בחזרה לכתיבה – פוסט אחרון על מסע יחסי הציבור לספרי, "לטפס על ההר, או: איך לכתוב"

הגיעה העת בשבילי לעבור הלאה. מאז הפוסט הראשון בסדרה שעלתה כאן, על אודות מסע יחסי הציבור לספר שלי, עברו יותר משלושה חודשים. באותם ימים הייתי מלאת חשש ותקווה. לא ידעתי דבר על תגובת הקוראים והביקורות, לא ידעתי אם הספר יגיע בכלל אל הקוראים. לא ידעתי איך להתמודד עם תחרות: כחודשיים לפני שראה אור ספרי, יצא לחנויות ספרו הטוב של אורי פרץ שרון "איך כותבים סיפור" – וחששתי שהעיתוי פועל לרעתי (מי ירצה לקרוא עכשיו עוד מדריך, עוד חיבור שעוסק בכתיבה?).

תהיתי איך עושים זה, ויצאתי לבדוק. אפילו התוודיתי באחד הפוסטים על שאיפה כמוסה להיכנס לרשימת רבי המכר. הנחתי שזה לא יקרה, אבל בכל זאת. התמסרתי למאמץ לסייע לספר. הצטלמתי, כתבתי בפייסבוק, בבלוג, שלחתי מיילים, התראיינתי וזו היתה חוויה משונה, מנוכרת, הפצתי את דברי השבח של הביקורת, נפגשתי עם מוכרות בכמה חנויות של סטימצקי, כתבתי עוד, וערכתי ערב השקה ב"המגדלור", שבו דיברנו על הנחיית כתיבה. אמש, ערכתי ערב השקה נוסף ב"תולעת ספרים" ברחוב מזא"ה, שבו שוחחתי עם סופרים אהובים על איך שהם לומדים לכתוב.

היו אלה שבועות טובים של עבודה בשירות הספר ובשירות הבשורה: שגם הטובים בסופרים לומדים לכתוב, ושאפשר ורצוי ללמוד לכתוב, ושיש דרכים מגוונות ומסעירות ומאתגרות ולא פשוטות להתפתח בכתיבה. הרגשתי ואני מרגישה שהספר רואה אור בזמן טוב. אנשים זקוקים היום להדרכה. העידן הפטריאכלי של הכתיבה בישראל עובר מן העולם. כבר אין מושחים סופרים לכהונה. אומנות הכתיבה ואמנותה מתבססת כאן על יסודות של למידה והנחיה בגישות שונות, של מגוון הולך וגדל של עורכים ומנחים ושל מוסדות, אקדמיים ואחרים, שמגדלים סופרות וסופרים, מסאיות ומשוררות, מסאים ומשוררים.

בספרייה

למדתי בשבועות האחרונים דבר או שניים.  למשל, התחוור לי ביתר שאת ההבדל התהומי בין התרבות הספרותית של סטימצקי וצומת ספרים לבין התרבות של החנויות הפרטיות. בחנויות הפרטיות, הספר שלי זכה למקום מרכזי ובולט. עשרה שבועות בטבלת רבי המכר, כמה מהם בראשה! הרבה מעבר לציפיותי. בסטימצקי ובצומת זה סיפור אחר (רק 421 עותקים נמכרו בכל סניפי סטימצקי בחודשיים ויותר). ולמדתי, אני חושבת, שיחסי הציבור לספר הם חלק מהעבודה הכרוכה בכתיבתו ובהוצאתו לאור.

רב מכר שבוע שמיני ידיעות

אבל עכשיו הגיעה העת לחזור פנימה. אני להוטה לקראת השיבה הזאת. אל החדר. אל הקריאה ואל המחשבה ואל הכתיבה.

ערב במגדלור

.

אחתום את מסע התיעוד של מסע יחסי הציבור לספר שלי בדברי הפתיחה שאמרתי אמש, בתולעת ספרים, בערב שבו שוחחתי על כתיבה עם הסופרים האהובים עלי, דרור משעני, דפנה בן צבי, מיכל בן נפתלי ויעל נאמן. אני מצטערת שלא צילמתי את השיחה היפה והאינטימית שהתגלגלה בערב הזה, ואין לי תיעוד של דברי המשתתפים. זה יקרה כבר בגלגול הבא.

ערב בתולעת

ערב טוב, אני מתרגשת, ואני שמחה בהזדמנות לקיים כאן את השיחה שנשוחח הערב. אפתח בכמה פסקאות שאקרא מן הכתב, אבל בהמשך תהיה כאן שיחה, ואפגין קלילות נינוחה ויהיה זורם.

מורנו ורבנו ג'ורג' אורוול מצא בחיבורו "למה אני כותב" ארבעה מניעים עיקריים לכתיבה, שמשותפים לדעתו לכותבים באשר הם. המניע האגואיסטי (שהוא ה"רצון להיראות חכמה, שידברו עלייך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזלזלו בך במופגן בילדות"), המניע האסתטי (שהוא התפיסה של יופי בעולם שבחוץ, או במלים ובסידורן), המניע ההיסטורי ("שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים") והמניע הפוליטי. כשאורוול אומר פוליטי הוא מתכוון, בלשונו, ל"שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

כל ארבעת המניעים האלה – ובמיוחד המניע האגואיסטי, כמובן – שותפים במעשה הכתיבה של הספר שלי, שהוא מדריך כתיבה וחיבור על כתיבה. אבל אני רוצה להדגיש הערב דווקא את המניע הפוליטי, היומרני שבהם. בכתיבת הספר וּבהוצאתו לאור, וגם בקיום הערב הזה, אני שואפת לקדם את העולם לכיוון מסוים; לשנות את דעתם של אנשים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה. וביתר מיקוד, אני מבקשת להשפיע מעט על המקום המסוים שמוענק בתרבות שלנו לכתיבה, למלאכת הכתיבה, לשיחה על אודות הכתיבה.

בראיונות ובביקורות שהתפרסמו לכבוד הספר, הופנתה אלי שוב ושוב השאלה: האם בכלל אפשר ללמוד וּללמד לכתוב? חזרה שוב ושוב ההנחה כי יש כאלה שיש להם את זה, ויש כאלה שלא, ובזה נחתם העניין. כביכול נמשחים כמה סופרים לכהונת הספרות, ומרגע שנמשחו, הם כותבים, פשוט כך. הסיפורים והמסות והשירים יוצאים מהם כבמטה קסם. ומי שלא זכה להתקבל נשאר מחוץ למשכן, ומוטב שיחזור לעבודת יומו.

הייתי רוצה שהחברה הישראלית שלנו תיפרד מהעידן השמרני, הפטריאכלי, הזה של היחס לכותבים ולכתיבה ותתקרב לתרבויות כתיבה שאני קרובה אליהן יותר, האמריקאית והבריטית, אולי גם הצרפתית, שבהן ברור מאליו שלומדים לכתוב. ברור מאליו שכישרון לבדו אינו כותב יצירות בעלות ערך. כישרון הוא מרכיב חיוני, אבל לא מספיק במלאכת הכתיבה. בלי עבודה, תרגול, למידה, שכלול, עמידה באתגרים, התגברות על מכשולים, הכישרון לא יביא אותנו רחוק, וזאת בלשון המעטה. הייתי רוצה שתשגשג כאן תרבות שבה לא שואלים אם אפשר ללמוד לכתוב, אלא מדברים על איך אנחנו לומדים לכתוב – מקריאה של יצירות אהובות, מדיאלוג עם עורכים, מסדנאות, ממנחים, ומהכתיבה. מהכתיבה עצמה – תרבות שבה משוחחים על גישות שונות, מחליפים רעיונות.

המקום הזה, תולעת ספרים – בית קפה וחנות ספרים – הוא מקום טוב והולם בשבילי לפרפורמנס הפוליטי שבו נעלה על נס את עבודת הכתיבה. אני מודה לאלעד ואני מודה לאליענה ולפאני על ההזדמנות לקיים כאן את הערב. במשך כשלוש שנים – שבהן הילדות שלי בילו את הבקרים בגן ילדים ממש קרוב, מעבר לרחוב אלנבי – עבדתי כאן על הכתיבה שלי, והנחיתי כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, ליוויתי את הכתיבה שלהם. שבועות על שבועות, במשך בקרים ארוכים, שם בשולחן הפינתי, על כוס קפה ושקשוקה טבעונית, עשיתי לי כאן בית לכתיבה, והרגשתי ששורה כאן רוח נדיבה ומעודדת למלאכה השקטה והקשה הזאת. הרגשתי שכולם סביבי כותבים. אם הם לא מדברים על עסקים. לפעמים גם הרשיתי לעצמי לקנח בעוגת הגזר המזוגגת, שאין לה מתחרים. זה לא היה כלכלי מאוד כל העניין הזה, אבל חזרתי ובאתי לעבוד כאן על הכתיבה.

הולם ומתאים בעיני גם שהספר והערב הזה מתקיימים בחסותה של שרי גוטמן. אני מודה מעומק הלב לשרי, שבחרה להוציא את הספר שלי לאור, למרות ועל רקע משבר חמור בשוק הספרים, וכנגד כל הסיכויים. בבית ההוצאה שמובילה שרי, עם סמי ורונית וציפי, נושבת רוח גבית לכתיבה, לעבודה, להתפתחות בכתיבה; להרפתקנות וִלנחישות שחיוניים למעשה הכתיבה. אני מרגישה בת מזל ומלאת ציפייה ותקווה להמשך.

השאלה הראשונה שאני מבקשת להפנות לסופרים האהובים עלי, שהתקבצו כאן הערב, היא: איך למדתם ואיך אתם לומדים לכתוב מקריאה של יצירות אחרות, של כותבים אחרים. אנסה לענות על השאלה הזאת בעצמי ובקצרה ביחס ליצירה שלכם. איך ומה למדתי ואני לומדת מהכתיבה שלכם. זו כמובן שאלה שקשה לענות עליה בצורה קונקרטית. כי אנחנו לומדים באינספור דרכים, רובן לא לגמרי מודעות, לא לגמרי גלויות לנו, ובכל זאת אנסה לומר משהו לטובת הדיון. אני חושבת שקנאת סופרים באמת תרבה חוכמה. אין זו רק מליצה. אני קוראת אתכם ואני רוצה להשתוות אליכם, לכל הפחות, וכך אני לומדת מכם.

מיכל בן נפתלי היא מקרה מיוחד בשבילי. אם אני מנסה לקדם כמנחה ובכתיבה את האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה, שמעדיפה בהירות, ישירות, פשטות ולשון המעטה, מיכל משתייכת בדעתי לאסכולה הקונטיננטלית, הצרפתית בכתיבה, שאלה אינן העדפותיה המוצהרות. אני מביאה שוב ושוב למשתתפים בסדנאות קטעים מיצירותיה של מיכל כדי להראות שאפשר לאהוב עד העצם גם יצירות שנכתבות באסכולה הנגדית וללמוד מהן, לשאוב השראה.

מהיצירה הביוגרפית "רוח",  אם לתת לכם לטעום מעט ממה שאני לומדת ממיכל, אני לוקחת כאתגר לעצמי את המאמץ לקפוץ אל התודעה של אדם אחר – מה שאסור בתכלית האיסור בבית הספר של הנון-פיקשן האנגלוסכסי – לנסות לראות אותו כאחר, מתוכו, להתבונן בעולם דרך עיניו ובנפשו. מיכל מגלה לי ביצירתה זוויות מבט, אזורי עניין ומחשבה ורגש להציץ בהם, בתודעת הדמות האחרת, שלא הייתי מעלה בדעתי בכלל לחפש. כמו בקטע הזה:

"על שולחן הפורמייקה, בצד קערת הפירות עם האגסים, המִשמשים, אשכולות הענבים, היא מניחה פנקס שחור. הפנקס צר את המידות. דפיו המשובצים מתמלאים מדי ערב בכתיבה תמה כשל סופר סת"ם. היא רושמת בתוכו מילים חדשות באנגלית, כאילו פרטה למטבעות את עצם ההעזה לחשוב, מפרקת משפטים למרכיביהם, מבררת את דחיסותם, טעמיהם, ניתנותם לעיכול. היא טורפת מכל הבא ליד, ללא תוכנית, ללא שיטה, בעיקר ספרות עלילה סנטימנטלית, לא כדי ללמוד או לבאר או לנתח, לא כדי להבין, אפילו לא את עצמה. יש דברים שהיא מסרבת לדמיין, יש דברים שאינה יכולה לדמיין. כמו תמיד היא נסוגה, כמו תמיד היא מיישרת קו עם איזה צליל מונוטוני בתוכה. אל לה לדמיין מעבר ליש, מן הערגה, או מן הייאוש. היא מסתפקת במועט. ועם זאת שעותיה במרפסת הן מקור הנדיבות שלה, היא יודעת זאת".

מדפנה בן צבי, שהיא חברתי דפי, אני לומדת המון וכל הזמן, גם כי היא אחת משתי הקוראות הראשונות של כל מה שאני כותבת, והערותיה פוקחות את עיני, עד שנעשתה זה כבר לעורכת מופנמת. וגם כי אני רואה אותה עובדת, על היצירה שלה, שאמנם היא בסוגת ספרות הילדים, רחוקה משלי, ובכל זאת קנאת הסופרים מפעילה אותי גם ביחס אליה. אני שואבת השראה מהקפדנות, הדקדקנות, החריצות שלה ככותבת, שאינה מתפשרת על רעיון, תמונה או חרוז. ואני לומדת המון גם מהיצירות עצמן. לדוגמה: אני מנסה ללמוד משהו מהיכולת של דפי להטמין רעיונות פילוסופיים בתוך הפואטיקה, בסיפור, בלי שיפרו את הרוח הסיפורית, בלי שיצרמו ככתיבה מאמרית שאינה במקומה – אתגר לא פשוט בכלל.

הנה למשל, אני רואה איך משתלבות בסיפור "הצב מצב בעמק רפאים", כבדרך אגב, מחשבות פסיסואנליטיות על מערך היחסים היסודיים בנפשנו:
"דרבן, שישב מנומנם מול האח ובהה בספר חשבון, חשב שזו בטח הרוח מכה בחלון. הוא היה מיואש, סחוט וחסר מנוחה, כיוון שניסה ללא הצלחה לפתור בעיה מתמטית סבוכה. במשך שעות הוא ישב וחשב ופשוט שבר את הראש: מה קודם למה – אחת, שתיים או שלוש?

'תמיד מתחילים באחת, זה ברור', שקע שוב בהרהור, ובגלל הרעש המעצבן סתם בצמר גפן את האזנים, אבל החליט שבעצם הכל מתחיל בשתיים. הרי בזכות השתים יש אחת, מיהר וכתב במחברת, תוהה אם הרעש הנורא בחוץ הוא הסופה המתגברת. אך כשנשמע צלצול חזק, ארוך וכועס, הבין שכנראה מישהו עומד בחוץ, מתחנן להיכנס. 'מי שם?!' שאל, מביט על הדלת במבט בלשי, ורגע לפני שקם עוד הספיק ללחוש בטון חרישי. 'בכל זאת יש לי תחושה שבין השתים מסתתר לו תמיד שלישי'".

אפרופו מבט בלשי, אני רוצה לגעת בקצרה במה שאני לומדת מדרור משעני, ומשלושת הבלשים הנפלאים בסדרת החוקר אברהם אברהם. זכיתי זה לא כבר לקרוא את הספר השלישי בסדרה, שייצא ממש עוד רגע כמדומני, ואני לא מספרת לכם כלום חוץ מזה שהוא מותח וחכם ורגיש ומעודן.

בימים אלה אני עובדת בעצמי על כתיבת סדרה של נובלות בלשיות, ולכן הלמידה שלי את דרור היא מעשית וקונקרטית ביותר. לא רק שהוא קרא את כתב היד של הנובלה הבלשית הראשונה שלי והאיר את עיני – הצביע על מה שלא לגמרי עובד בה ודורש עוד דיוק – אלא שאני לומדת מהספרים שלו בכוונה מלאה. אני סופרת כמה תפניות יש אצלו בעלילה, כמה הסחות דעת, כמה דמויות משתתפות בסיפור. אילו חוטים נקשרים בסוף ואילו נשארים פרומים. ואני מנסה גם לשאוב השראה מעניינים מופשטים יותר. למשל, אני מרגישה שבכל אחד מהספרים יש גורם מועקה, שמפעיל אותי כקוראת, גם בתום הקריאה, גם אחרי שהתעלומה פוענחה והמסתורין התפוגג. גורם המועקה הזה מחזיק, אני חושבת, איזו מהות שחורגת מהעניין הבלשי אבל מפעילה אותו בדרכים נסתרות. ובעיקר מפעילה אותי כקוראת במגוון הזדהויות לא בהכרח נעימות.

למשל, הדמות של זאב בספר הראשון. הוא אחד שרוצה לכתוב. ולא מצליח. הוא רוצה להיות זה שמספר את הסיפור, שיוצר את התעלומה, ולא רק מפענח אותה. יש ברצון הזה שלו משהו מעורר הזדהות ומעיק כל כך.

הנה קטע משיחה שלו עם מנחה סדנאת כתיבה.

"אני לא כותב בכלל, מי אמר לך שאני כותב", הוא צחק כדי להסתיר את התרגשותו. "האמת היא שלגמרי במקרה נכנסתי לסדנה. זה לא היה בתוכנית. עברתי ליד בית אריאלה וראיתי את המודעה והחלטתי להיכנס, לא כדי ללמוד לכתוב, יותר כדי לראות איך זה ועל מה אחרים כותבים. לא הייתי בטוח שאני רוצה להישאר ונשארתי, כי מאוד התרשמתי מהדברים שאמרת בשיעור הראשון ודווקא היתה לי הרגשה שממך יש לי מה ללמוד. ואני חושב שכבר למדתי. אני מרגיש את זה בא". זה היה הרגע בשיחתם שבו היה זאב הכי קרוב להתוודות. אך מיכאל היה נבוך, אולי לא ידע כיצד לקבל את המחמאה, ובמכונית השתררה שתיקה.

 

אל הכתיבה של יעל נאמן, אני חושבת, אני מרגישה קרבה גדולה במיוחד. אולי בשל כך קשה לי עוד יותר לומר מה בדיוק אני לומדת ממנה. לפעמים אני בעיקר שואבת ממנה אישור ורשות לכתוב כמו שאני רוצה או כמו שאני שואפת לכתוב ולא תמיד מצליחה. משהו במלנכוליה היבשה, העניינית, של הכתיבה שלה הוא הטון שאני מחפשת בכתיבה שלי, וכשאני קוראת אותה אני מקווה שידבק בי.

הנה, למשל, הפתיחה של הממואר האהוב עלי כל כך, "האופציה", מתוך "כתובת אש":

"בחורף, אחרי כל בדיחותיו על המוות, מת אבא שלנו הנפלא, בגיל 87. את גופו תרם למדע ובמכתב שהפקיד במזכירות הקיבוץ ביקש להימנע מלוויה, הספדים, חוברות זיכרון וכדומה. (בלוויה הראשונה שהייתי בה עמדתי לצדו, בקיבוץ. בזמן ההספד הוא לחש לי: 'אל תאמיני לאף מלה. זה הספד. כמו שבתרבויות מסוימות נהוג לאפר ולהלביש את המתים, כך כאן אומרים מלים יפות. אף פעם אל תאמיני למה שאומרים בהספדים'. אבל לא על אבא אני מספרת. אני רק חונה כאן לרגע, לנוח, כי על אבא כיף לספר.

אני מספרת על אמא ועל יגונה הסוחף, המטביע".

 

זהו זה. אמנם גם בערבי השקה כמו בהספדים בדרך כלל אין להאמין לאף מלה. אבל היום זה לגמרי אחרת.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

3 תגובות כתיבת תגובה

  1. הי ארנה
    קראתי על הספר שלך במקור ראשון, אח"כ קראתי את הפרק הראשון בe-vrit
    אהבתי!
    אקנה אותו בע"ה בשבוע הספר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: