרפיה של הילארי קלינטון, ושתי הביוגרפיות רואות אור בעת ובעונה אחת, ניטשת ביניהן תחרות. המבקרים יתייחסו להבדלים ביניהן. המוכרים בחנויות יצטרכו להמליץ על זו או על זו. או לפחות להבחין ביניהן. ביוגרפיה אחת תצליח יותר מהאחרת.

והנה, רואה אור מדריך הכתיבה שלי "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" באורח פלא – באורח הצייטגייסט, רוח הזמן – כמה שבועות אחרי שרואה אור מדריך כתיבה מקורי אחר בעברית: "איך כותבים סיפור – מדריך לכתיבת פרוזה" מאת אורי פרץ-שרון. שנים איש לא חיבר כאן בישראל מדריך כתיבה, בעברית. ופתאום יוצאים שניים ביחד. לכאורה, יש בינינו תחרות. לכל הפחות, התחרות הזאת באה לידי ביטוי בנקודת המכירה: כשמבקשים מהמוכרים בחנות להמליץ על מדריך כתיבה, עליהם להכריע – על זה ימליצו או על זה.

טוב, זו התמודדות מאתגרת, ואני כבר בעיצומה. החלטתי לחבר בשבילי (ובשבילכם, למקרה שתיתקלו בסיטואציה דומה) מדריך קצר: איך להתמודד עם תחרות. הנה טיוטה של כמה עקרונות פשוטים, ראשוניים, לעיונכם (מבטיחה עוד  לעבוד ולשפר לפי עצותיכם):

  1. הכירי במתחרה. הכירי את המתחרה. קראי את ספרו. 
  2. החמיאי לו. מצאי את סגולותיו והצביעי עליהן.

הנה, ניסיון: המדריך של פרץ-שרון ניחן ברצינות וביסודיות. יש בו עושר של דוגמאות מתוך הספרות העכשווית והקלאסית. ויש בו כמה וכמה עצות טובות. כמו בפרק העוסק בשאלה איך מתכננים סיפור, שבו הוא מציע לפתוח ב"נקודת מוצא כלשהי, פרט יחיד מתוך סיפור שלם, שעולה בדעתנו וכובש את לבנו: סיטואציה שמסקרנת אותנו, דמות שמרתקת אותנו, סוגה שאהובה עלינו, שאלה שמעניין אותנו לחקור".

  1. נסחי בשביל הקוראים את ההבדל בין שני הספרים. אל תמתחי ביקורת על הספר המתחרה. אל תבליטי את חסרונותיו – לכל ספר יש חסרונות. עמדי על ההבדלים במהות. הראי שבעצם אין כאן תחרות אלא שני עולמות נפרדים.

הנה, ניסיון: ישנן בעצם שתי סוגות של מדריכי כתיבה. את האחת אכנה, מדריכי השיטה, או הנוסחה. את השנייה: מדריכי ההשראה. ספרו של פרץ-שרון נמנה עם מדריכי הנוסחה, ובהם "סיפור" של רוברט מקי, "בונים סיפור" של יונתן יבין וגם קלאסיקות כמו "היבטים של הרומן" מאת א.מ פורסטר. מדריכי הנוסחה מבקשים להציע כללים לכתיבת סיפור אפקטיבי – איך לבנות דמות, איך לתכנן עלילה וכיוצא באלה. הם מתאימים לסוגה אחת מסוימת – בדרך כלל הרומן, או התסריט.

"לטפס על ההר, או: איך לכתוב" נמנה עם קבוצת החיבורים על הכתיבה והמדריכים לכתיבה שעניינם השראה. נמנים עמם חיבוריהם המופתיים של ג'ורג' אורוול ווירג'יניה וולף וסוזן סונטג ורבים אחרים, וגם מדריכים מובהקים יותר כמו אלה של אן למוט ונטלי גולדברג. מדריכי ההשראה מלווים את הכתיבה, את התהליך, ובכלל זה את העמידה מול מחסומים, את העבודה על התיקונים, את הקשיים הטכניים והנפשיים. הם מתאים לכל סוגה ספרותית באשר היא – רומן או סיפור קצר או נובלה או מאמר או מסה. הם מתאימים לסופרים שיצאו להם מוניטין מצוינים וגם לסופרים בתחילת דרכם. העניין שלהם הוא מלאכת הכתיבה. אומנותה ואמנותה.

מדריכי ההשראה

 

 

 

4. נסי לחדד עוד מעט את ההבדלים.

הנה, ניסיון: מדריכי הנוסחה נקראים במידה רבה כהרצאה – מרתקת בדרך כלל – על כתיבה. מדריכיההשראה, לעומת זאת, נקראים כשיחה.

הכתיבה של מדריכי הנוסחה היא שכלתנית, לפעמים. מדריכי ההשראה בדרך כלל פואטיים יותר מאשר אינטלקטואליים.

את מדריכי הכתיבה מאפיינת כתיבה משתפת. סופרים וסופרות מספרים על ההתנסות שלהם. כתיבה משתפת היא כתיבה שאופיינית לסוגת המסה האישית, סוגה נעלה, פופולרית מאוד בארצות דוברות אנגלית וצרפתית וערבית, שאינה נפוצה במקומותנו.

5. נסי לא להתלונן. לא לכתוב משפטים כמו "המסה האישית היא סוגה נעלה שאינה נפוצה במקומותינו".

6. הבהירי שבעצם אין כאן תחרות. אלא מגוון. שני מדריכי הכתיבה, כל אחד וסוגתו עמו, משלימים זה את זה במידה רבה. שמרי על יחסי ידידות עם מחבר המדריך השני (שעושה רושם כאדם נדיב במיוחד). אולי אפילו תעשו דברים ביחד. למה לא.

7. חזרי לעסוק במדריך שלך. אל תטרידי את עצמך עוד בכגון אלה. מה שטוב יחזיק מעמד. איכשהו.

 

בעת האחרונה אני חושבת הרבה על כך שהסיפור של קין והבל הוא העומד ביסוד החוויה האנושית. אני מתכוונת לא לחלק של הרצח, אלא לחלק של הקנאה. שני האחים מעניקים מנחה. רק אחד מהם מקבל בחזרה שמחה והכרה. איזו דרמה בלתי נסבלת והרת אסון. מזל גדול הוא שקנאת ספרים, בשונה מקנאת אחים, רק מרבה חוכמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 איך ליחצ"ן ספר חדש #5. והפעם: איך מעצבים כריכה שמוֹכרת

עותקים של "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" יוצאים היום לחנויות. אני יכולה רק לנחש – בעצם, אני לא יכולה אפילו לנחש – איזה רושם תעשה הכריכה של המדריך על הקונים, המעלעלים. האם האדום החזק ימשוך אותם? האם הפשטות של הכריכה תרתיע? אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שכרגע – וזה מוזר ומעניין בעיני – אני מרגישה כאילו הכריכה היא כבר חלק בלתי נפרד מהיצירה, אף שלא אני בחרתי בה. אני מוצאת את עצמי מזדהה איתה, מצדיקה אותה.

הנה היא, הכריכה שעיצב ליאור גל לאחוזת בית, בהזמנתה של שרי גוטמן, המו"ל והעורכת הראשית.

עטיפה ג ארנה קזין (3)

 

 

 

 

 

 

 

שני דימויים מהדהדים בשבילי בכריכה הזאת. האחד הוא כרזה, שהפיקה הממשלה הבריטית ב-1939 בניסיון להעלות את המורל הלאומי של הבריטים ערב המלחמה. "הישארו רגועים, המשיכו בענייניכם". איכשהו הדפיסו יותר מ-2 מיליון עותקים של הכרזה הזאת, אבל לא הפיצו אותם. הבליץ נחת על בריטניה בכלל ועל לונדון בפרט, ובתוכה על אמי, שנולדה לתוך ההפגזות, וגדלה לאורן [כפי שתיארתי בחיבור הביוגרפי "אמא, בליץ! או לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל"] שראה אור בגיליון הראשון של גרנטה בעברית. לונדון כמעט נחרבה. אבל הלונדונים – בין שהכירו את הכרזה ובין שלא – עשו כל מאמץ להיראות נונשלנטים, כביכול העסקים כרגיל.

Keep-calm-and-carry-on-scan

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שנים רבות אחר כך, חזרה הכריכה להדהד – עם כל ההתגייסות הלאומית שלה – כאשר התחילו לעשות בה שימושים מסחריים שונים, למותגים שונים, בתחילת שנות 2000. עכשיו לא ברור מי צריך להיות רגוע, ומה הם העסקים האלה, שכדאי שיימשכו כרגיל. כך או כך, בכל הקשור לכתיבה זו עצה לא רעה: הירגעו. המשיכו לכתוב.

הדימוי השני שמהדהד בשבילי, אגב הכריכה שנבחרה לספרי, הוא הכריכה לספר שראה אור בדנמרק ב-1969: הספר האדום הקטן של התלמידים, מאת שני מחנכים דנים צעירים. כולו קריאה רדיקלית לילדים להיות ביקורתיים כלפי הסמכות החינוכית, וקריאה רדיקלית למחנכים לחשוב על התפקיד שלהם לעומק. לעקור מהשורש את הרגליהם המקולקלים. יש בספר האדום הקטן עצות מהסוג הזה: "אם מבוגרים אומרים לכם שאוננות מזיקה, דעו שהם משקרים. אם מבוגרים אומרים לכם שאסור לאונן יותר מדי, הם משקרים שוב. כי אי אפשר לאונן יותר מדי. שאלו אותם באיזו תדירות בדיוק כדאי לאונן. רוב הסיכויים שהם יאלמו דום".

הספר_האדום_הקטן_של_התלמידים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני חושבת שיש במדריך שלי היבטים שמרנים – ניסיון להעמיד סטנדרטים קשיחים לכתיבה באיכות גבוהה – אבל יש בו גם גישה רדיקלית במהותה, שעיקרה הזמנה: כתבו את הסיפור שלכם. לא את הסיפור של אף אחד אחר. לא את הסיפור שמצפים מכם לספר. כתבו את הסיפור שלכם. אני שמחה לחשוב שהרדיקליות הזאת תשתקף בכריכה.

שאלתי את ידידי, המעצב והמבקר ורב הפעלים יובל סער, אם יש איזה ידע מצטבר בקרב אנשי המקצוע ביחס לשאלה: איך מעצבים כריכה שמוכרת.

"אף אחד לא יודע", הוא אומר, "אם היתה נוסחה מנצחת כולם היו משתמשים בה ואז גם היא לא היתה מנצחת עוד".

האם עטיפה טובה, אפקטיבית, היא כזאת שבולטת במיוחד יחסית לעטיפות אחרות או כזאת שהולמת במיוחד את הספר שמבקשים לשווק?

"עטיפה טובה לא מספרת בהכרח מה יש בספר. היא צריכה לתת תחושה של הסוג הספרותי – עיון או פרוזה, מתח או קומדיה, וכיוצא באלה, אבל לא את התוכן ממש. האתגר הוא לעצב כריכה טובה, שלא בהכרח קשורה לתוכן, אבל גם אינה מרמה את הקורא. לא נותנת תחושה שהספר הוא אחר ממה שהוא".

ומה באשר לכוחה של הבולטות?

"חשוב לעצב כריכה שיוצאת דופן יחסית למה שקורה סביבה על המדף  (כל עוד יש מדפים). זה שונה כמובן ממדינה למדינה. בישראל יש נטייה של מעצבים רבים לבלוט בדרך הצעקה. אותיות גדולות. צבעים חזקים. אני אוהב מינימליזם ונראה לי שבמקרים רבים מינימליזם אצלנו הוא יתרון שיווקי. כמו במקרה של הכריכות של הוצאת זיקית. או הסדרה הלבנה של בבל. אולי אצלנו, מי שיצעק פחות, יש לו דווקא סיכוי לבלוט".

כן, אני יכולה להזדהות עם הרעיון הזה. גם אני אוהבת מינימליזם. גם אני חושבת ששקט עשוי לבלוט בתוך כל הרעש. קצת מתחשק לי, רק היום, לרגע, דווקא לצעוק, כמו רוכלת בשוק: ספר טוב! ספר טוב! רק היום! רק היום!