היא ואני

חלקי במדף הספרים הלסבי – קטע אחרון בסדרה של פרסומי עבר לרגל חודש הגאווה והספר.

מחווה לאהובה ולנטליה גינזבורג.
מתוך הבלוג הזה לפני שנתיים

 

"לו תמיד חם. לי תמיד קר. בקיץ, כשבאמת חם, הוא רק מתלונן כל הזמן כמה שחם לו. הוא מתעצבן אם הוא רואה אותי לובשת אפודה בערב.  הוא מדבר היטב כמה שפות. אני לא מדברת היטב אף לא שפה אחת. הוא מצליח – בדרכו – לדבר גם בשפות שהוא לא יודע לדבר בהן.  יש לו חוש כיוון מעולה. לי אין שום חוש כיוון…"

הוא ואני, מסה אישית מאת נטליה גינזבורג

 למיכל

 היא ואני

מאת ארנה קזין

השינה שלה קלה; היא מתעוררת מכל רחש, מכל מחשבה. השינה שלי כבדה. מכה שורשים. היא אוהבת לעבוד בלילות. על המחשב עד השעות הקטנות. אני אוהבת לעבוד השכם בבוקר. שש עד אחת עשרה בבוקר – אלה השעות הפוריות שלי. היא קוראת קצת לפני השינה. אני מצליחה לקרוא רק באמצע היום, כשאני לגמרי ערה, ומוטב בכיסא, בישיבה.

היא אוהבת חדרים מוארים בחוזקה. אני אוהבת חדרים אפלים, ואור שנוטה הצידה אל הקיר – אף פעם לא אלומת אור שמכה בראשי היישר מהתקרה. היא אומרת שהחדר תמיד חשוך מדי בשבילה ומדכדך.

היא יודעת לתקן מכשירים. היא מבינה קצת באלקטרוניקה. היא מעזה לנסות דברים שהיא לא מכירה. היא נהנית ללמוד דברים שהיא לא יודעת. אני לא מצליחה אפילו לרצות לתקן מכשירים ולהבין באלקטרוניקה. היא מציירת ומשחקת עם הילדות ומגשימה להן משאלות מעשיות. אני מציירת איתן רק לעתים רחוקות ושולחת אותן אליה כשיש להן בקשה מעשית (אני רוצה שהיד של הבובה תהיה קשורה לעפיפון, ושהעפיפון יעמוד באופן קבוע בשמים בלי ליפול, ושהבובה תמחא כפיים כל שתי דקות, את יכולה לעזור לי?).

היא יודעת לאפות עם הילדות. אני לא יודעת לאפות עם הילדות. היא מבשלת בכישרון ובעונג. במיוחד בישול מהיר. פסטה, מוקפצים, אבל גם דברים אחרים. הטעם מעודן, איטלקי בדרך כלל, אסייתי לפעמים, טוב מכל מה שמוגש במסעדות יוקרה. אני לא מבשלת כמעט בכלל. היא שונאת לשטוף כלים. היא לא אוהבת לנקות אבק. אני שוטפת כלים ולפעמים גם מנקה אבק. ואני מסדרת. זה חשוב לי. סדר חשוב לי. קשה לי לחיות באי-סדר. אולי זה בגלל איזה אי-סדר פנימי. אני לא יודעת. לה לא קשה. היא אוהבת סדר, אבל גם חושבת שבלגן – בגד נשמט כאן, צעצוע נזרק שם – הוא סימן לחיים. אני יודעת שהיא צודקת.

היא אוהבת שוקולד מנטה מעודן ומסטיקים עגולים בשקל. שוקולד עושה לי כאב ראש. אני אוהבת עוגות פיסטוק ופירות יער. היא אוהבת סלט פירות. ולזניה. ותבשילים ביתיים, שאף אחד לא מבשל לה, כמו במיה או ממולאים. אני הכי אוהבת את הפסטות שהיא מכינה – פטריות בלימון, אנשובי – וגם פיש אנד צ'יפס. עם בירה אייל. היא לא לגמרי צמחונית. אני לא לגמרי צמחונית. אני אוהבת לשתות – סיידר יבש, יין לבן יבש, בירה אייל, ויסקי, מרגריטה, טקילה. היא אוהבת לשתות. היא תמיד מצטרפת אלי כשאני מציעה. והיא גם שותה יין אדום. אבל היא שותה פחות ממני. בשתייה אני בולמית שיש לה בלמים. אצלה הכל במשורה.

היא כמעט אף פעם לא בוכה. אני בוכה לעתים קרובות. גם כשאני נפעמת.

כשאנחנו מטיילות בעיר זרה, היא אוהבת להיוועץ במפה. היא לא אוהבת לשאול עוברים ושבים. היא יודעת לקרוא מפה. מהר מאוד היא מבינה בדיוק לאן צריך ללכת, בדרך הכי יפה, או הכי קצרה, והיא מובילה. לפעמים נמאס לה להוביל והיא מגישה לי את המפה ואני מתקשה. אני צריכה לשאול עוברים ושבים. לתעות. היא מהירת מחשבה. אני חושבת לאט. אני חושבת פחות או יותר בקצב הכתיבה. היא מדברת איטלקית שוטף. ואנגלית אמריקאית מעולה. אני מדברת אנגלית בריטית סדוקה, וכמה מלים בצרפתית.

היא יודעת להתווכח. אי אפשר לנצח אותה בוויכוח. קשה לתפוס אותה בסתירות פנימיות. היא לא אוהבת להודות בטעויות. היא לא אוהבת את המלה "סליחה". אני לפעמים נשברת, ומודה בטעויות, אני אומרת "סליחה", ולו רק כדי שייגמר הוויכוח.

היא אוהבת ים וחול וגלים וארמונות בחול ואתגרים ספורטיביים שמאמצים את הגוף ודורשים אומץ. אני אוהבת צל ונחל ודשא וסנאים מתרוצצים ועורבים ושלדגים ואדומי חזה ושחפים ותחושה יסודית של ביטחון. את הים אני אוהבת רק בסתיו ובחורף ועדיף על ספסל. היא אוהבת לטייל, טיולים רציניים, בנופים מבהילים – מזמן, מאז שאנחנו ביחד, לא טיילה כך, היא מתגעגעת לעצם האפשרות – אני אוהבת ללכת ביער, בשבילים טובים, שעות ארוכות, בצל, בנחת, הליכה איטית כזאת, לא ממהרת, ובלי לשאת משאות כבדים על הגב.

אני אוהבת לחזור למקומות שאני מכירה.

היא אוהבת לחפש מקומות חדשים. ורק לעתים לחזור למקומות שהיא מכירה.

אני אוהבת את לונדון ואת ניו יורק. גם היא אוהבת את לונדון ואת ניו יורק.

כשהיא בלונדון או בניו יורק היא אוהבת ללכת לתערוכות, לפגוש אנשים, ליצור קשרים לעבודה, לבקר מקומות של עשייה – בעיצוב, בטכנולוגיה, באדריכלות, באמנות, במוסיקה, בסאונד; היא אוהבת מוסיקה, הופעות. אני אוהבת תיאטרון וספסלים בפארק ולשוטט ברחוב, ופאבים וחנויות ספרים ובתי קפה. בלונדון יש בית קפה אחד, בחנות ספרים אחת – פוילס הוותיקה – שאותו כל אחת מאיתנו מצאה ואהבה עוד לפני שהכרנו. היא אוהבת אוכל אסייתי. לפעמים היא קורנת אחרי ארוחה יפנית טובה. אני אוהבת משקה ג'ינגר עם ג'ינג'ר אמיתי, חריף.

כשאחת הבנות שלנו צורחת במצוקה, היא קופצת אליה מיד, רצה אליה בכל המהירות של הרוח של הנפש של המצילה. וגם יודעת מה לעשות כדי לתקן.

אני קופאת לרגע במקומי לפני שאני זזה.

לפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה, רדופה.

היא נאמנה לחבריה. יש לה חברוּיות בנות עשרים וחמש שנים ויותר. וגם חברויות אמיצות בנות 12 שנים ויותר. ואפילו חברים חדשים שרכשה מאז שנפגשנו. אני רוצה לחשוב שאני נאמנה לחברי אבל בעצם לא נשארו לי חברים מהילדות, ואני לא רואה בכלל את החברים משנות העשרה, או את אלה שהיו איתי בשנות העשרים שלי.

אני יודעת שאפשר יותר. יותר חברוּת, לא יותר חברים. במהות. לא במספרים.

היא היתה הרבה שנים עם בן זוג. היא יכולה גם מחר, גם היום, לולא היתה איתי, להיות עם גבר. לפחות בגוף, אם לא בנשמה. אני לא.

היא אחת עם הנשיות שלה. אני בדין ודברים, במחלוקת, עם שלי.

היא נוהגת בדרך כלל בכספה בתבונה. מחושבת. דואגת. אני, רק לעתים רחוקות אני שואלת את הירקן כמה עולות העגבניות. או התאנים. אני פשוט קונה. גם אני דואגת בגלל כסף, אבל אני לא מצליחה למצוא מוצא מהסבך, ומנסה כל העת שיטות חדשות להגדיל הכנסות, או לכל הפחות לשמור עליהן. היא מעדיפה להקטין הוצאות, ושומרת בדרך כלל על שיטה אחת: עבודה בשכר – מאז שאנחנו ביחד זו בעיקר עבודה באקדמיה, עם ותק וקידום. אני עצמאית. יזמית. רצה במקום. רוקעת ברגלי. מנסה לחסוך. מנסה להתקדם. אני סופרת, שאין לה זמן (וכסף) כדי לכתוב.

יש דברים שאני לא  יודעת עליה. אני אומרת זאת בתקווה יותר מאשר בחשש. לפעמים היא אומרת שאני בעצם לא מבינה אותה. האם יש דברים שהיא לא יודעת עלי? האם נשאר משהו משלי שעוד יכול להתגלות, או להתהוות, מחוץ לשתיים שהן אנחנו?

את רגשותי כלפיה אני מבטאת לפעמים ברגשנות. מרעיפה עליה מלים של אהבה. כמה שהיא יפה. כמה שהיא נחשקת וכמה שהיא מעוררת בי השראה. היא לא מרבה לדבר מלים של אהבה. בעיניה, מספיק לי לדעת שהיא בחרה בי. שהיא בוחרת בי בכל יום מחדש. לא, היא לא אומרת את זה. זהו דבר-מה שעלי להבין בסיוע ההגיון הצרוף מתוך היומיום.

לפעמים היא מצחיקה אותי מאוד. יש לה תשומת לב דקת אבחנה לאבסורד.

לפעמים אני אוהבת פשוט להביט בה.

תמיד אני גאה לצאת איתה בחברה. לפעמים היא זוהרת בנוכחות אחרים.

לפעמים היא מקצרת חיבוקים.

כשאני כועסת, אני לפעמים צועקת, בזעם. ואומרת מלים קשות, בהפלגה, גוזמאות גסות לב. זה נראה די מסוכן. היא כמעט אף פעם לא מרימה את קולה. ובכעסה היא נוקטת לשון המעטה. את הכעס שלה אני רואה בעיניה. כשאני כועסת, זה בדרך כלל בגלל עלבון. גם היא כועסת בגלל עלבון. אבל היא לא צועקת. היא שותקת ומתנתקת. מתרחקת.

אני לא יודעת אם היא היתה רוצה שהחיבור הזה יראה אור. היא דיסקרטית. פרטית. יש דברים שהיא לא נוהגת לספר בפומבי. או ברבים. או לאחרים. זו אינה דרכה. אבל אני כותבת. ואני כותבת כדי שיקראו. וזה הסיפור שלי.

כשאני מזכירה לה שלפני עשר שנים, כשהתחלנו להיות ביחד, היו לנו ימים קשים, של ויכוחים מרים, וכעס, ומרחק, ועלבון; את זוכרת שעמדנו באלנבי ואת פנית ללכת ואני צעקתי עלייך, לעיני כל, בקול גדול, צעקה שהתגברה על שאון האוטובוסים והרוכלים? היא אומרת שהיא לא לגמרי זוכרת את זה כך. היא יודעת רק שחששה, לא ידעה אם אני האדם שמתאים לה, התלבטה. אבל היא זוכרת איך הפסיקה לחשוד בי, והפסיקה להתלבט, באותו לילה, לפני שש שנים וחצי, שבו הצלחתי להרדים בחיקי ברוגע את בתנו הבכורה, התינוקת בת הימים הספורים, בהליכה הלוך ושוב לאורך חדר השינה, בשירה בקול נמוך של שירי ערש סקוטיים, שירי ילדותי, באחד מאותם לילות ארוכים שבהם היא – האם היולדת והמניקה, מותשת ונרגשת, שהתערער לרגע בטחונה – לא הצליחה לעצום את עיניה. היא זוכרת שאמרתי לה שאין לה מה לדאוג. כי ברור שהיא יכולה. שאנחנו יכולות.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: