איך לשפר

פרק ארבע מתוך: לטפס על ההר, או: איך לכתוב (הוצאת אחוזת בית ספרים, 2015)

ג'ורג' אורוול מציג בחיבורו פוליטיקה והשפה האנגלית דוגמה נהדרת לליקוי מהותי שרָווח בכתיבה האנגלית בת זמנו (הוא כתב את הדברים ב-1945); ליקוי שעדיין שכיח בימינו, כעבור כשבעים שנה, וביתר שׂאת בשפה העברית, שבה הוא פושה כמו מגיפה. אורוול מביא בחיבורו קטע קצר שאותו כתב בסגנון מגונה בעיניו:

סקירה אובייקטיבית של תופעות בנות זמננו מובילה למסקנה ההכרחית שהצלחה או כישלון בפעילויות תחרותיות אינם מגלים שום נטייה להיות תואמים ליכולת מוּלדת, אלא שמרכיב נכבד של הבלתי-ניתן-לחיזוי חייב תמיד לבוא בחשבון.

והנה אותו קטע, בלשונו המקורית:

שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. (קהלת, ט', י"א)

"כל נטייתה של הכתיבה בת זמננו," מבהיר אורוול, "היא להתרחק מקונקרטיות."

לפני כל דבר אחר, אני מבקשת להזהיר – את עצמי ואת הכותבות והכותבים שעובדים איתי – מפני הנטייה הזאת. שוב ושוב אני קוראת כתבי יד שנגועים בהפשטוֹת ובהכללות – ולכן קשה להתקרב אליהם. הם לא מכניסים אותי לעולם המתואר, הם לא מצליחים לשכנע אותי או לעורר בי רגש, הם מעמידים ערפל של מילים ביני ובין הדבר שנועדו לתאר.

אני חוזרת ומציעה לכותבים: בכל פעם שאתם רואים בטקסט שלכם הפשטה, הורידו אותה אל הארץ, תנו לה משקל, עשו אותה קונקרטית, ממשית, כזאת שאפשר לראות אותה ולגעת בה. בעניין הזה כמעט אין אפס: הקונקרטי חי יותר, ברור יותר, מורכב יותר ומדויק יותר מכל הפשטה. יתרה מזאת: דרך המופשט כמעט בלתי אפשרי להגיע אל הממשי. אך דרך הממשי אפשר לבוא אל המופשט, להתרומם אליו.

אני חוזרת לאחור, לדברים שכתבתי באחד הפרקים הקודמים, ומוצאת דוגמה להפשטה מעין זו שכתבתי ושיכולתי להפוך לקונקרטית יותר. זה היה בקטע על העיתונאית שהייתי כרוכה אחריה בשנות העשרים שלי. תיארתי אותה כך: "היא נראתה לי אפלה וסקסית וגם חכמה ומצחיקה."

מה היה קורה אם הייתי מוותרת על  שמות התואר המופשטים שבמשפט, וכותבת משהו כזה:

היא לבשה בגדים שחורים. חזיות שחורות, חולצות שחורות, שמלות שחורות. נעלי צבא שחורות. היא משחה את שפתיה בשפתון בגוון של יין אדום – בדלי הסיגריות שלה תמיד דיממו. לעורה הצחור היה ריח של חלב, כמעט חמצמץ. פעם אחת היא הביטה במראָה, בשירותים החדשים של מערכת העיתון החדשה, ואמרה, בקול נמוך, בשקט: אוי, ארנה, תראי. אני סוכריית ליקריש. איך קוראים לזה בעברית? שוּש. אני סוכריית שוּש. אני שונאת אניס. אולי את רוצה?

שולמית הראבן סיפרה בחיבורה נשף המסכות של המילים על תרגיל שהציעה לתלמידיה בסדנת כתיבה בהנחייתה: דמיינו סצֵנה שבה אתם מקבלים אדם לריאיון לצורך קבלת עבודה, וכותבים דו"ח התרשמות. "הנתון של התרגיל – בהחלט נתון קשה – הוא שכל התיאור כולו צריך להיכתב בלי אף שם תואר אחד," כתבה הראבן. "הדבר הזה מביא לכלל חשיבה על מקומו של שם התואר בכלל, מדוע בסגנון עברי טוב יש כל כך מעט שמות תואר; מדוע – כפי שהזכיר לנו [אריך] אוארבך [חוקר הספרות הגרמני] – בכל עקדת יצחק אין אף תואר אחד."

…ויֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.

אכן, אני חושבת, מה באמת נוכל לומר, בלי שמות תואר, על הכאב שמולידה המסירה העניינית של הסיפור הזה?

בגמר התרגיל, הוזמנו התלמידים של הראבן לשוב ולכתוב את אותו דו"ח התרשמות, והפעם – עם רשות להשתמש בשם תואר אחד בלבד. הם גם התבקשו "לנמק היטב מדוע בחרו בשם תואר זה ולא אחר מתוך אלף ואחת האפשרויות".

אני אוהבת את התרגיל הזה. אעביר אותו הלאה. העבירו אותו אתם הלאה.

מה שנאמר כאן על היחסים בין הקונקרטי למופשט, טוב גם ליחסים בין המסוים לבין הכללי. כך תיאר זאת הסופר האמריקאי פ' סקוט פיצג'רלד, בשורות הפותחות את סיפורו "הנער העשיר" The Rich Boy)):

תתחילו באינדיווידואל [באדם המסוים], ועד מהרה תגלו שיצרתם טיפוס; תתחילו בטיפוס, ותמצאו שיצרתם – כלום.

פיצג'רלד המשיך והסביר כי כולנו יצורים די משונים, ואולי אנחנו לא מודים בכך בעצמנו, אבל כן, אנחנו קצת משונים. ואנחנו לא רוצים שיראו כמה אנחנו משונים מאחורי הפרסונה, מאחורי הטיפוס שאנחנו מציגים. הוא הדגיש שאם הוא שומע מישהו שמגדיר את עצמו כ"אדם ממוצע מהיישוב", אין לו ספק שהאיש הזה מסתיר איזו אָנורמליות קטנה או נוראית, שהוא לא רוצה לחלוק עם אחרים.

הנער העשיר של פיצג'רלד לא היה כל-נער-עשיר – ההכללה לא לכדה את מהותו. פיצג'רלד ביקש לתאר את הנער העשיר המסוים ששמו הוא אנסון האנטר, את היחסים המסוימים והחד-פעמיים שלו עם עושרו, עם בני משפחתו ועם החיים שנפלו בגורלו. "זה הסיפור שלו, ולא של האחים שלו," כתב פיצג'רלד. "אין טיפוסים. אין לשון רבים."

לפעמים לא פשוט להישאר עם המסוים. קל יותר לברוח אל הטיפוס. לפעמים המסוים מאתגר מדי – דורש מאיתנו לדייק בפרטים, להתחייב אליהם. אבל הרווח שנרוויח מן המאמץ מובטח.

אומר זאת כך, לצורך הדגשה: נניח שהגענו רחוק בעבודה על כתב היד. הוא הולך ומתגבש ומקבל צורה. יש דמויות. יש יחסים. יש אפילו סיפור. עכשיו הגיעה העת לנסות ולשפר. לחזור לאחור ולקרוא את מה שכתבנו, ולהעלות את הכול במדרגה אחת או יותר של איכות.

דבר ראשון: כדאי לנכש הפשטות ולהחליפן בתיאורים קונקרטיים, ממשיים.

דבר שני: כדאי לנכש הכללות ולהחליפן בפרטים, בהדגמות.

דבר שלישי: כדאי לנכש טיפוסים – דפוסים, קטגוריות – ולהחליפם בַּמסוים, בַּייחודי.

כל זה נכנס במידה רבה תחת הוראה קלאסית אחת, המוכרת היטב לכותבות ולכותבים באנגלית:  Show, Don’t Tell. הראו, אל תגידו.

אם עשינו את העבודה הזאת בתשומת לב ובהקפדה, מובטח שהיצירה שלנו תשתפר לאין ערוך.

אבל אל יתהלל חוגר כמפתח, או כותב כמוציא לאור. יש עוד עבודה. 

ב- 1919 השתתף המסאי והסופר האמריקאי אי-בי וייט בשיעורי לשון באוניברסיטת קורנל אשר באית'קה, ניו יורק. המרצה היה פרופסור ויליאם סטראנק. חומר הקריאה לקורס היה ספרון צנום אחד בשם "אלמנטים של סגנון" (The Elements of Style), שחיבר הפרופסור עצמו. היו בו שבעה חוקים של דקדוק, אחד-עשר עקרונות של תחביר, כמה עניינים של צורה (סימני קריאה, מקפים, שוליים, סוגריים), ורשימה של מילים וביטויים שנהוג להשתמש בהם בצורה שגויה. בקמפוס כינו אותו "הספר הקטן", בדגש על המילה "קטן". וייט גמר את הלימודים, שכח מהקורס ומהספרון, ושמר בלב רק את דמותו של הפרופסור האהוב והמוערך.

ב-1957, כעשר שנים אחרי שמת הפרופסור, הזמינה הוצאת הספרים "מקמילן" את וייט לעבור על הספרון לטובת הוצאת מהדורה חדשה. וייט חזר ועיין בספר, ומצא בו "מצבור עשיר של זהב", כדבריו. את הספר הקטן, בסך הכול ארבעים ושלושה עמודים, תיאר וייט כתמצית השקפת העולם של סטראנק, "בשבחי הניקיון, הדיוק והקיצור בשימוש בשפה האנגלית".

למהדורה הוסיף וייט חיבור קצר משלו בשם "גישה לסגנון" (החיבור הזה ראוי לו שיתורגם במלואו לעברית ויופץ אצלנו ברבים), והמדריך החדש – פרי עבודה משותפת של המורה ושל התלמיד – נעשה לספר חובה לכל כותב וכותבת בשפה האנגלית. ב-2011 כלל אותו המגזין "טיים" ברשימת מאה הספרים הטובים והמשפיעים שנכתבו בשפה האנגלית מאז 1923 (השנה שבה נוסד המגזין).

החיבור של וייט מכיל עשרים ואחת עצות לכתיבה טובה; כללים שיעזרו לכותב ולכותבת המתחילים לגבש את סגנונם האישי באיכות משביעה רצון.

"כל הסופרים, באופן שבו הם משתמשים בשפה," הבהיר שם וייט, "חושפים משהו מרוחם, מהרגליהם, מהיכולות שלהם, מנטיות לבם. זה בלתי נמנע וזה גם מהנה. כתיבה היא תמיד תקשורת. כתיבה אמנותית היא תקשורת דרך חשיפה – העצמי חומק החוצה אל האור. אין סופר שנשאר אלמוני." הכללים של וייט וסטראנק אינם מכוונים אפוא ליצירת סגנון אחיד, אלא דווקא לאפשר למגוון סגנונות אישיים להתבטא במיטבם.

אביא כאן מבחר מהעצות של וייט, בתמצות ובניסוחים משלי:

  1. שימו את עצמכם ברקע. אל תנסו להבליט את סגנונכם האישי. התרחקו לאחורי הקלעים. עם הזמן, כאשר תרכשו מיומנות בשימוש בשפה, הסגנון האישי שלכם יעלה ויבוא. כותב זהיר וכּן או כותבת זהירה וכנה לא יטרידו את עצמם בעניינים של סגנון.
  2. כִּתבו בטבעיות. השתמשו במילים ובמשפטים שבאים לכם בקלות. אל תחקו במכוון. אבל גם אל תדאגו אם בהתחלה אתם מרגישים שאתם מחקים כותבים וסגנון כתיבה שאתם מעריכים. העיקר הוא לשים לב למה שטוב בעיניכם. כשתצליחו לכתוב בטבעיות, הדברים הטובים, הראויים לחיקוי, יהדהדו בכתיבה שלכם.
  3. כִּתבו לאור קווי מִתאר של תוכנית כללית. לפני שאתם מתחילים, כדאי שתדעו פחות או יותר מה הם ההיקף והצורה הכללית של היצירה שלכם. חזון אחד יוביל אתכם להקים אוהל, וחזון אחר – קתדרלה. רק אחר כך תוכלו לשנות, להפתיע את עצמכם, להרשות לעצמכם לסטות מהשביל. אבל בהתחלה עשו לכם תוכנית. אפילו קולומבוס לא סתם יצא להפליג. הוא הפליג מערבה. והעולם החדש תפס צורה לאור התוכנית הפשוטה שלו.
  4. השתמשו בפעלים ובשמות עצם. אל תרבו להשתמש בשמות תואר. לא שאין בהם כוח וחיוניות מעת לעת, אבל מוטב לבסס את הכתיבה על פעלים ועצמים ולהשתחרר מתלות בתארים. את הפעלים עדיף לכתוב בבנייני הפָּעיל (פעל, פיעל, הפְעיל, התפעל) ולא בבנייני הסָביל (נפעל, פוּעל והופעל). לדוגמה: במקום "חייל אירי נרצח באכזריות במרכז בלפאסט מירי של חייל אנגלי חמוש", עדיף: "חייל אנגלי ירה בחייל אירי במרכז בלפאסט והרג אותו."
  5. קִראו וכִתבו מחדש. שִכתוּב הוא חלק מהותי מהכתיבה. זִכרו: העובדה שכתב היד הגמור שלכם צריך עוד לעבור טיפול רציני, אין בה סימן לחולשה או לכישלון. זהו שלב שכיח בכל כתיבה, ואצל הטובים שבכותבים.
  6. היזהרו מכתיבת עשירה מדי. פרוזה מקושטת מדי היא קשה לעיכול, ופעמים רבות מעוררת רתיעה. אם אתם נוטים בסגנונכם האישי לאמירות מתקתקות ולמשפטים נפוחים ("הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים… אם-לא תדעי לך, היפה בנשים; צאי-לך בעקבי הצאן, ורעי את-גדיותייך, על משכנות הרועים")  יהיה עליכם לפצות על כך בהפגנה של חיוניוּת ועוצמה, בכתיבה של דבר-מה בעל ערך ברמה של שיר השירים אשר לשלמה (השורה הנ"ל לקוחה מפרק א' באותו שיר השירים).
  7. היזהרו מלשון ההפרזה. סופרלטיב אחד שנכתב בחוסר תשומת לב עלול להרוס בשביל הקוראים באחת את מושא ההתלהבות שלכם. העדיפו את לשון ההמעטה. לדוגמה: לא אכתוב כאן כי העצות של וייט מבריקות ונפלאות ומעוררות השראה. אעדיף את הנוסח הזה: העצות של וייט מועילות.
  8. הימנעו מתארים מגדירים. "מאוד", "דֵי", "ממש" – אלה הן העלוקות שמוצצות את דמן של המילים. כדאי לנו מאוד לשים לב לכלל הזה, כי הוא דיחשוב, ואנחנו ממש עשויים לעבור עליו מעת לעת.
  9. אל תגזימו עם הספונטניות. כתיבה ספונטנית – של כל מה שעולה על הדעת, בלי לברור מילים – זו טביעת ידו הגסה של הכותב האגוצנטרי. והיא נוטה לייגע.
  10.  הימנעו מהסברים מיותרים. השתמשו במשורה בתיאורים כמו "הוא אמר בכעס", "היא ענתה במרירות". הניחו לשיחה עצמה לחשוף את מצב הרוח של הדוברים.
  11.  דאגו לכך שהקוראים יֵדעו כל העת מי מדבר. בקטעים ארוכים של דיאלוג, כדאי להבחין בין הדוברים. את ההבחנה חשוב לשלב בתוך הדברים באופן שאינו קוטע את רצף הדיבור הטבעי. במקום: "שימו לב, חברים, אנחנו עוברים," היא אמרה, "לסעיף הבא."

מוטב: "שימו לב, חברים," היא אמרה, "אנחנו עוברים לסעיף הבא".

  1. הימנעו ממלים מתגנדרות. הימנעו מהיומרני, המתחכם, החמוד. העדיפו את הפשוט. לדוגמה: נסו לפעמים לכתוב "בשבילי" במקום "בעבורי", או "גמרתי" במקום "סיימתי".
  2. אל תעשו קיצורי דרך. אל תשתמשו בראשי תיבות.
  3. הימנעו ממילים בשפה זרה. כִּתבו בשפה שלכם.
  4. כִּתבו ברור. בהירוּת היא מעלה, סגולה, מידה טובה בכתיבה. אמנם לפעמים יש ערך ספרותי כלשהו לעמימוּת, אבל גם את העמום אפשר תמיד לנסות ולכתוב באופן בהיר.

בהירות, בהירות, בהירות, ועוד פעם – בהירות. זה טוב לכתיבה וגם טוב לחיים. זהו עניין של סגנון וגם עניין של מוסר. הקפדה על בהירות מחייבת אותנו לשאת באחריות למילים ולמשפטים שאנחנו כותבים.

ועכשיו, אחרי שהקפדנו על כל אלה, וכתב היד שלנו כתוב לאור ערכֵי הבהירוּת והפשטות, והעדפנו בו את המסוים והקונקרטי על פני הכללי והמופשט, וניקינו אותו משמות תואר מיותרים – האם מובטח לנו שיש בידינו יצירה בעלת ערך ספרותי? איך אדע, שואלים אותי לא פעם כותבות וכותבים, איך אדע שמה שאני כותב או כותבת ראוי לפרסום?

אכן, במידה רבה זו שאלת השאלות, וללא ספק אתגר שעומד לפתחי.

הנה תשובה אחת משלי, ששני פנים לה, ושניהם נטולי זוהר:

מצד אחד פשוט אי-אפשר לדעת. ולוּ רק כי אין איש ואין מוסד שבידיהם הסמכות להכריע מהי יצירה בעלת ערך ספרותי או יצירה שראויה לפרסום, ומה ראוי לו שיישאר במגירה. בכל עת ועת, בכל תרבות ותרבות, מערך כוחות והרגלים מסוים אחר, שקשה לאפיינו, הוא שמשפיע על הערכת הישגיהם האמנותיים של סופרות וסופרים. ומן הסתם אין בנמצא מתכון אחד עובר לכותב. אחרת כבר היו הכול נעשים סופרים מיוחסים.

מצד שני, ישנם שלושה תנאים הכרחיים להבשלתה של יצירה בעלת ערך ספרותי:

    המאמץ לדייק בתיאור העוּבדות (עובדות הן חומר גלם גם בסיפור בדיוני).

   המאמץ לכתוב בכנוּת את מה שקשה לכתוב (כנות היא עניין חיוני גם בסיפור בדיוני).

   המאמץ לבחור מילים ולארגן אותן בקפידה במשפטים (כל בחירה וטעמיה, האסתטיים      והאתיים, עמה).

אדגיש: אמנם אין מתכון לכתיבה בעלת ערך. אין רשימת מצרכים ואין פירוט של אופן ההכנה. אבל יש את אותם שלושה תנאים הכרחיים, שאני מציעה לדמות לשלד של בניין. זו הקונסטרוקציה. אלה היסודות שבלעדיהם הכול רעוע.

ככל ששלושת התנאים האלה מתקיימים, כך עולה הסיכוי שהיצירה תהיה בעלת ערך לקוראיה – שהיא תהדהד בנפשם – ושיישמר לה מקום בר-קיימא בתרבות. ליותר מזה לא נוכל לשאוף.

כך או כך, עדיין לא גמרנו את העבודה. יש עוד מה לעשות כדי לשפר את הכתיבה. עלינו לחזור פעם נוספת לדמויות, לעלילה, לרעיון שביקשנו להעביר, לדבר שאותו רצינו לתאר. עלינו לוודא שאנחנו מצליחים להפיח חיים במרכיבי היצירה. שהדברים ברורים ומתחברים ומתפתחים, ושהם ביטוי מדויק של הרצונות המסוימים שלנו, הגלויים והכמוסים.

כתיבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s