איך להוציא דברים מהקשרם (כיצד אשתמש בביקורות לטובת יחסי הציבור). פוסט שמיני על המסע לקידום מדריך הכתיבה שלי

 

הכל קורה מהר מאוד, אני חושבת. הספר לטפס על ההר, או: איך לכתוב ראה אור לפני חודש בדיוק, ב-1 בפברואר, וכבר רוב האירועים של יחסי הציבור מאחורי. שלושה ראיונות ברדיו, אחד בבלוג ספרותי, אחד באתר אינטרנט מרכזי, אחד בעיתון בדפוס, וגם שתי ביקורות בבמות ספרותיות מרכזיות – במוסף ספרים של הארץ ובמוסף הספרותי של ידיעות אחרונות – ועוד המלצות בפורמטים שונים. אני מקווה שיהיו עוד, אבל אני מרגישה שגם כך זהו שפע שאני מתברכת בו (הרבה בזכות עבודתה הטובה של ציפי לוין, אשת יחסי הציבור של הוצאת אחוזת בית).

על חוויה שחוויתי בהקשר של הראיונות העיתונאיים כתבתי בפוסט קודם. עכשיו הגיע זמנן של הביקורות – לשמחתי, כולן עד עתה מצוינות.

עכשיו זהו זמן של ליקוט והבלטה. של בחירה – בפינצטה לפעמים – של דברי שבח, ניסוחים קצרים וקולעים, שנכתבו על הספר. אלה אמורים לסייע במאמץ לשכנע רבים ככל האפשר שיקנו את הספר ויקראו, ואף יאהבו [ההנחה היא שדברי שבח של בני סמכא עשויים להשפיע לא רק על הקנייה אלא גם על האופן שבו הספר ייקרא כאשר נהיה איתו לבד, בחדרנו הפרטי, לאורה של מנורת הקריאה. שימוש מוצלח בדברי שבח של הביקורת עשוי אפילו לייצר מצב עניינים כזה:  נניח שאנחנו לא מתחברים ליצירה, אבל מבקר הספרות בעל ההשפעה כתב שזו יצירה מעודנת, מאתגרת, וחשובה מאין כמותה. אם כך, נתאים את דעתנו לדעתו, בלי ידיעתנו].

 

עלי להודות: מלאכת הוצאת דברי השבח מהביקורות לטובת יחסי הציבור קשה הפעם יותר מבעבר. וזאת אף שלא נכתבו אלא דברי שבח. העניין הוא שקשה למצוא התנסחויות שאינן מחוברות להקשר מורכב.

האתגר הגדול של המשימה הזאת הוא: להוציא דברים מהקשרם בלי לשקר. נניח, אם כותב מבקר על ספר כלשהו, ש"הספר עשוי היה להיות מרתק, ערכי וחשוב, אלמלא היה כתוב בנימה מניפולטיבית וגסת רוח", ברור לכל שאסור לכתוב במודעה שהספר, לדעת המבקר, "מרתק, ערכי וחשוב". זה יהיה שקר.

אבל אפשר לעשות הרבה דברים אחרים. נניח, אם כתב המבקר ש"הספר מרתק, ערכי וחשוב בחלקו הראשון, אבל מידרדר לזוטות מרגיזות בחלקו שני", האם כללי האתיקה של יחסי הציבור אינם מאפשרים לכתוב במודעה כי המבקר חשב שהספר "מרתק, ערכי וחשוב"? אני לא יודעת. מה דעתכם?

עכשיו לעניין ספרי שלי. למזלי ולגאוותי, אין אמביוולנטיות ביחס לטיבו של ספרי. אבל יש אמביוולנטיות בהקשר רחב יותר. בשתי הביקורות המרכזיות, זו של אריק גלסנר ב"ידיעות אחרונות" וזו של בני מר ב"הארץ", הביקורת נכתבה בהקשר של חשדנות כלשהי כלפי סוגת מדריכי הכתיבה, ומלאכת הנחיית הכתיבה. המדריך שלי לדעתם מצוין, אף שבסך הכל מדריכים לכתיבה הם עניין מפוקפק. יש לי דין ודברים עם החשדנות הזאת, שאני תופשת כשמרנית לכל הפחות – ישראלית מאוד, מיושנת מאוד – אבל לעניינו כאן אין מה לעשות.

 

אציג כאן דוגמאות לקושי בהוצאת הדברים מהקשרם מהביקורות הללו לטובת יחסי הציבור.

בביקורת ב"ידיעות אחרונות", אריק גלסנר עורך השוואה בין ספרי, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", לבין מדריך כתיבה אחר שראה אור באחרונה, "איך כותבים סיפור", מאת אורי פרץ שרון. קשה מאוד להוציא דברים טובים על הספר בהקשר של ההשוואה, בלי להנכיח את הצלע השנייה במשוואה.

 

מה עושים, למשל, עם משפט כזה:

שני הספרים שונים זה מזה לחלוטין בעניינים עקרוניים למדי. תפיסת העולם של פרץ-שרון באשר לספרות היא טכנית, מוכוונת-קורא ומחולנת, זו של קזין היא פסיכולוגית, מוכוונת-כותב וערכית.

 

ואיך מוצאים דברי שבח בשביל יחסי הציבור מקטע כזה:

 

"ספרה של ארנה קזין הוא הרבה פחות מקיף, יסודי ומפורט, ועם זאת הוא עניין אותי הרבה יותר. קזין מביטה על הכתיבה מהצד הנגדי, לא מצדו של הנמען אלא מצדו של המוען. היא עוסקת, לפיכך, בשאלה הפילוסופית העקרונית למה לכתוב בכלל ובמעצורים הפסיכולוגיים שבולמים את הכתיבה. הצורה שבה הספר כתוב הולמת את התוכן שלו. קזין אינה מציעה מין מבט אולימפי אובייקטיבי על הכתיבה (פרי סיכום של חכמת הדורות) אלא מביאה את עצמה כדוגמה".  

 

אין כאן משפטי יחסי-ציבור טובים. אבל לא אוכל לוותר על הטון החיובי מאוד של הביקורת. נראה לי שלטובת יחסי הציבור אוציא דברים מההקשרם דווקא בקטע שבו גלסנר מציין את ההסתייגות היחידה שלו מספרי:

 

אולי נכון היה לתאר את הספר כמסה על הכתיבה, שמתכתבת עם מסות אחרות בנושא זה, יותר מאשר כמדריך (כלומר, לא "איך לכתוב", כפי שמופיע בכותרת). ובעצם, כשחושבים על זה, זו ההסתייגות המסוימת שיש לי ממנו: אי המוגדרות הז'אנרית שלו, היותו חצי מדריך וחצי מסה.

 

אולי נעשה משהו כזה: המדריך של קזין הוא חצי מדריך, חצי מסה – פסיכולוגית, מכוונת לכותב וערכית – על הכתיבה, שמתכתבת עם מסות אחרות. אריק גלסנר, ידיעות אחרונות

 

קצת חלש, קצת ערוך, אבל בסדר.

 

הביקורת של בני מר ב"ספרים" ב"הארץ" עשירה בדברים טובים על ספרי, אבל גם בהסתייגות מעצם הרעיון שאפשר וצריך וכדאי ללמד כתיבה. השורה התחתונה של הביקורת שלו היא: "אם אתה סובל מטיפוס בהר, למה להסב סבל גם לאחרים, שיצטרכו לטפס ולקרוא בעקבותיך? השאלה 'למה לכתוב' חשובה לאין ערוך מהשאלה 'איך לפרוץ מחסום כתיבה'; עדיף שלא לפרוץ את המחסום הזה אם לא מוכרחים".

 

עכשיו עלי להתעלם ממצב הרוח מחמיץ הלב הזה, ולנסות לדלות מתוך הביקורת דברים טובים ושמחים. הנה, מה לעשות עם פסקאות הפתיחה האלה:

לפני חודשיים בדיוק התפרסמה  כאן, במוסף ספרים, רשימתו של מתן חרמוני על "איך כתובים סיפור", המדריך לכתיבת פרוזה של אורי פרץ־שרון. חרמוני תיאר שם את הפיכת הלב שלו: מפקפוק בצורך בסדנאות הכתיבה ובמדריכים הנלווים אליהן ועד הכרה בחשיבותה של בנייה הנדסית בכתיבה.

לכן נאנחתי בלבי כשראיתי את הספר החדש "לטפס על ההר או איך לכתוב" מאת ארנה קזין. נאנחתי, מפני שאיך אפשר לכתוב שוב על עוד מדריך כתיבה, ואיך אפשר שלא לכתוב על הספר הזה רק מפני שלא הגיע ראשון במרוץ אל חנויות הספרים. קזין יודעת לכתוב, והיא גם מלמדת זה שנים איך לכתוב, ובאמת יש למלים שלה ריח מיוחד.

קזין עצמה היתה מסתייגת כנראה מקביעה כללית שכזאת. "בכל פעם שאתם רואים בטקסט שלכם הפשטה, הורידו אותה לארץ, תנו לה משקל, עשו אותה קונקרטית", היא מפצירה. כלומר: אל תכתבו "ריח מיוחד", אלא תארו אותו. זו עצה קלאסית, המנוסחת באנגלית בקצרה במלים : Show, don't tell הראו, אל תגידו, אבל קזין מצליחה להפוך אותה לחושנית.

 

נראה שאקח מכל הנ"ל את המשפט הזה:

קזין יודעת לכתוב, והיא גם מלמדת זה שנים איך לכתוב, ובאמת יש למלים שלה ריח מיוחד.

 

ומה לעשות עם הפסקה הזאת:

הדוגמה הזאת יכלה להיראות דידקטית מדי, אבל עובדה — העיקרון עובד, כפי שכתב סקוט פ' פיצג'רלד: "תתחילו באינדיבידואל ועד מהרה תגלו שיצרתם טיפוס; תתחילו בטיפוס, ותמצאו שיצרתם לא כלום". העיקרון הזה מצוטט בספרה של קזין, המקושט (גם על השימוש בשם התואר הזה עלי להתנצל, כי קזין מבקשת שוב ושוב "הימנעו ממלים מתגנדרות") בציטוטים יפהפיים של סופרים. למשל, בפרק המבוא "למה לכתוב", היא מתרגמת את דבריו של ג'ורג' אורוול: "כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה…"

 

נראה שאקח מכל הנ"ל את המשפט הזה:

ספרה של קזין מקושט (על השימוש בשם התואר הזה עלי להתנצל, כי קזין מבקשת שוב ושוב "הימנעו ממלים מתגנדרות") בציטוטים יפהפיים של סופרים.

 

וממקום מורכב אחר אקח את המשפט הזה:

קזין מבקשת להתחבר לאונה הימנית, שלא לומר ללב, ואפילו להשראה. קזין רואה את הכתיבה כמסע אל תוך הנפש; וממילא — ככל שהמסע הזה מודע יותר כך הוא מוצלח יותר.

 

אכן לא פשוט, כל העניין הזה. אבל החדשות הטובות: עושה רושם שגדלה הלגיטימציה להביא למודעות יחסי הציבור לספר גם ציטוטים ממקורות, שאינם ביקורת רשמית במוסף ספרותי.

אוכל להוסיף, למשל, מדברי ההמלצה של אילן שיינפלד, סופר ומנחה כתיבה, בבלוג שלו:

 

…אם כבר במהלך הקריאה בספר הזה מתעוררת בי תשוקה לכתוב, ואני מתיישב וכותב, ואפילו איני יודע על מה, ודאי לי שזהו ספר טוב לכתיבה. זה מה שקרה לי, אתמול והיום, ביממה האחת שגמעתי בה את ספרה של ארנה קזין.

 

או:

לקוראיי הכותבים, אני ממליץ לכם בכול לב על הספר הזה. אפשר לקוראו ביום אחד. אבל הוא יהדהד בלבכם במתיקותו ובחכמתו עוד ימים רבים אחרי כן. דבר זה לא ניתן לאומרו על כול ספר, ודי בזה כדי לקראו באהבה.

 

ומרונה גרשון, בתוכנית הספרותית שלה ברשת א', אקח את המשפט הזה:

 

במהלך קריאת הספר הזה מצאתי את עצמי עוברת מכתיבת שאלות על הספר לכתיבה של איזה קטע פיוטי. עוררת בי משהו. וזהו סימן ראשון להצלחה.

 

ומאפרת, מצוות חנות הספרים המגדלור, אקח את ההמלצה הזאת (שהופיעה בבלוג הספרותי של ירין כץ):

 

כמו בספריה הקודמים גם כאן במדריך הזה, ארנה קזין מלמדת אותנו לא רק איך לכתוב אלא גם, ובעיקר, איך לחיות. עיניים פקוחות לרווחה, נשמה יתרה, היכולת להאיר פינות נסתרות: כל מה שעושה ספרות לגדולה וסופרת לבלתי נשכחת.

 2015-02-27 07.12.37

 

במלים אחרות, יש עם עם מה לעבוד. המשימה הבאה שלי: להסתובב קצת בחנויות של סטימצקי, להכיר למוכרות ולמוכרים את הספר שלי. בחנויות הפרטיות, לגאוותי ולאושרי, הספר נמכר בהצלחה, ואף נחשב לרב מכר. בסטימצקי לא לגמרי שמעו עליו. אמרו לי שכדאי לחלק למוכרים עותק לקריאה. קניתי כמה עותקים לטובת המשימה הזאת. מתברר שהסיבוב הזה בחנויות הוא חלק חשוב בעבודה.

 

 

 

 

 

 

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

3 תגובות כתיבת תגובה

  1. מאמר מרתק לא חשבתי בכלל על הדברים האלו בשיווק ספר וגם על העניין שלחלק ספרים למוכרים בחנות רעיון מצוין שלא ידעתי בכלל
    יורם עם דבריך אני מסכימה ולא מסכימה כן צריך כישרון בסיסי לכתיבה ונטייה לכתיבה אבל סדנאות יכולות בהחלט לשפר לפחות זה מה שאני מרגישה לאחר שעברתי כמה סדנאות ודווקא בסדנאות שהשתתפתי בהן היה מאד נחמד והיה מקום לכולם להקריא ולהקשיב אני לא הרגשתי שכל אחד עסוק בטקסט שלו רק ולא מתעניין בשל אחרים , להפך מצד אחד ראיתי שמקשיבים ומתעניינים בטקסטים שלי וגם אני מצדי הקשבתי לאחרים

  2. נקודה מעניינת כי לרוב הסופרות לא מתייחסות למבקרות שלהן ניתנה זכות המילה האחרונה (הנ"ל נכון גם בלשון זכר)… יפה שאת מודעת לכך שאת מוציאה דברים מהקשרם כי סקירות טובות מחייבות איזון הנובע משילוב של משפטים וקריאה בין השורות… דרך אגב, את הסקירה שלי ראית? יעניין אותי ניתוח דומה שלה (גם המבקר צריך ביקורת)…
    http://www.שבוע-הספר.co.il/2015/02/%D7%9C%D7%98%D7%A4%D7%A1-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%A8-%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91/

  3. מאחל לך בהצלחה במכירות של הספר, אני קניתי עותק אחד אתמול, אבל לא יהיה לי זמן לקרוא אותו בימים הקרובים. בקשר לניסיונות שלך להוציא משהו מתוך הביקורות נראה לי שהקושי שלך נובע מכך שזה מגרש אחר. אני לא מצליח לקרוא יותר מפסקה אחת-שתיים במאמרי ביקורת. אני חושב שמי שלא כותב טקסט במשפטים ברורים פשוט לא יודע לעשות את זה. נתקלתי באנשים שהחשיבו עצמם לציירים מודרניסטים (ויש למודרניות היום המון תארי לוואי) אבל לצייר את הדבר הבסיסי, פורטרט פשוט, לא ידעו. ועוד הערה: מכיוון שהשתתפתי בכמה סדנאות כתיבה אני יכול לומר כי יש משהו באמירה הזאת: אי אפשר ללמד כתיבה. סדנת כתיבה נועדה לכנס כמה אנשים מוכשרים ואינטלגנטים כדי שיקראו טקסטים של חבריהם, יגיבו עליהם באינטלגנטיות וגם ילמדו מחבריהם. בדרך כלל זה לא קורה. בכל הסדנאות שבהן השתתפתי כמעט כל האנשים היו עסוקים בטקסט שלהם, יותר נכון לומר: היו תקועים בטקסט שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: