משני עברי שדרות רוטשילד

  חלקי  במדף הספרים הלסבי בעברית – קטע ראשון בסדרה של פרסומי-עבר לכבוד חודש הגאווה והספר

אהבה אחת, שתי כתובות

משני עברי שדרות רוטשילד

מסה אישית מתוך "פשוט זה לא – 19 ישראלים מנסים לשרוד בג'ונגל המשפחתי של המאה ה-21" בעריכת בעז גאון ואפרת מיכאלי, עם עובד, 2009

בדרך כלל, זה המרחק בינינו: עשרים ושש דקות בהליכה ממוקדת, נינוחה. אני יורדת ביבנה, פונה ברוטשילד, שמאלה בהרצל, ימינה בפרנקל, ועוד פעם ימינה ברחוב הקישון. זהו זה. אני בבית.

לפעמים הדרך מתמשכת: ארבעים ושתיים דקות. אני עוצרת לאספרסו ארוך בקפה בשדרה (לוגמת בעמידה ארבע לגימות מספל קטן, מדפדפת בעיתון), ממשיכה, עוצרת בהרצל למיץ תפוזים, ועוברת רגע דרך תאי הדואר לראות אם הגיע המגזין (או אם הגיע הצ'ק, או אם הגיע מכתב מפתיע, שכמעט אף פעם לא מגיע).

וכן, לפעמים הדרך מתקצרת, מזדרזת: תשע-עשרה דקות. אני ממהרת, אין לי זמן, התעוררתי מאוחר, המון עבודה, אני קמה ויוצאת במהירות מהמיטה שלה, מהלהט של גופה, מיקיצתה האיטית, החיוך הרדום, דעתה המוסחת – מקצה של חלום, מראשיתה של דריכות; ואני רצה מהמגבת שלה ומהנשיקה שלה ומהקפה במקינטה, ומהמחשב הקטן שעל השולחן, ואצה, ממהרת, כל עוד נפשי בי, בקוצר רוח, בדרך ממנה אלי, הביתה.

*

וכך זה נראה בהתחלה: אנחנו יושבות, כמעט צמודות זו לזו, בבר ברחוב נחלת בנימין. זו הפגישה הראשונה. היא יפה מאוד וסקסית. היא סרקסטית. היא שנונה וסקרנית. היא משוחחת בעליזות. עיניה הירוקות בורקות. החיוך שלה נוסך אמון. אולי מוקדם מדי לשיחה כזאת אבל אנחנו כבר בתוכה: אנחנו מספרות זו לזו בקצרה על אהבות קודמות, ועל אהבות שרירות וקיימות. על מי שיקר לנו ועל מה שחשוב. היא אומרת שהיא לא בטוחה בקשר לעתיד שלה. הספק מנקר בה כל העת: איך לאזן בין היצירה ובין ההוראה ובין העבודה האחרת, במה להתעמק ובמה להתקדם. איך להגדיר את עצמה ואיפה לחיות. שום דבר לא ברור לה על עצמה, חוץ מדבר אחד שהתבהר להפתעתה פתאום באחרונה: היא רוצה להיות אמא. ובשביל הילד שלה או הילדה, היא רוצה בן או בת זוג, ובית אחד – כלומר, קן, היא רוצה; משפחה.

אני אומרת לה שאני יודעת שני דברים בביטחון: אני לא רוצה להיות אמא. ואני לא רוצה לחיות עם בת זוג בבית אחד (לא רוצה קן, לא רוצה משפחה). האידיאל שלי הוא חיי זוגיות כמו אלה של וודי אלן ומיה פארו. כלומר, כמובן, כמו החלק שבו הם חיים ביחד בדירות נפרדות משני צדי הסנטרל פארק (ובלי התביעות והגירושים והיחסים המופרזים עם כל כך הרבה ילדים מאומצים).

אנחנו מחייכות זו לזו. ברור לשתינו מיד: אנחנו לגמרי לא מתאימות. מצוין. אפשר להירגע. זה לא רציני. אפשר ליהנות מהמשיכה לשמה. היא שואלת מה דעתי, אולי נשתה עוד דרינק אחד ונצא לטייל קצת ברגל. אנחנו שותות. אנחנו הולכות. אנחנו נוגעות. בשלוש לפנות בוקר היא קמה מהמיטה שלי והולכת הביתה. אני לא בטוחה שהיא תחזור, אבל נראה לי, אולי, שכן.

*

אני צריכה לחיות לבד. כך חשבתי, בשכנוע עמוק, שנים רבות – רבות מדי אולי, עד סוף שנות העשרים שלי. ובעיני רוחי היתה לזה סיבה עניינית, לצורך הזה: פשוט לא קורצתי מהחומר השכיח של אנשים המסתדרים בזוגות. אני אדם מסוג מיוחד, חשבתי. "הומו סולו", אפשר לומר – ממש טיפוס, ואין רבים כמותי. אנחנו פורחים על קרקע הבדידות, משגשגים בהתבוננות מהצד, צומחים מרוב אהבה שאינה מתממשת.

"אני אי, אני סלע", הדהדה באוזני השורה משירו של פול סיימון בשנות נעורי, מנחמת ומחזקת. "וסלע לא מרגיש כאב. ואי אף פעם לא בוכה". אני לא בטוחה ששמעתי את האירוניה המובהקת בשורות האלה; אהבתי אותן כפשוטן. אני אי. אני סלע. החיים לבד נראו לי פשוטים ובטוחים יותר, מסוכנים פחות. החיים בזוג, לעומת זאת, נראו לי דלים (אם רציתי להתגונן) או מבהילים (אם הייתי כנה עם עצמי): איך לאהוב בלי להתמזג ובלי להתפוגג לתוך האהובה? איך לשמור על עצמך מולה ומול הבינוניות של השגרה? איך לעמוד בעינוי שכרוך בפרידה? איך לאסוף את עצמך אחרי המפולת של העזיבה? לא קיבלתי, לא מצאתי, שום תשובה מתקבלת על הדעת לשאלות האלה. התחפרתי עוד ועוד בעצמי, חיזקתי יותר ויותר את החומה שסביבי. ברגעם הטובים, חשבתי שאני לא צריכה אף אחד. שתקתי. התבוננתי. פנטזתי. ברגעים הרעים, שקעתי בבדידות.

אבל אחרי שנים רבות של טיפול ושל יחסים – ואחרי פרידה אחת עצובה עד העצם מחברה אהובה – וגם כעבור שנים של התבוננות ושל שיחות עם חברות וחברים נבונים למדתי משהו אחר: הזוגיות, גיליתי, היא אמנם סכנת נפשות, לנפש המבקשת לשמור על קווי המתאר שלה, ולצמוח ולהשתנות. אבל הזוגיות היא גם זירה מרתקת ומסעירה שמאפשרת בדיוק את זה: הגדרה עצמית מתמידה, צמיחה, שינוי. ודווקא החיים לבד, השמירה הקפדנית על המרחב האישי והפרטי – הבנתי כך רק באחרונה, בסוף שנות השלושים לחיי –  יש בהם סכנה של צמצום ושל דעיכה. ובכל מקרה, אין מה להפסיד. כי הבדידות אף פעם לא מתפוגגת. את הבדידות הוותיקה והטובה אקח אתי ממילא, באשר אלך, לכל יחסים, לכל אהבה. אין בעצם צורך להילחם עליה ובשבילה.

*

ועכשיו אני בדירה שלי בפלורנטין, רוכנת על המקלדת, והיא בדירה שלה בלב העיר, עושה מה שהיא עושה (עובדת? נפגשת עם חברים? משחקת? בטח עובדת). ואני מתגעגעת. כי זהו הרגש הקבוע: געגוע.

מאחורינו שנה וחצי של אהבה במרחק עשרים-ושש דקות הליכה, ממוקדת ונינוחה. שנה וחצי של עימות ושל אימוץ, של מאבק ושל ניסיון להכיר (זו את זו, זו בזו). לפעמים שוררים בינינו שקט ושלווה. לפעמים התנפצויות של חשק ותשוקה. ולפעמים מורגש העונג והכאב שבתנועה – הדרך הזאת בינינו, קצרה וארוכה, שמצטמצמת באחת או נמשכת עד לאין סוף. החופש הזה, שמשתחרר בפתח הדלת, בדרך החוצה, בכל פרידה, הידיעה שעוד נחזור ונתאחד – כן, בטח, נחזור, נצטרף, אנחנו ביחד – אבל עכשיו לבד, ולחוד ורחוק.

וכמובן, כמה לא מפתיע: בדרך כלל, דווקא היא זו שמעדיפה לשמור על המרחק. על שני בתים בשני צדי שדרות רוטשילד. דווקא היא זו שחרדה לקווי המתאר שלה, למרחב הפרטי, נרתעת ממיזוג. ודווקא אני זו שמבקשת לבטל את המרחק; זו שכמהה לצמצם את האחרוּת, למחוק את הזרוּת. לעשות מהשתיים אחת.

כי, כן, לפעמים, דווקא אצלי, בתוכי, הזעם גועש, ולרגעים קשה – אי אפשר – לשכך אותו. זהו הזעם על הנטישה שהיא נוטשת, בכל פעם שהיא יוצאת מהדירה שלי בדרך חזרה לשלה. וזה הזעם על הרצון שלי שנחשף. על החולשה שלי שהתגלתה. ולפעמים אני נדרכת באי שקט בגלל הבגידות שלה הקטנות: עם העבודה שמפיחה בה חיים, עם החבר הכי טוב שממלא את לבה, עם החברות הכי טובות שמחזקות את רוחה. אבל גם, לא פעם, אני מוצפת בנחמה ובכוח, בזכות הנאמנויות שלה הגדולות: לעבודה שמפיחה בה חיים, לחבר שממלא את לבה, לחברות הכי טובות.

וכך, ברגשות מעורבים, פעמים אחדות בכל שבוע, אנחנו חוצות את שדרות רוטשילד – אני באה מהדרום, היא מהצפון – ונפגשות בשמחה (אם לא בכעס, או בתוגה) ותמיד יש לנו מה לספר. על מה לגשר. ואיכשהו תמיד אני – בפגישה ובפרידה – מתגעגעת. גם בנוכחותה. אנחנו שתיים ולא אחת.

*

אז אני חושבת: החיים הטובים – חיים שהאדם מרגיש ששווה לחיות אותם – הם חיים יצירתיים. חיים יצירתיים, כלומר, חיים שבהם היחס שלנו למציאות הוא יצירתי. אם יש לנו תחושה שאנחנו יכולים לעצב את חיינו, להשפיע על המציאות  – החיצונית כמו הפנימית – אנחנו  מרגישים ששווה לנו לחיות את החיים שלנו. וזאת, בניגוד לחיים שלא שווה לחיות אותם: חיים של הכנעה. חיים שבהם אנחנו מרגישים שהמציאות החיצונית היא קבועה, ואנחנו יכולים רק להתאים את עצמנו אליה, או לחיות בתוכה בחוסר התאמה.

גם את זאת אני יודעת: כמו שדונלד ויניקוט אומר, חיים יצירתיים דורשים את יכולת המשחק. והיכולת לשחק דורשת מרחב. היצירתיות או המשחק מתאפשרים במרחב מיוחד – מרחב פוטנציאלי. זהו לא המרחב של המציאות הפנימית, שנמצאת אולי בראש או בבטן או בלב (באזור של הפנטזיה, של האגו, או של הלא מודע). וזה גם אינו המרחב של המציאות החיצונית, שנמצא אי שם מחוץ לגוף שלנו, במנותק מאתנו (זה בטח לא המרחק בין הדירות שלנו; אלה בוודאי לא שדרות רוטשילד שזורמות בינינו כמו נהר שוצף). זהו מרחב ביניים. מרחב פוטנציאלי. היכולת של הילד להיות לבד במרחק-מה מאמו – בלי לחשוש שהוא מאבד אותה; היכולת של האמא להניח לו להתרחק בלי לנטוש אותו. זה המרחב שנוצר, ושמאפשר לתינוק לשחק; לעצב את עולמו, בנפרד מאמו ובתוך הקשר אתה. ומאוחר יותר – כשהוא גדל – לעצב את חייו בנפרד ממושא אהבתו ובקשר אתה. זהו השדה של ההתפתחות. השטח של החיוּת. זהו תחומה של היצירה, שהוא, בהכרח, גם תחומו של הגעגוע.

*

מדי פעם אנחנו רבות. הנה ריב לדוגמה: אני רוצה ללכת אתה לאיזה אירוע ספרותי. אני מעדיפה, מכל מיני סיבות, לא ללכת לאירוע הזה לבד. אני יודעת שאין לה זמן, היא נורא עסוקה. בילינו יחד כבר שלושה לילות ברציפות, זה הלילה שבו היא אמורה להיות בעניינים שלה. אולי המרחק בינינו הצטמצם יותר מדי? אולי היא צריכה זמן לעצמה? זהו אזור סכנה.

אני רוצה שהיא תבוא אבל מעדיפה לא לשמוע את הסירוב שלה. אז אני אומרת לה: חשבתי ללכת מחר לאירוע הזה. אבל אני לא בטוחה. בכל מקרה, את לא חייבת לבוא. אני בעצמי  לא בטוחה שאלך. אבל אם בא לך, אשמח. היא אומרת: טוב. איך שאת רוצה. יש לי פגישה אבל אם את רוצה – אבטל אותה בשמחה. אחר כך מתברר שחברה טובה שלי מתכוונת ללכת לאירוע. אז לא צריך להכביד עליה. אני מתקשרת, ואומרת: את לא צריכה לבוא. יש לי עם מי ללכת. היא נעלבת ומעליבה. אני נעלבת ותוקפת. היא מתנכרת. אני מתרחקת.

מתברר שלא הבנתי אותה. היא דווקא רצתה לצמצם את המרחק. רק הייתי צריכה לבקש ממנה. לא היתה לי סיבה להיזהר.

ומדי פעם אנחנו משחקות. ממש משחקות. אנחנו נפגשות בגן מאיר ליד השולחנות הירוקים מאבן. היא מביאה את המטקות ואת הכדורים. אני מביאה בקבוק מים קרים. אנחנו משחקות פינג פונג שעות. חבטות – מדויקות והולמות או חלושות או מתסכלות – בערב החם והלח, באור הבוהק, כנגד הזמן והזבובים והעצב והעצבים העצורים. לפחות חמישה משחקים. ואם אני מנצחת (אני תמיד מנצחת!) אנחנו הולכות הביתה – או לדירה שלה – ועוברות על פני בריכת שושני המים, ומנסות לראות בתוך המים והסבך צבים או צפרדעים או דגים כתומים גדולים ועצלים, וקונות פסטה בדרך, והיא מבשלת לי ארוחה מהירה וטעימה, ואנחנו מקנחות בגראפה צלולה, מרירה.

*

ובזמן האחרון אנחנו חושבות, לא מעט, על העתיד. מה הלאה? נגדל ביחד ילד? אפשר להיות הורים וגם להמשיך לשחק משחקים, להמציא המצאות? או שהכול נגמר במפגש בין הזרע לבין הביצית? ואיך נגדל את הילדה? בשתי דירות? באחת? ומי יהיה האבא? חבר הומו? פלוני-אלמוני שתרם לבנק הזרע? חבר סטרייט? נגור שלושתנו ביחד? איפה נעבוד? איך נשלב בין עבודה לבין הורות? נהיה שתי אימהות? לא מספיק אחת? אולי היא תהיה אימא ואני סנדקית? ואולי בכל זאת נמשיך כך, שתי נשים ביחד בלי ילדים? לא ברור. ברגעים האלה ממש, הכול עוד נראה פתוח. והכול נראה אפשרי. ושום דבר לא מובן מאליו. וכביכול רק הגוף שלה מבקש הכרעה. רק הגוף הזה – המושך, החם, החודר, המנער – לא יכול לחכות.

אבל האמת אחרת: הגוף דווקא יכול לחכות. זה אנחנו – שתינו, ביחד ולחוד – שרוצות כבר להשתנות. ביחד ולחוד. נראה לי שהגוף יצטרף אלינו בקרוב.

*

ועכשיו אני יושבת בביתי במרחק עשרים ואחת קרנות רחוב ממנה וחושבת עליה. וחושבת על המשחק הזה, שאנחנו משחקות. על החוקים שאנחנו מחוקקות.

זה מזלנו הגדול: אנחנו לא מחויבות לכלום. משהו בעידן הזה משחרר אותנו כמעט לגמרי מהליכה כפויה בתלם. אנחנו לא חייבות לחיות בזוגיות עם גבר – זה ברור. אנחנו אפילו לא חייבות לבחור לעצמנו זהות אחת מחייבת (אני, נכון לעכשיו, "פוסט-לסבית"! והיא "בי-סקסואלית"; וההגדרות האלה מטופשות, ומחמיצות עולם ומלואו, כמו כל הגדרה אחרת). אנחנו לא חייבות לנעול נעלי דוק מרטנס ולא חייבות לנעול נעלי עקב. אנחנו לא חייבות להיות אימהות. אנחנו לא חייבות לגור בבית אחד. אנחנו לא חייבות להישאר בישראל. אנחנו לא חייבות להתחייב לחיות יחד כל החיים. זה נהדר. הכול מותר. הכול אפשר. ואז השאלה היא רק – מה אנחנו רוצות? וזו כבר שאלת השאלות. זו עבודת החיים.

את התשובה שלה לשאלה הזאת לא אוכל לדעת. אבל זו שלי הולכת ומתבהרת. אני אוהבת אותה יותר ככל שהזמן עובר. משהו נבנה בינינו לאט, בחודשים של הליכה, ממוקדת ונינוחה, ביני לבינה. משהו מתאפשר, משהו מתגבר. זה לא עוצר. זה זז. וזה בדיוק מה שאני רוצה: להמשיך אתה בתנועה. לחצות את שדירות רוטשילד לקראתה ומאתה ולצדה, לקנן, לשחק, כנגדה ואתה. להתרחק ממנה, במרחק מטר באותו חדר, להתקרב אליה במרחק עשרים ושש דקות הליכה. לנוע כל הזמן – לשוח וגם לנוח – אליה וממנה וביחד אתה.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: