מה מרגש כל כך בהתנסויות הכתיבה של נורית זרחי, הרוקי מורקמי, אייל שגיא ביזאוי ורבקה סולניט. בשבחי המסה האישית בעקבות גיליון שוטטות של גרנטה

גרנטה. כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית. גיליון 2 – שיטוט. בהוצאת סיפור פשוט ורסלינג. 258 עמודים. 89 שקלים

 אני מנסה לנסח לעצמי מה מרגש אותי כל כך במפגש עם המסה האישית. זו  הסוגה הספרותית האהובה עלי, והגיליון השני של "גרנטה" המקומי מתברך בה. במיטב המסורת של כתב העת הבריטי הוותיק GRANTA, מחזיקה אנתולוגיה זו של יצירה-ספרותית-עכשווית-קצרה, לצד מגוון סיפורים ושירים, גם לא מעט פרוזה תיעודית: לא פחות משבע מסות אישיות. כמה מהן אפילו ישראליות, מקוריות.

הנה, לדוגמה, אני מנסה להבין: מה מושך אותי כל כך בשורות הפותחות את חיבורה המאלף של המשוררת נורית זרחי, "החומר הבלתי נעתר":

"אני מנסה להתחקות על עקבותיו של אבא. לגעת באותו חלק בי שמעולם לא היה לו הורה.

בויקיפדיה כתוב: יזראל זרח גרטלר, נולד ב-1909 בינזדזייב, פלך קילצה, פולין. בהיותו בן שש-עשר הצטרף לתנועת הנוער ועלה לארץ".

כמה עשיר המידע הרגשי שטמון בשורות הפתיחה האלה. המספרת מבקשת להתקרב לאביה. את הצעד הראשון בהתחקות אחריו היא עושה בויקיפדיה. כמה רחוק יכול להיות אב, שכדי להכיר אותו צריך לקרוא את הערך שנכתב על אודותיו באינציקלופדיית ההמונים. לא צריך לומר הרבה על המרחק הזה. די לנו במעבר בין הפסקה הראשונה, בת השורה, לבין הפסקה השנייה. "אני מנסה להתחקות על עקבותיו של אבא". "בויקיפדיה כתוב".

דבר אחד ברור לי: אני נמשכת לקרוא את המסה הזאת, לא משום שמעניין אותי מי היה אביה של המשוררת, אלא משום שמעניין אותי ללוות את הניסיון של הבת, המחברת, להכיר את אביה. מרגש אותי להיות עדה למאמץ שלה להבין דבר מה.

העניין הזה – כוח המשיכה של ההתנסות בכתיבה, של המאמץ לתאר ולבאר דבר מה – חוזר שוב ושוב בקריאה של מסות אישיות. בין אלה של מישל דה מונטיין, בן המאה ה-16 בצרפת, שברא אותן לראשונה כסוגה ספרותית ביצירתו האחת המכונה "המסות",  דרך אלה שנכתבו בידי המסאים הגדולים של ספרות העולם, ובהם וירג'יניה וולף וג'ורג' אורוול, ויליאם האזליט ורוברט לואי סטיבנסון, ג'יי קיי צ'סטרטון ונטליה גינזבורג, הנרי דיוויד תורו ומארק טווין, פ' סקוט פיצ'ג'רלד, ג'יימס בולדווין ואדריאן ריץ', גור וידאל ואנני דילארד, ג'ונתן פרנזן וג'ונתן ספרן פוייר, ברברה ארנרייך ורבקה סולניט; בכולן נחשף הפלא – הספרותי, הפואטי, הפסיכולוגי והפוליטי – של ההתנסות בכתיבה; פלא שהוא לב לבה של המסה.

ראו באמת את סולניט זו, מסאית אמריקאית עכשווית, שאני מקפידה לקרוא כל יצירה חדשה שלה שרואה אור ועד היום, ככל הידוע לי, לא תורגמה לעברית. בגיליון השני של גרנטה משולבת מסה קצרה שלה על ביקור באתר השערים הכתומים בקיוטו שביפן. אתר-מקדש לשועלים "משני הצורה הקסומים באגדות העם ובהדפסים מעוטרים – וגם במנגה ובאנימה עכשיו – שעוטים צורת אנוש במשך חודשים או שנים…" אתר, שמגיעים אליו בסופה של דרך ארוכה, והם כסופה של דרך וגם התחלה, כניסה לאין יודע מה. "זמן הוא טיול דרך שערים כתומים", כותבת סולניט, "ההרים הירוקים תמיד מהלכים, אמר דוגן, הנזיר שהביא את הזן ליפן, וגם אנחנו תמיד הולכים, דרך אותם משעולי שינטו של שערים כתומים. או כך נדמה היה לי באותו יום של תשישות והתגלות.

"מה זה אומר להגיע?" היא שואלת, ומנסה לענות. "הגעה היא פרס (…) אבל על ההר מדרום לקיוטו ביום של כמעט בקושי אביב, על משעולים ארוכים שבהם ההכוונה היחידה באנגלית היתה כמה שלטים שמבקשים לא להאכיל את הקופים שגם ככה בכלל לא יצא לי לראות, ההגעה נדמתה קבועה. אולי היא אכן כזאת".

המסה הזאת של סולניט היא ניסיון שלה להבין משהו על חוויה שחוותה באתר השערים הכתומים ביפן, ואני לא בטוחה שהיא הצליחה להבין, או שאני הצלחתי להבין מה שהיא הצליחה להבין, ובכל זאת, זכיתי ללוות אותה בשוטטות שלה, במחשבה ובהליכה, בדרך להבנה. "שוטטתי הרבה מעבר להר באותו היום", היא כותבת, "עד שהייתי מחוץ לתחום של הרפרודוקציה הקטנה והיפה של המפה העתיקה שרכשתי, והלכתי אל מעבר לתחום השערים".

אני חושבת כעת: זה מה שאני עושה כשאני קוראת את יצירותיה של המסאית הפורה. נענית להזמנה לשוטט בעקבותיה, ובשלב מסוים מניחה את המפה בצד, וממשיכה לבד.

השוטטות הזאת במחשבה, וגם הלכה למעשה, חוזרת במסות אחרות בקובץ, שהנושא המאגד אותו הוא שוטטות (אדגיש: אין פלא שגיליון על שוטטות מזמין כל כך הרבה מסות אישיות, שהן ספרות משוטטת בהגדרתה).

הנה, הרוקי מורקמי, הסופר והמסאי היפאני, במסה היפה שלו "הליכה לקוֹבּה", מנסה לחזור לאתר זיכרון ילדות. "לא נזקקתי להתבונן במפה כדי לדעת היכן אני הולך, אבל לא זכרתי כל רחוב ורחוב. פעם כנראה הייתי הולך פה הרבה, אבל לא נותר בי שום זיכרון. 'למה איני מצליח להיזכר בכלל'? התפלאתי. לא, למען האמת אפשר לומר שזה הגיע לרמה של מבוכה. התחושה היתה כאילו חזרתי הביתה וגיליתי שכל הרהיטים הוחלפו".

אני נמשכת לכשלונות האלה של המאמץ להיזכר. רופרט תומסון נזכר רק בערך בימים שבהם מכר ספרים תמורת ג'וינטים בפארק בריאנט ליד הספריה העירונית בניו יורק. עאידה נסראללה מנסה להתחקות אחר ריח שחמק ממנה, בדרך לקזבלנקה, ולא לגמרי מצליחה. טטיאנה סאלם לוי כמעט לגמרי מצליחה לחזור הביתה, לריו שלה אבל משהו נשאר כושל.

הכישלון של המאמץ לתאר הוא גם כישלונה המפואר של הסופרת היפאנית רות אוזקי, שמנסה לצייר בקצרה, במסה הקצרה "קשור", את דיוקנו של סבה, שידע לעמוד על חרבות בלי להיחתך ואהב לכתוב שירי הייקו ובעצם כמעט שלא הכירה אותו. "איני יכולה לשפוט את איכות שירתו", היא כותבת, "אינני משוררת באנגלית, קל וחומר ביפנית, וצרת ההייקו הזעירה, התמציתית, עדיין מבלבלת אותי. אבל עלה בי רעיון לתרגם (תרגום חופשי) אחדים משיריו, ולענות להם (בערך) על מנת ליצור מענין רנגה, שיר קשור, מבעד לזמן".
ואכן היא מנסה לכתוב את שיר הקשר הזה, ואנחנו עדים לניסיון הזה. איך אתאר את הקסם הטמון בשבילי במעמד הזה, של עדוּת להתנסוּת?

בהקשר הזה,  התרגשתי במיוחד לפגוש כאן את המסה של איל שגיא ביזאוי, "בתנועה ים תיכונית מתמדת". זו בעיני גולת הכותרת של הגיליון, לא רק משום שזו מסה מרתקת, שבה המחבר מנסה למפות את התשתית הנפשית של מי שנולד בבת ים למהגרים ממצריים, על רקע "המלחמה הנוראית עם הארץ שממנה באו הוריי", כדבריו. המסה של ביזאוי היא כסיפור חניכה, שכתוב בזמן הווה, דרך העיניים של הילד והנער והמתבגר והבוגר. בהתחלה: "אני רוצה להבין הכל, ויש לי אינספור שאלות: אם מצריים מסוכנת כל כך, איך חיו בה הוריי? (…) אם היה להם רע ובאו לארץ, איך זה שאינם שונאים את המצרים? אם באמת ובתמים ישראלים אנחנו, מדוע בבית מדברים שונה כל כך מהדברים שאני שומע בחוץ? אני מבקש לדעת על מצרים עוד ועוד, ומחפש תשובות לכל השאלות האלה ולרבות אחרות".

לא זאת בלבד שזו מסה שכתובה לעילא ולעילא, שיוצאת לדרך עם שאלות, ומשוטטת בניסיון לענות עליהן, ("בבית אני מדמיין, מפנטז, משוטט ממחשבה למחשבה, מרעיון אחד למשנהו", הוא כותב, כמסאים רבים כל כך לפניו. "אבל אני לא יכול לתפוס אפילו מחשבה אחת. לאט לאט אני מגלה שהזמן היחיד שאני מרוכז בו הוא כשאני הולך"). והניסיון לענות על השאלות הוא היצירה עצמה, הוא  המהלך הפואטי והנפשי המעורר לדמעות ולמחשבה. לא זאת בלבד, אלא שהמסה של ביזאוי מתייחסת במובלע ליצירתה של מסאית גדולה אחרת, תושבת בת ים ומהגרת ממצרים, מורתנו ורבתנו, ז'קלין כהנוב. "לא חשדתי כלל", כתבה כהנוב במסתה "לזכור את מצריים",  "שהסיפור שנגול אגב חגיגת הפסח בביתו של סבי יגרום לי מצוקה וצער, גאווה כלימה וכאב רבים כל כך, מעורבבים זה בזה. אנחנו קמנו וחזרנו למצרים אחרי כל מה שקרה שם? וכיצד אוכל לספר לקאדריה על המכות? הרי זה נורא מדי!"

אני מנחשת שביזאוי קרא את כהנוב, ושבמסתו זו הוא ממשיך את המפעל שלה. ואני משוכנעת שהמסה הזאת שלו היא עדות ניצחת לחיוניות הפוליטית של סוגת המסה האישית, שהגיעה שעתה להתפתח גם בישראל. השאלות של הילד, והנער והבוגר, שאלות התם, הסקרנות הגמורה שלו, והעדות שנפרשת בעקבותיה בגוף ראשון, הגוף שלו, היא אנתיטזה לכל סיפור לאומי שמספרים לנו כאן בגוף שלישי כל יודע, או בגוף ראשון רבים, בסימני קריאה, ללא ספקות. והאנתיטזה הזאת היא הקול, מגוון הקולות, שהגיעה עתם להישמע.

רשימה שמתפרסמת היום, 12 ביוני 2015, ב"הארץ ספרים"

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

2 תגובות כתיבת תגובה

  1. את בעצם מתרגשת לא מהמסןת אלא מאותם רגעים פואטיים שנמצאים בתוך המסות, רגעים פואטיים אליהם נקלעים לפעמים גם מחברי סופרי מתח סופרי מדע בידיוני, וגם היסטוריונים. מצאתי מקומות כאלה אצל דשיאל האמט, אצל דאגלס אדמס וגם אצל ההיסטוריון משה עמית בסיפרו על תולדות יוון הקלאסית בכותבו על פריקלס. וגם עולה כרגע בראשי המחשבה שלכל אחד יש לפעמים במהלך חייו רגעים פואטיים. עדיין אלה לא יצירות אמנות ספרותיות,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: