איך לכתוב על התערוכה "שירוקו" של אירית חמו?

מתוך שירוקו, אירית חמו
מתוך שירוקו, אירית חמו

[אירית חמו – שירוקו, Sirocco, סדנאות האמנים בתל אביב, קלישר 5, עד ה-31 באוקטובר[

 אירית חמו, אמנית אהובה עלי, מציגה בימים אלה תערוכת יחיד ראשונה מאז שנת 2009. זהו אירוע חגיגי, ראוי לציון לכשעצמו, ואני מבקשת לנצל אותו כדי לחזור ולחשוב עוד קצת על האופן שבו אוצרים (ומבקרים) כותבים על יצירות אמנות ומציגים אותן לקהל. לא יהיו כאן מסקנות מרחיקות לכת, רק הזמנה נוספת לעצור רגע ולחשוב באופן ביקורתי על הטקסט האוצרותי.

ההתבוננות בשירוקו, תערוכה פואטית ומאתגרת – מחניקה – של אירית, שמחזיקה שתי עבודות, וידיאו ומיצב, הזכירה לי דבר-מה שאולי ציינתי אבל לא הדגשתי די ברשימה שכתבתי כאן על אודות המאפיינים המוגבלים והמגבילים בכתיבה של אוצרים רבים בישראל: כמה קשה, כמה כמעט בלתי אפשרי, לדבר על אמנות ולכתוב עליה.

unnamed (3)
חדר אבק מתוך שירוקו, תערוכת יחיד לאירית חמו

"לכתוב על אמנות זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה", כלשון האמרה השגורה; אבל יותר מכך: הקושי אינו רק לבטא בשפה אמנותית אחת (הכתיבה) את אשר מבוטא בשפה אמנותית אחרת (האמנות הפלסטית), אלא הוא הניסיון – הנידון לכישלון – לתווך בין עולמות משמעות שאינם גלויים ונהירים, לא לכותבת ולא לאמנית עצמה [אילו המשמעות של יצירת האמנות היתה גלויה ונהירה לאמנית ולכותבת עליה, אפשר שלא היתה זו כלל יצירת אמנות אלא משהו אחר –  מניפסט, מאמר, הודעה].

אמנות היא בהגדרתה: מטפורה שאי אפשר לעשות עליה פרפראזה. ולכן במיטבה, היומרה של כותבת על יצירת אמנות אינה להסביר את היצירה, אפילו לא לתאר אותה, אלא לשרטט קווי חיבור אליה.

מעניין אגב כך לקרוא את ההודעה לעיתונות שיצאה מהגלריה אל הקהל, וקבעה כי "העבודות המוצגות… עוסקות בפיזור והצטברות של אבק, מסמן זמן, נטול גבולות ובהקשר של תערוכה זו מתפקד במהלך הנע בין דינמיות וסטטיות של תנודות האוויר" – הדברים כתובים בסגנון הדומה לטקסטים אוצרותיים רבים בעת האחרונה. לעומת זאת, גליה יהב ברשימת ביקורת מתפעלת ב"גלריה" ב"הארץ", מפליאה לפרוש ליצירה רשת של חיבורים, הקשרים, שמעוררים השראה ופותחים את המחשבה, וכמעט מתחשק להביא כאן בפוסט הזה את כולה.

 

"תערוכתה של אירית חמו "שירוקו", כוללת שתי עבודות בלבד – וידיאו ומיצב פיסולי. שתיהן גרסאות של תמונת נוף מאובקת. התערוכה אפורה כולה, מעוננת, פרי איסוף כמויות אדירות של אבק, סינונו, פיזורו באופן מווסת, תיעודו. בעבודת הווידיאו נראית סופה אפורה המכסה על הכל, מדי פעם מבצבצים בין ענניה קיר או פינת מבנה ונעלמים. זוהי תמונת תוהו — אבק סמיך וחונק נע בחופשיות באוויר ונושר. המיצב הוא אולם אטום שנבנה בתוך חלל הגלריה, מעין אינקובטור, קליניקה או מעבדה. בקיר החזית קבוע חלון שדרכו אנחנו מתבוננים במתרחש בפנים, כמדענים הבוחנים ניסוי. לנגד עינינו נגלית מציאות נוף בדיונית, מעין אמנות קינטית — שואב אבק פולט אחת לחצי שעה ענן אבק גרוס ומסונן, כארובה הפולטת עשן, מחולל סופה. האבק נושר כלפי מטה לאטו על מרחב של חפצים קטנים בלתי מזוהים, אלה יוצרים אשליה של עיר הנראית ממעוף הציפור או של תבליט מופשט. גם כאן הכל חדגוני ומכוסה בחומר הסמיך. התודעה מזגזגת בין שתי אפשרויות – זו עיר ממוזערת או תבליט פורמליסטי, עשוי בסגנון המזוהה עם מבני ציבור ובנקים, דומה קצת לתבליט "שאלו שלום ירושלים" של דני קרוון באולם מליאת הכנסת, שהושכב על גבו. ביחד שתי העבודות יוצרת תחושת מחנק, נדמה שריח אבק עולה באפנו, למרות שהוא מתווך ומורחק, ובעצם יש כאן חסך חושי. אנחנו מתבוננים בהתנחשלות מעוורת, לא מריחים דבר, אבק לא נדבק בנו, הוא נופל לקרקע בדממה".

יהב בעצם אינה מפרשת את העבודה אלא מתארת את האופן שבו העבודה מפעילה אותה. האופן הזה אינו מחייב אותי – בזמן הביקור שלי בתערוכה עלו בי תחושות של מחנק, של נטישה, צער, ואסוסיאציות פרטיות לגמרי בהקשרים האלה – אלא מזמין אותי לשיחה עם צופה נוספת ולהיכרות עם חוויות הצפייה שלה, ועם עולם הידע שלה.

יהב ממשיכה לפרוש את רשת החיבורים: "לדברי חמו, העבודה שואבת את הגיונה ואת האסתטיקה שלה משתי יצירות – 'גידול אבק' של דושאן וה'מרצבאו' של קורט שוויטרס (…) דושאן, האמן המודרני הראשון שהשתמש באבק ביצירתו, הוא גם ממציא היצירה הנוצרת מפסיביות של האמן, מהמתנה להתרחשות טבעית בלי מגע אדם, באמצעות הצטברות ואקראיות…"

Dust Breeding, 1920, printed ca. 1967 Man Ray (American, 1890–1976) האבק של דושאמפ
Dust Breeding, 1920, printed ca. 1967
Man Ray (American, 1890–1976)
האבק של דושאן
turner_sunrise_with_sea_monsters_1845_tate
Turner, Sunrise with sea monsters

יהב, שמכתירה במושג "כריזמתית" את האמנות של חמו, מוסיפה חיבורים משלה: את  "Scatter Piece " של רוברט מוריס מ-1968, את תקופת "קערת האבק" בשנות השפל בארה"ב, "שבה האוויר עצמו הפך לאיום קטלני", ואת האבק שכיסה את ניו יורק אחרי הפגיעה במרכז הסחר העולמי. בין שחמו עצמה מכירה בחיבורים האלה, והתכוונה אליהם, ובין שלא, יש ערך לאופן שבו יהב מרחיבה את יריעת ההפעלות הרגשיות של העבודה. ויש ערך להבנתה שלה את האופן שבו היצירות של חמו מצליחות "לעורר מחשבה על מרכיבי היסוד של הציור — משטח שעובר תהליך הכתמה ובורא כך תמונת עולם אילוזיוניסטית, מקודדת, מרהיבה ומלבת דמיון, שהלא־חיים (המוות) הוא לעד היסוד הסמוי שלה".

שאלתי את אירית חמו, אם חשוב לה שיבינו אותה, את העבודה שלה. ואם בכלל יש דבר כזה – להבין את היצירה.

אירית חמו, 2015
אירית חמו, 2015

"שאלה מעניינת – אנשים יכולים להבין דברים אחרים, להעניק פרשנות שלא חשבתי עליה, וזה יהיה נהדר, או להציע פרשנות שאני לא אוהבת, וזה יהיה מאכזב. אחד המבקרים בתערוכה שם לב, למשל, שיש הפרש גובה בין הרצפה שעליה עומד הקהל לבין חדר האבק. זה שימח אותי. רציתי שיעלו אל העבודה, שיטפסו, ואחר כך שיורידו את המבט אל הרצפה. הוא שם לב לזה, בחושיו – בלי לפרש.

"כששאלו אותי אם מה שרואים בסרט הוא מה שקורה בחדר – במעגל סגור – רציתי שישימו לב שזה לא ייתכן. חשוב לי שתעבור נקודת המבט השונה כל כך מהותית בין שתי העבודות. אבל בעצם העיקר הוא שמתקיימת שיחה. מבקר אחד יקר לי אמר שהוא רואה בעבודה גם את העבר וגם את העתיד בו-בזמן. אהבתי את המבט הזה שלו מאוד".

חמו אומרת שבדיעבד, בחדר העריכה של הסרט, התגלה לעיניה דימוי טרנרי – היא מצאה את האור שהיא חיפשה, משהו כמעט קמאי כמו אצל האמן האנגלי הרומנטיקן. מה שהיה חשוב לה היה המפגש בין הרומנטי למאובק, זה סוג הפערים שמעניינים אותה. והיא אומרת שהרבה בעבודה הזאת קשור לתשוקה שלה, שאינה בדיוק ממומשת, לציור. נקודת המוצא היא היחס של אירית חמו לציור.

"אחרי חודשיים של היעדרות מהסטודיו", היא מספרת, "קיבלתי במתנה את מה שחלמתי עליו שנים – עבודה שנוצרת מעצמה. חזרתי אל הסטודיו ומצאתי עבודת קולאז'ים שהשארתי בעיצומה. הפורמייקה שעליה היתה מונחת שינתה את צבעה. הרמתי את הקולאז' ומצאתי אבק. הייתה לי תשוקה לציור, וקיבלתי ציור מאבק. אהבתי את הפרוצדורה הפסיבית הזאת מאוד: התזתי על האבק ספריי מקבע, ונהייתה עבודה".

בעקבות פגישה אקראית ברחוב עם עובד של עיריית תל אביב, שניקה לפני שנים אחדות את שדרות רוטשילד עם מפוח, עלה בדעתה של אירית פתרון לבעיית הפרוצדורה הפסיבית – במקום לחכות שהאבק יצטבר היא יכולה לחולל סופת אבק. דבר שהצליחה להגשים בעזרת שואב אבק שפועל הפוך.

מהי בשבילך הצלחה של תערוכה, שאלתי את חמו, והיא אמרה שהצלחה היא כשלעבודה יש פנים, נראות ארוכת טווח, כשהיא יוצאת מהאירוע מהגלריה – בין שזה לתערוכה מוזיאלית, ובין שזה שהיא יוצאת החוצה לעולם. וכמובן, ההצלחה ניכרת מבחינתה כשנוצרת שיחה. כאשר אלה המבקרים בתערוכה ומבקרים את התערוכה מעניקים פרשנות חדשה ליצירה, מאשררים אותה ומחדשים.

הבעיה היא, הסכמנו, שכמעט כבר אין במות לשיחה הזאת. בדומה למה שקרה בעולם הספרות, הלכו והצטממו באחרונה האתרים שבהם אפשר לקרוא ולקיים דיון מעשיר במעשה האמנות.

אירית חמו אומרת שעלה בדעתה רעיון. "לפני התערוכה", היא מספרת, "התקשרתי למיכה אולמן והזמנתי אותו לבוא לתערוכה. חששתי שזו חוצפה מצדי אבל בעצם זה התקבל כמחמאה – סיפרתי לו שהעבודה שלי מתייחסת באיזשהו אופן לעבודה שלו, והיה חשוב לי שיבוא לראות". אולמן נענה להזמנה וכיבד את הפתיחה בנוכחותו – קלישאה הולמת. וחמו אומרת: "עלה בדעתי שזה בדיוק מה שהייתי רוצה: לכנס אנשים שאני מעריכה את דעתם ולקיים איתם שיחה על היצירה".

מסיבות שיחה? קוקטייל שיחה?

אני מתלהבת מהרעיון של חמו. רעיון נהדר והולם גם לסופרים שיצירותיהם רואות אור והם מחכים בבדידותם, צמאים לשיחה, ולפעמים מקבלים רק דממה.

למה שלא נפיק בעצמנו את השיחה הזאת? לא אירועי השקה או אירועי פתיחה, שבהם רק נושאים נאומים מוכנים מראש או נראים ומתראים, אלא אירועים אינטימיים, רציניים וחגיגיים, שבהם אנשים מוזמנים לדבר על התערוכה (או על הספר) ולהציע מחשבות, תגובות, קישורים וחיבורים. חמו הבטיחה להזמין אותי לאירוע הראשון שהיא תכנס. ואני מבטיחה לה להזמין אותה לשלי. צריך עוד לחשוב על השם. ועל הכיבוד.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

3 תגובות כתיבת תגובה

  1. כולם מגחכים על הטקסטים האוצרותיים ועדיין לא חדלים מלצרף אותם לתערוכה. יש בזה משהו לא הגון. התמכרנו לפטפוט הפסבדו אקדמי – להסברים, לפרשנות ולמשחקים בסוציולוגיה ופילוסופיה עממיים. כאילו שהיצירה והטקסט מגיחים לעולם יחדיו, מן מוטציה כזאת… אוצרת / צר מגיע לסטודיו ולא סותמת את הפה בלהסביר לך את עבודתך… כאילו שנעלמו ההתבוננות והשקט מן הארץ. אמנים צריכים להחרים את האוצרים- להפסיק להזמין אותם לכתוב עבור התערוכות, גם אם בחלק מהמקרים, כמו בסדנאות, זאת עסקת חבילה- חלל + אוצר. להפסיק בינתיים להצטרף לפאנלים וימי עיון למיניהם – לידום. לאחר שנה שנתיים של הימנעות וגמילה מהפטפטת ומהטקסטים המטופשים, יעלם 'מקצוע' האוצרות מן הארץ ואתו תערוכות הנושא- התערוכות הקבוצתיות עם הכותרות המצחיקות. שימוש בטקסטים כל כך עילגים מעיד יותר מכל על חולשתם האינטלקטואלית של האמנים… רצוי ואף עדיף לחכות בבדידות ולמעט בשיחות, גם אם הן קרויות מסיבות, או קוקטייל שיחה. את התערוכה של אירית אפשר לחוות , להבין ולהתענג עליה, גם בלי תוספת של מילה אחת ואפילו בלי לטוות רצף של הקשרים

  2. תמיד יש צימאון לשיחה.
    לא אכחד: גם מחמאות עושות לי את זה.
    בעצם התגובה האהובה עלי לעבודתי היא מחמאה ומיד לאחריה שאלה/ות, הצגת עמדה מעניינת של הצופה, אסוציאציה שהעבודה העלתה אצלו – המובילות לשיחה.

    תודה על רשימה מצויינת.

  3. תודה על המאמר הזה. לכתוב על אמנות זה מרתק, ולא נתפס אצלי כלל כאבסורד (כמו גם לרקוד על ארכיטקטורה. לגמרי מתבקש). נתקלתי פעם בפרסום לסדנה ללימוד כתיבה על אמנות (ביקורת אמנות/ כתיבה אוצרותית?), וזה סיקרן אותי מאד. כמובן שהשכלה רחבה ויכולת תוויית קשרים היא הכרחית, והרי זאת לא ניתן להקנות בסדנת כתיבה קצרה. אשמח לשמוע עוד על מחשבותייך בנושא. וקוקטייל שיחה- זה אדיר. כל חיי אני מתגעגעת לסלונים של פאריז בשנות העשרים. מיכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: