למה בלשית אינה יכולה להיות אשת איש? ועוד מחשבות לקראת הוצאה לאור של נובלה בלשית

בשמחה אני שולחת השבוע את "גוזל", הנובלה הבלשית הראשונה שלי, אל הקוראים (שלא לומר: אליכם, אליכן – אני תמיד מתלבטת בעניין הפנייה הזאת בגוף שני]. עותקים של הספר יהיו כנראה בחנויות כבר מחרתיים, ב-10 בנובמבר. זה רגע שבו מחליפים את התצוגה בחנויות של רשת סטימצקי, וכתמיד יש מתח באוויר: האם יפנו לו מקום בשולחנות המרכזיים, אולי אפילו ישימו כמה עותקים ליד הקופה? ימליצו עליו כספר לטיסה? לנסיעת רכבת? לעמידה בפקק? הלוואי.

בעיקר, אני מקווה שהחנויות העצמאיות ימצאו לו מקום וישמחו בו. אבל כל זה מן הסתם אינו בשליטתי.

downloadGozal_single51K9ANTG89L._AC_UL320_SR214,320_ 510E3J32Z7L._SX281_BO1,204,203,200_ (1)

העבודה שלי עכשיו היא לנסות לקרב את הקוראים (אתכם? אתכן?) אל הבלשית שלי. הפעם, בפוסט ראשון זה בסדרה קצרה של פוסטים לכבוד ההוצאה לאור, אני בוחרת לומר כמה מלים – לא עליה, אלא על הסביבה הז'אנרית שממנה באה.

הבלשית הלסבית היא סוגה (בתוך סוגה) אהובה עלי זה שנים. בשנות השלושים שלי  זכיתי לקרוא בהנאה עשרות בלשיות לסביות – רובן אמריקאיות או בריטיות או אוסטרליות – לצד עשרות בלשיות אחרות והרצון לכתוב את האחת המקומית שלי הלך והתגבש. [את "גוזל" כתבתי לפני כשלוש שנים, ואני מרגישה משהו באוויר, אולי צייטגייסט של התעוררות ז'אנר הבלש בישראל, אם לא משהו אחר, שמאפשר לי להוציא אותו סוף סוף לאור.]

מה יש בה בבלשית – כדמות ספרותית וכסוגה – שמושך אותי כך? [יש אפילו פרס ספרותי, אחד מפרסי למבדה, שמוקדש במיוחד לספרות הזאת.]

נדמה לי שזו העמדה הקיומית של הדמות הראשית. הבלשית היא ממילא חוקרת, מתבוננת, סקרנית, מתעניינת, לא בוחלת בכל מעשה שיכול לקרב אותה אל איזו אמת – עקמומית וחמקמקה ומתעתעת ככל שהאמת הזאת תהיה. הבלשית נמצאת בהכרח בחוצות, מסתובבת, עוקבת, נפגשת, אורבת. היא יוצאת הרחק הרחק מעבר להוויה הדומסטית הנשית. ובעיקר – ובניגוד מצער אלי עצמי – היא אינה חרדה. היא אולי פוחדת – בטח, לפעמים היא ממש מתה מפחד – אבל היא לא חרדה. ויש הבדל. היא אינה חרדה, כלומר: היא אחת עם עצמה, היא אדון וגברת בעולמה. היא נעה בין עולמות, גבוהים ונמוכים, והיא חורגת מעצמה.

חוץ מזה, אני אוהבת את הבלשית לא רק כדמות אלא כסוגה. אמנם יש לה תבנית יחסית די ברורה – יש פשע, יש חשדות, ויש בלשית שמגלה את האמת – אבל הבלשית היא מרחב נהדר ומפתיע לבחינה חברתית, תרבותית, של הסביבה שבה היא מתרחשת. אפשר להשתמש בתבנית של הבלשית כדי להסתכל על יחסים בין אנשים, בין נשים, בין גברים לנשים, בין עשירים לעניים, בין אדם לבין עצמו ולהעיר עליהם הערה או שתיים – בזמן שהקוראים והקוראות מתבדרים.

אליאנה דוידוב, חוקרת ציפורים תל אביבית שהופכת להיות בלשית בסדרת הבלשיות שלי, מצטרפת אפוא לשורה ארוכה של נשים ובהן סידני סלון ולורן לורנו של רנדי לורדון ושל סנדרה סקופרטונה (בהתאמה) בניו יורק, מיקי נייט של ג'יי אם רדמן בניו אורלינס,  קסידי ג'יימס של קייט קאלווי בפורטלנד שבאורגון, לינדסי גורדון של ואל מקדרמיד בגלזגו שבסקוטלנד, וג'יין לולס של אלן הארט במיניאפוליס – אם להזכיר רק כמה מתוך רבות.

באחרית דבר שזכיתי לכתוב לתרגום של "הפיתוי האחרון" מאת ואל מקדרמיד, בעריכת מיכל ארבל, כתבתי על הסוגה הזאת בהקשר הרחב מעט יותר שלה: בלשיות נשים. ובעצם על מסורת ארוכה של בלשיות רווקות; וליתר דיוק: בלשיות הטרוסקסואליות שאינן חיות בזוגיות ממוסדת. למעשה, כמו שטענתי שם, הבלשית – בהגדרה – אינה יכולה להיות אשת איש. היא תמיד חורגת במידה זו או אחרת מהתבנית ההטרוסקסואלית הקלאסית. והבלשית הלסבית – גם אם היא מוצאת את עצמה בזוגיות – היא התפתחות של אותו רעיון.

קינסי מילואן, הבלשית המקסימה של סו גראפטון, אומרת למשל ב"ב' כמו ביזה": "אישית, אני מעדיפה להזדקן לבד מאשר עם אחד מהגברים שפגשתי עד כה. אני לא חווה את עצמי כבודדה, בלתי-שלמה או לא מסופקת…". כמוה, גם וי.איי וורשבסקי, הבלשית שמניעה את סדרת הבלשים של שרה פרצקי, היא גרושה גאה, שחיה חיים מלאים ועשירים לבדה – היא אוהבת קפה שחור, ג'וגינג, סכנות מקצועיות ותעלומות מרתקות. היא מעדיפה את כל אלה – ואת העצמאות הגמורה שלה – על פני התפקיד שהיה שמור לה בעבר כשהייתה נשואה: להיות "האשה הייצוגית הקטנה".

כן, הרווקוּת היא בוודאי תכונה של הבלש באשר הוא – זכר ונקבה כאחד. הנה, לדוגמה: פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר הוא בפירוש גבר בודד ("כן, אני מדבר הרבה יותר מדי; גברים בודדים תמיד מדברים יותר מדי; או שהם לא מדברים בכלל", אומר מארלו ללקוחה שלו ב"האחות הקטנה"), וגם סאם ספייד של דשיאל האמט הוא דמות מובהקת של רווק הולל – גס רוח, מונע על ידי תשוקותיו, לא מתחייב, פה ושם נקלע ליחסי תשוקה ונחלץ מהם בלי לייסר את מצפונו. אבל בז'אנר הבלש אפשר גם למצוא לא מעט בלשים נשואים, או כאלה שחיים ופועלים בתוך זוגיות ממוסדת, כזאת או אחרת. לדוגמה: ז'ול מגרה של סימנון נשוי למאדם מגרה, המשמשת עזר כנגדו בבית ואינה מעורבת בפתרון התעלומות; היא האישה, עקרת הבית המושלמת, והוא תמיד יוצא מאצלה וחוזר אליה, והיא דמות משמעותית ויציבה בחייו. הזוגיות שלהם – המחויבות שלו אליה – אינה פוגעת בזהותו כבלש חוקר ובוחן בעל מחשבה עצמאית ומקורית. וכן, גם שרלוק הולמס, בלש הבלשים, פועל בעולם בתוך סוג של זוגיות יציבה. בפתח "כלבם של בני בסקרוויל" משוחחים הולמס וד"ר ווטסון ממש כזוג אוהבים. ווטסון שמח לקבל מחמאות מהולמס על כישורי ההסקה הבלשיים שלו (לפני שהוא מגלה בהמשך כי המחמאות חולקו לו באירוניה), ואומר על הולמס: "הוא אף פעם לא דיבר אלי כך, ואני חייב להודות שמילותיו הסבו לי עונג רב, כי פעמים רבות נפגעתי מהאדישות שהפגין כלפי הערצתי אותו…". ד"ר ווטסון הוא במידה רבה העזר שכנגד, מי שמספר את הסיפור, שמעלה על נס את חוכמתו האדירה של שרלוק הולמס, וכמעט קשה לדמיין את הולמס פועל בעולם לבדו, בלעדיו.

והנה, בז'אנר הבלשיות – שנכתבו בו עשרות כותרים, ועוצבו בו מאות דמויות – קשה להעלות מן הזיכרון ולו דמות אחת של בלשית נשואה או כזאת שחיה חיי זוגיות עם גבר (אם לא מביאים בחשבון את דוראן פיירווֶזר, סוחרת העתיקות שנשואה לכומר – דמות א-מינית – ונקלעת לסיפורי רצח ופשע בספריה של מולי הארדוויק).

האם אפשר, למשל, לדמיין את מיס מארפל של אגאת'ה קריסטי, כרעיה ואם? בספר המצחיק והמותח "מודעת הרצח", אחת הדמויות מסבירה את העניין של מיס מארפל בפיענוח תעלומות בלשיות: "נו טוב, אני מניח שאין לה הרבה מקורות התרגשות בחיים; זה בטח מעביר לה את הזמן, לרחרח אחרי רוצחים". מיס מארפל היא ללא ספק הבלשית הרווקה האולטימטיבית. לא סתם רווקה, אלא רווקה זקנה, זו שמתקיימת כביכול הרחק מעבר לזירת המיניות, הרומנטיקה, והיחסים בין המינים. מפקח המשטרה מכנה אותה בזלזול "זקנה חטטנית", אבל לבסוף נאלץ להודות כי דווקא בזכות התכונות "הנשיות" שלה כרווקה זקנה, בזכות העובדה שהיא מהלכת בשולי החברה, כאישה פטפטנית, רכלנית, סקרנית, מתבוננת ולא מחויבת לאיש – היא זו שעוזרת לו לפצח את התעלומה.

מאז מיס מארפל באו לעולם בלשיות רווקות אחרות, צעירות יותר, מעורבות יותר בחיי התשוקה והיחסים – ובכל זאת רווקות – לעולם לא נשואות, לא אמהות לילדים קטנים, תמיד משוחררות מן המלאכות השגרתיות של הבית ומן האחריות על יחסים. ג'יין טניסון, למשל, חוקרת המשטרה המבריקה של לינדה לה-פלנט (שאותה מגלמת הלן מירן בסדרה "החשוד העיקרי") היא כשלון סדרתי ביחסים; היא אישה בודדה, עצובה בדרך כלל, שנאבקת בשדים, מתעמתת עם גברים ומוצאת לא פעם את נחמתה בכוסית וסיגריה מרירות. קיי סקרפטה, הפתולוגית החוקרת ברבי המכר של פטרישה קורנוול, התגרשה כשש שנים לפני התקופה המתוארת בספר הראשון בסדרה, והיא מקיימת קשרים רציניים – אבל לגמרי לא אפשריים – עם שני גברים, שאחד מהם נהרג בהתפוצצות בתחנת רכבת לונדונית והשני ספק נהרג באירוע אחר. ואלה רק כמה דוגמאות. מתוך רבות רבות.

אבל טוב, הפלגתי. מספיק לעת עתה. אני מזמינה אתכם להכיר את אליאנה דוידוב, בלשית חדשה בעולם שלנו – שלא חסר בו מה לחקור – ולגמרי טיפוס בזכות עצמה.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

2 תגובות כתיבת תגובה

  1. מעניין מאוד, תודה. אפשר למצוא בלשית במערכת יחסים יציבה (חברות, חתונה, ילדים) בסדרה סוכנות הבלשיות מס' 1. נדמה לי שיש נטיה כללית לכתוב על גיבורים ללא משפחה כי זה גם עוזר ליצירת קו עלילה אחיד בלי הסחות דעת וגם מעצים את המצוקות, הרווחה והסיכונים שהגיבור יכול לקחת.מאפשר התנהגות חריגה (ולכן- מעניינת) ללא פיקוח חברתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: