את מי מייצג דגל הגאווה? או: סיפור החניכה של מפת המיניות שלי [אף מלה על נישואים חד-מיניים]

 

אני שמחה להעלות כאן דברים שאמרתי בכנס על אמנות ומגדר, "אנחנו זה לא כולם/ן", של התוכנית לתואר מוסמך במדיניות ותיאוריה של האמנות,  באקדמיה לאמנות בצלאל, שהתקיים בשבוע שעבר בבית הנסן בירושלים

 

שלום כולם, כולן,

חשבתי לפתוח במחווה הזאת, של נפנוף בדגל הקשת, המוכר אצלנו כדגל הגאווה.

אולי שמעתם שלפני כמה ימים הודיעה פאולה אנטונלי, האוצרת של מחלקת האדריכלות והעיצוב במומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, כי היא רכשה לאוסף העיצוב של המוזיאון את דגל הגאווה, שיצר האמן גילברט בייקר לפני כארבעים שנה. עם רכישות קודמות של האוצרת אנטונלי נמנים בין השאר סימן השטרודל, @, וסמל המחזוּר.

בהודעה ובדיווחים על רכישת דגל הגאווה לאוסף המומה השבוע מדברים על הדגל כמייצג את כל צבעי הקשת של הקהילה הלהט"בית. ועל הכוח שהעניק הדגל לרבים ולרבות ולמי שביניהם.

Rainbow_flag_breeze-665x443

אני רוצה להציע לכם היום לחשוב עוד רגע על הדגל הזה ועל מה שהוא מייצג. לשאול עליו שאלות. אספר לכם שכשהדגל הונף לראשונה בסן פרנסיסקו ב-1978, מלאו לי 11, ועדיין לא יכולתי בכלל לחשוב על השתייכות לקהילה שזו דגלה. המרחב הציבורי בישראל – וגם באמריקה במידה רבה – היה חף מדמויות חיקוי לסביות, לא הכרתי אף לא אחת ולא העליתי את האופציה הזאת בנפשי. כך היה גם בשנות התיכון ובשנות העשרים המוקדמות שלי – יכולתי רק להניח שאני לא מתאימה, שמשהו לא עובד. לא היתה לי נקודת התייחסות. הרגשתי כמו כוכב שסטה ממסלולו.

אלן דג'נרס יצאה מהארון רק ב-1997, כשמלאו לי 30. היציאה שלה היא קו פרשת המים בהקשר של נראות לסבית בציבור בתרבות המערב של ימינו. עד אז עדיין, בשלושים השנים הראשונות של חיי, יכולתי לחשוב רק במונחים האלה של "אנחנו זה לא כולם", כשמה של הסדנה הזאת. או של נורמלים וחריגים. או של סטרייטים והומואים. סטרייטיות ולסביות. עד אז, לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני שייכת לאיזשהו אנחנו שהוא לא כולם. וגם לא הרגשתי שום שייכות לכולם, למובן מאליו, לזה שכולם מניחים אותו ואין מצביעים עליו.

עד אז בחרתי להישאר לבד. ב-1997, בגיל 30, משהו השתנה. אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי מוצלח, ולענייננו בעיקר אחרי שנים של קריאה יסודית, נחושה, הישרדותית בטקסטים של ביקורת תרבות – "המין השני", "חדר משלך", "תולדות המיניות", "בעיות מגדר", "הטרוסקסואליות כפויה" ועוד מסות ומאמרים מצילי חיים כאלה – הצלחתי להרשות לעצמי להיות לסבית. ויותר מזה, הצלחתי להבין שהמפה הזאת של העולם שלפיה יש כולם בצד אחד, ואיזה "אנחנו" או "אחרים" בצד אחר, אינה המפה שלי.

המפה הליברלית-השמרנית

[ניסיון שלי לשרטט את המפה הליברלית-השמרנית של המיניות. בצד אחד סטרייטים. בצד שני להטב"ים. זו אינה המפה שלי]

אני מרגישה שאני אומרת עכשיו דברים שהם מובנים מאליהם בשבילי. ב-18 השנים שעברו מאז שהצלחתי ללבוש לראשונה את הזהות הלסבית, ומאז שהנחתי על העולם את המפה הקווירית שלי, קשה לי לראות את הדברים אחרת. וקשה לי להניח שאחרים רואים את הדברים אחרת. אבל שוב ושוב אני נתקלת במפות אחרות של המציאות. ואני מתקשה לשוחח איתן. אני רוצה להציע לכם להשתמש בשלי.

בטח קראתם את "הטרוסקסואליות כפויה" של אדריאן ריץ. המאמר המכונן, שנכתב גם הוא ב-1978, ומיפה את היחסים בין נשים בעולמנו על רצף לסבי. "במונח רצף לסבי", הבהירה ריץ', "אני כוללת טווח – בחיי כל אשה, ולאורך כל ההיסטוריה – של חווית הזדהות נשית, ולא רק את העובדה שאשה חוותה מגע מיני גניטאלי עם אשה אחת או חשקה בו במודע. אם נרחיב אותו כדי לכלול צורות רבות נוספות של עוצמה ראשונית בין נשים, ובהן השיתוף בחיים פנימיים עשירים, ההתאחדות כנגד עריצות גברית, הנתינה והקבלה של תמיכה מעשית ופוליטית… נתחיל לתפוש מרחבים של היסטוריה ופסיכולוגיה נשית שהשתרעו מעבר להשגתנו בגלל ההגדרות המוגבלות, הקליניות בעיקרן, של לסביות".

אחרי שקראתי את הדברים האלה, וטקסטים מאירים מהסוג הזה, בסוף שנות העשרים בחיי, כבר לא יכולתי לחשוב במונחים ליברלים או שמרנים על התשוקה שלי, על הרגשות שלי. כבר לא יכולתי לתפוס את אלה כתקלה. וכבר לא יכולתי בעצם לראות את הנשים בעולמי כשייכות לאחת משתי קבוצות, הסטרייטיות, הכולן, והלסביות, האנחנו. החלוקה הזאת איבדה את הרלוונטיות בשבילי.

לשינוי יסודי במפה שלי אחראי גם המין השני של דה בובואר, שפורסם כבר ב-1949. כשהיא כותבת ש"הגבר מייצג בו-בזמן את החיובי ואת הניטרלי עד כדי כך שבצרפתית אומרים "les hommes " כאשר הכוונה לכל בני אנוש [ובאנגלית, mankind, ובעברית בני אדם]", אני מבינה שצריך לחשוב פעמים על קווי המיתאר של החלוקה המגדרית. " האישה נתפסת כשלילי", כתבה דה בובואר, "עד כדי כך שכל הגדרה מיוחסת לה כמגבלה, בלי כל הדדיות…הגבר תופס את עצמו בלי האישה. היא אינה תופסת את עצמה בלי הגבר… היא נקבעת ונבדלת יחסית לגבר, ולא הוא יחסית אליה; היא הלא-מהותי לנוכח המהותי. הוא הסובייקט, הוא המוחלט; היא 'האחר'".

אחרי שקראתי את הדברים האלה בסוף שנות העשרים לחיי, כבר לא יכולתי להמשיך לתפוש את האחרות הזאת כמובנת מאליה, כטבעית. התפתחה אצלי רגישות נוראית לעריצות לשונית.

ואחרי שקראתי בסוף שנות העשרים של חיי את הממצאים של דו"חות קינסי על מיניות הגברים והנשים, שהתפרסמו לראשונה ב-1948 וב-1953, אותו מחקר שהראה את רצף המיניות האנושית, וביטל למעשה את החלוקה הבינארית לסטרייטים ולהומואים, והראה שרק בקצוות של הסקאלה יש כאלה שמתנסים באופן בלעדי בסקס עם בני מינם או עם בני המין השני, ורוב האנושות נעה בין התשוקות והחשקים וההתנסויות והחלומות באופן דינמי הרבה יותר ממה שאפשר היה לחשוב, אחרי שהלך והצטבר בידי כל הידע הזה, על המגוון של המיניות האנושית, כל הדיבור על לסביות וסטרייטיות התקבל ביני וביני כפארסה קטנה, כהצגה שצריך להמשיך לשחק אותה, כאשר ביני וביני ברור לי כקשת ביום של גשם ושמש, שהדיכוטומיה מחמיצה את המגוון.

אדגיש: הדיבור במונחים של הומואים וסטרייטים, אנחנו וכולם, הקהילה והחברה, הנורמלים והאחרים – השפה הזאת היא שפה שמרנית במקרה הרע וליברלית במקרה הטוב, ובכל מקרה זו אינה השפה שלי. וזו אינה המפה שלי. זו מפה ששורטטה בחשכה.

המפה הזאת, המעוותת, שלפיה יש מרחב סטרייטי, או נורמטיבי, מרחב מוגן או לא מוגן, ובכל מקרה מגודר, שאליו יכולים או לא יכולים להיכנס בני האוכלוסיה האחרת, המפה הזאת אינה הולמת את המציאות כפי שאני רואה אותה. אני רואה מגוון. ופרטים שזזים כל הזמן. ופרמטרים של זמן ושל הקשר, של יחסים מסוימים, של פוטנציאלים ממומשים וכאלה שאינם. אין זהויות יציבות, קוהרנטיות, קשיחות. יש פרפורמנס. יש בחירה. בחירה להתמסר או להתנער או להתאפק או לשחק. יש מגוון. ופרטים מגוונים שמשתנים באופן מגוון. [לפעמים אני יכולה לשרטט מפה שמפרידה בין קבוצות. נניח: אלה שמסוכסכים עם המיניות שלהם בצד אחד, ואלה שמרגישים נינוחים בצד אחר, ואלה שבתהליך, נעים בין אלה לבין אלה, עד שמתמקמים].

חשוב לי לומר: הכוונה שלי היא לא שאני צריכה להתנער מהלסביות שלי, או משייכות לקבוצה של לסביות, בגלל התפישה שלי שהקבוצות האלה משורטטות באופן מעוות. להיפך. זהו הפרדקוס של מפת הזהויות. למדתי שעלי להמשיך להיות אחת עם הלסביוּת שלי, להמשיך להצהיר על הלסביות שלי, לכתוב כלסבית בעיתון גם כשאני כותבת על תרבות השוק, לדבר כלסבית גם בסדנת כתיבה, לייצר לעצמי שייכות נונשלנטית לקהילה הלסבית – ולעשות זאת בדיוק ודווקא בשם הערך של המגוון. כי ככל שנשים רבות יותר יצאו בציבור כלסביות, מאז דג'נרס, כך הזירה הציבורית נעשתה ונעשית מגוונת יותר בהקשר של נשים, וכך תופעת ההטרוסקסואליות הכפויה הולכת ונחלשת. ככל שאפשר לסמן על המפה המשותפת יותר נקודות לא סטרייטיות ויותר גוונים לסטרייטיות, כך המפה מדויקת יותר.

המפה הקווירית

[ניסיון שלי לשרטט את מפת המיניות הקווירית שלי. קשה לזהות בה קבוצות נפרדות. אין מי שיכול לקבל את האחרים או לדחות אותם]

דגל הקשת, או דגל הגאווה, לא יכול אפוא לייצג בשבילי אלא את מפת המיניות של החברה כולה. איפה ה"את נמצאת כאן" במפת הקשת שלי? אני שלא יצא לי כמעט להיות ביחסים רומנטים ומיניים עם גברים? ואיפה נמצאת הבת זוג שלי, שלפני היתה בזוגיות של 11 שנים עם בן זוג? ואיפה חברה טובה שלנו, שהיו לה קשרים עם נשים ועכשיו היא מקיימת משפחה עם הגבר שהיא אוהבת? או חברה אחרת שחיה שנים עם בת זוג, והיו לה מאהבות, וכל הזמן היא גם מתגעגעת לסקס שהיה לה עם הגברים בחייה?

מאז שנות העשרים בחיי הדברים בהקשר הזה השתנו בשבילי, באופן דרמטי. מצאתי איפה אני במפה. אני כל הזמן זזה וסביבי רבים שונים ממני זזים גם כן. זו פריבליגיה. חלק גדול מהזכות הזאת אני זוקפת לחיים בעיר – תל אביב במקרה שלי. העיר, העירוניות, היא מחוזו הנהדר של המגוון האנושי. אין אנחנו ואחרים בעיר. יש מגוון. בלגן. כל מיני. אי אפשר לצאת מן הכלל בעיר. הרחוב העירוני, המרחב הציבורי – בניגוד לפרוור, לקניון, למושב, לקיבוץ – מכיל בתוכו גם את חסר הבית, וגם את חסר הזהות וחסר השם. וממילא את כל קשת היחסים והתשוקות והרגשות האנושיים.

אספר לכם למשל על המגוון שמרכיב הלכה למעשה את המשפחות בגן של בתי הגדולה, בת שש, בבית הספר הדמוקרטי של תל אביב, קהילה. הכל כאן אמיתי:

יש בגן משפחה שבה שני בנים ואמא ואבא, הוא הומו לא בזוגיות כרגע, היא לסבית שזה לא כבר נפרדה מבת זוג, שמגדלת ילד נוסף בשותפות עם הומו שמגדל גם שני ילדים אחרים עם בן זוגו שהוא הורה משותף עם זוג נשים אחרות. יש לנו בגן משפחה של שתי אמהות, שבנה בא לעולם בעזרת תרומת זרע אנונימית. וישנה המשפחה שלנו, שבה שתי בנותינו באו לעולם בעזרת תרומת זרע לא אנונימית. ויש משפחה שבה אמא שיש לה בן משותפות הורית עם הומו וגם בן נוסף מזוגיות עם גבר, ויש אמא שמגדלת את בנה בשותפות עם שני אבות, ויש שני גברים שמגדלים את בתם עם אמא שאין לה בן זוג, ויש זוג, גבר ואשה, שמגדלים את שני ילדיהם וגם ילדים מנישואים קודמים של האשה, ויש עוד כמה משפחות שבהן יש גבר ואשה וילדים, שאני לא יודעת עליהם הרבה פרטים. מי פה בגן הזה האנחנו ומי הכולם? מי כאן הנורמטיבי ומי האחר?

אני מסתכלת על הדגל הזה ורואה בו את קשת המשפחות בגן של ילדתי, כולל המשפחות שיש בהן אבא ואמא. ואת מגוון הצורות המיניות והרגשיות של התארגנות אנושית בעיר שלי, תל אביב. ובערים שאני אוהבת, ניו יורק ולונדון. המצב הקווירי הזה, שאינו הולם את המפה הליברלית המפרידה בין הנורמלי והלא נורמלי, האנחנו והאחרים, אלא מציב מפה מגוונת, מבולגנת ודינמית, המצב הקווירי הזה הוא האלמנט שלי, הוא המקום שבו אני מרגישה בבית.

אני מסתכלת על הדגל הזה ורוצה לשאול אתכם: אם זהו הדגל של הקהילה הלהט"בית, של האנחנו בסמינר הזה, מהו הדגל של הכולם? של הנורמלים? חשבתי לבקש מכם לקחת נייר ולנסות לצייר את הדגל של הכולם. איך הוא נראה? האם אפשר לעצב סמל לנורמליות? לסטרייטיות? אני מנחשת שלא. אבל אני מזמינה אתכם להוכיח אחרת.

[אספר שהמשתתפים בכנס המעניין הפליאו בציור מפות ודגלים מעוררי השראה. התחושה שלי היא שאפשר לחשוב על זה כפרויקט שעוד יש מה להעמיק בו]

הכנס בבצלאל

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: