אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה

012

חלקי במדף הספרים הלסבי, קטע חמישי בסדרת פרסומי עבר לכבוד חודש הגאווה והספר.

מתוך "אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011

אפס: חבלים

23 בפברואר 2009

יממה תמימה של צירים ועדיין סגור. "הם לא עושים את העבודה", אומר הרופא. הוא מעיף מבט סמכותי בגרף שמוצג על המוניטור ועושה רושם מסויג. הצירים לא עושים את העבודה. הם לוחצים, דוחפים, קורעים – מיכל אומרת שהכאב הוא כיווץ ומתיחה, משיכה וכיווץ, מין כאב מחזור עז בריבוע; דקה של כאב, והפוגה של שלוש דקות, דקה של כאב, והפוגה; והכאב נשלח גם לרגל, מתחת למפשעה, צורב-שורף, היא אומרת – כך כבר במשך יותר מ-24 שעות – אבל הם לא עושים את העבודה. הרופא מעדיף לעשות את העבודה במקומם. הוא קצר רוח. הוא מבקש להאיץ, לזרז. יממה של צירים, הוא רוטן, זה עובר כל גבול. "הקצב של הלידה הזאת לא עומד בשום סטנדרט", הוא פוסק.

שרון, מדריכת הלידה, אמרה לנו בקורס ההכנה שציר הוא כאב מעניק חיים ולכן אפשר לסבול אותו. מיכל שותקת ברגעי הכיווץ או נאנחת, בשקט, ונרדמת ברגעי ההפוגה. היא עדיין יכולה לסבול. אני משתאה לנוכח השקט והנועם שניסכו במיכל למרות – אולי בגלל – הצירים. היא נשענת עלי ואנחנו נאנחות – מוציאות אוויר בקול בס נמוך מים המלח – ביחד.

אני חושבת שלמלה העברית ציר – שהופיעה לראשונה במקרא – יש באמת צליל של כאב. ציר. אונומטופיאה. אבל המלה המקראית "חֵבֶל", שיש לה שורשים גם בארמית ובערבית, ואומרת גם היא "מכאוב", יפה עוד יותר. "צירים וחבלים יאחזון כיולדה" (ישעיהו י"ג). חבלי יצירה. חבלי אהבה. אני חושבת שחבל על החֵבֶל של מיכל. ושאני לא הייתי מסוגלת לסבול את החבל שלה. אין לי אומץ. אין לי כוח עמידה. ואני חושבת, זה מעניין: באנגלית אלה הכיווצים (contractions), הפעולה הפיזית של הרחם,  או מלאכת הלידה (labor), הפעולה הפיזית של היולדת – שמביאים את התינוק אל העולם. בעברית נדמה שהיולדת אינה נוטלת חלק פעיל במעשה הלידה. זה לא משהו שהיא עושה. זהו הכאב – הציר, החבל, הסבל עצמו – שמביא חיים.

——את רואה את זה? שרה, המיילדת מחייכת אלי, ומצביעה על קווצת שיער שחור, שמבצבצת בין רגליה של מיכל. היא כבר כאן. תכף היא יוצאת. מיכל נחה בין צירי הלחץ. היא חיוורת, צועקת בכל גרונה ברגעי הלחיצה, ונחה. הפיטוצין שזורם בדמה מזרז את ההתכווצויות. האפידורל שנזרק בגבה – כדי לעזור בשחרור השרירים, כדי שהלידה הזאת תתקדם בקצב משביע רצון-רופאים – אינו משכך עוד את כאב הלחיצה.

שרה המיילדת נכנסה לחדר הלידה בצהריים. מיד השרתה ביטחון. דיברה בשקט. הבטיחה שזה יקרה במשמרת שלה. הביטה בעיני כשדיברה, הביטה בעיניה של מיכל כשדיברה, הכירה בה ובכוחותיה. הבחינה ברוח הנעימה והשקטה, ובעייפות הגמורה, ששרו על החדר הזה במשך יומיים תמימים, והשתלבה בקרבנו כחברה ותיקה.

עכשיו תשע בלילה, ושרה מכינה את עגלת הלידה. נוזלים, מספריים, כפפות. מיכל שוכבת, לא לוחצת, אף שצירי הלחץ לוחצים ללחוץ. זמן פיטוצין הוא זמן דחוס. עיקש. קצר רוח. הצירים תכופים יותר. דוחקים. עכשיו הם עושים את העבודה. תשעה וחצי סנטימנטרים של פתיחה.

"בואו, נוציא אותה", אומרת שרה, ואני מרגישה שהיא מתכוונת לשלושתינו: מיכל, שרה ואני נוציא ביחד את התינוקת שכלואה בתעלת הלידה. מיכל לוחצת עם כל ציר, מוציאה אוויר, צועקת. אבטיח בפי הטבעת. כך היא מתארת את הכאב. כמו אבטיח המבקש לצאת מפי הטבעת. אני בקושי נושמת. אני פוחדת שקווצת השיער תישאר בפתח עד עולם. שמיכל תיקרע לגזרים. שהתינוקת תיחנק. שצעקת החֶבֶל תיקָבּע בנפשי. המיילדת מבקשת ממני להחזיק את בקבוק השמן. אני נוסכת אותו על הפתח, והיא, בתנועה מיומנת של קוסם, מוציאה את הראש ומסובבת ומעלה ושולפת את הגוף והנה היא, חיה קטנה: שיער שחור, גוף אפור; עיניים מלוכסנות ונפוחות. צינור משוך מטבורה אל תוך הרחם של מיכל.

כן, זהו בעל חיים, אין ספק. רק לא ברור מאיזה מין.

שרה מניחה אותה על הבטן של אמה.

קשה לתאר את תחושת ההקלה והפליאה על כך שהיא כאן בחוץ. קשה לתאר את הפליאה וקשה להישאר איתה. הווה חדש. בכי ראשון. יבבה קטנה. אני גוזרת במספריים את חבל הטבור. היצור הקטן מגששת דרכה אל השד הקרוב. העיניים של מיכל קורנות.

——–עכשיו היא עלי. שרה, מיילדת נוספת ורופאה עוזרות למיכל ללדת את השליה שנותרה ברחם מאחור. עכשיו היא עלי. בזרועותי. אני מביטה בה. היא זרה גמורה. המולה בחלק השני של החדר, ואני מתכנסת אליה: נועצת מבט בעיני החיה שבחיקי. העיניים נפוחות, בולטות, כמו של יצור מכוכב אחר. הצבע אפור. הגוף פצפון. השיער שחור. העיניים נפוחות. נעוצות. חייזר בחיק. הלב שלי שוקע ואני מנסה לרומם אותו: טוב, אין מה לעשות. זאת היא. זהו הייצור שהתחייבתי לאהוב. זה לא יהיה קל. היא ממין אחר. היא זרה גמורה. אבל התחייבתי.

———-עשר ועשרה בלילה. הנני, הורה. אני מלווה את הבת שלי לחדר התינוקות, נצמדת אליה, דואגת להיות איתה, לוודא שלא יעשו בה מעשים. אני יודעת דבר אחד: לא אמוש ממנה. האחות מבקשת לקחת את עגלת הפלסטיק השקופה ובה החייזרית הקטנה, ואני מתעקשת להוביל אותה בעצמי. אמה של התינוקת נשארת בחדר הלידה, מחכה שרגליה יתעוררו מתרדמת הזריקות. באגף התינוקות, האחות מורה לי להעמיד את עגלת הפלסטיק מתחת למנורה משונה, כמו עציץ בחממה. אני עומדת ליד העגלה. יש בה חיה קטנטנה. ספק ערה ספק ישנה. עטופה בשמיכה. אורות ניאון קרים ממעל. שאון צווחות של תינוקות. אני דרוכה. עומדת. רוכנת. לא לגמרי יודעת מה עושים עכשיו.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

5 תגובות כתיבת תגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: