איך להיות אשה כמעט נורמטיבית – כמה המלצות קריאה

בשבועות האחרונים אני עוברת בקריאה מדבר טוב אחד לאחר. זו תחושה שקשה לתארה: מין הפגת בדידות-קיומית-מעוררת. הרי לפעמים קשה לקרוא. או קשה להתמסר לקריאה. אבל לפעמים זה קורה, הערוץ של הקשב נפתח ואז מתגלגלת שיחה בעיני רוחי. אשתף אתכם אם כך בהתפעלותי מכמה ספרים שקראתי ואני קוראת באחרונה.  

לשנת השועל של רות עפרוני הגעתי השבוע – מין הצתה מאוחרת, אם רגילים לקרוא ספרים סמוך ליציאתם לאור (הספר יצא ב-2018). אבל מן הסתם אין שום הכרח. ספרות טובה יכולה לחכות שנה. "רשימות מהיומן של אשה כמעט נורמטיבית" – זו כותרת המשנה. ואמנם הדרמה של הממואר המצוין מתרחשת במחוזות אותו "כמעט". לדוגמה: כשהמספרת עומדת על דמפסטר, פח צפרדע ענקי, בפיג'מת פלנל ומתכוונת לקחת הביתה מסגרת עץ מגולפת ויפה של מיטה זוגית. היא כבר ליוותה את הילדים לבית הספר החדש. היא אם ורעיה בישראל. לגמרי מתפקדת. בהצלחה יתרה. אבל גם עולה בפיג'מה על פח צפרדע ברחוב זר בעיר זרה ואת ההמשך צריך לקרוא.

או, למשל, כשהיא אומרת: "…לפעמים אני מפנטזת על ילד אקסטרה. כאילו ילד רגיל לגמרי וחמוד ובריא והכול, אבל אחד שאני טיפה פחות אוהב. וכשיגיע הרגע הזה שאני אצטרך להיפרד מאחד מהם, נגיד בתאונה, או במחלה, או במלחמה או בנפילה או באלף ואחת דרכים יצירתיות אחרות שממלאות לי מחברת ספירלה חמש מקצועות, אז אני אגיד הנה, קחו אותו, זה הילד אקסטרה. אל תגעו באחרים. הם חשובים לי". או כשהיא כותבת: "לפעמים את צריכה לנסוע לצד השני של העולם בשביל למצוא משהו שהיה פעם שלך. אחרת איך אפשר להסביר את זה שרק בבוסטון מצאתי את המגפיים של אחותי שמתה? כלומר, לא את המגפיים עצמם אלא זוג תאום. ולא שחיפשתי. מי מחפש מגפיים של מתים מלפני שלושים ותשע שנים?!"

בזמן הקריאה הרגשתי באופן משונה, שקשה לי להסביר, שאני קוראת ממואר של גיבורת-על. היכולת הזאת, להיות נורמטיבית – כלומר להיות פעילה ומקובלת בתוך המסגרות הרגילות של העולם; חיי נישואים סטרייטים, אמהות, עבודה כעורכת בטלוויזיה, עבודה כמורה בבית ספר תיכון – ובה בעת לכתוב כפי שהיא כותבת על כל אלה; זה נראה לי שילוב פלאי.

ראיתי בפייסבוק שעפרוני אוהבת את דיוויד סידריס. משהו בכתיבה שלה באמת מזכיר לי אותו – את המסות האישיות, הממוארים הקצרים שלו, שאני קוראת ב"ניו יורקר". כנות גמורה וביקורת עצמית קורעות מצחוק, התבוננות נבונה בתרבות, מלנכוליה קיומית יבשה, ושליטה מבריקה בשפה. סידריס, שהוא הומו לפני ולפנים, הוא גם "כמעט נורמטיבי" כמו עפרוני. הוא חולק אולי איתה את היכולת לדווח מהשטח – של הבורגנות, של הזוגיות, של המונוגמיה – בצורה מדויקת, חומלת, משועשעת-ולא-לגמרי-מרושעת, מפוכחת, פקחית, שאף מתבונן חיצוני לא יכול להתחרות בה.

בשנות העשרים של יערה שחורי, שאני חוזרת וקוראת בפעם שנייה או שלישית, בין השאר כדי להוציא ממנו קטעים בשביל סדנאות בכתיבת ממואר ומסה אישית, המספרת עוסקת גם היא באפשרות הזאת להיות נורמטיבית. "שלא כמוך," היא פונה בגוף שני לפרסונה שהיא עצמה היתה בשנות העשרים שלה, "אלומה לא רוצה להיות סופרת ונדמה שהיא יודעת איך להיות אדם בעולם". אולי זה העניין שמעסיק אותי: התחושה שלי שממש קשה להיות גם סופרת וגם אדם בעולם. כאילו שני התפקידים מוציאים זה את זה. "היא מבוגרת ממך בשנים ספורות", כותבת שחורי על החברה שיודעת להיות אדם בעולם, "ואת חושבת שכשתהיי בגילה גם לך יהיה טעם מובחן, רצפת פרקט התומכת חללים בהירים ומושג ברור על העתיד. העתיד שלה יושב לצדכן, משולב רגליים, מנומס ונעים הליכות כבוגר של בית ספר פרטי, גרביו מציצים בחן משולי מכנסיו, ואילו את עדיין מרגישה לכל היותר כמארחת במסיבת תה עם בובות. כולם יודעים שהספלים ריקים ובכל זאת את מוסיפה לשבת מול השולחן הנמוך ולהגיש את הספל לפיך".

איזו תמונה נהדרת! מעוררת הזדהות, גם אם אצלי זו אף פעם אינה מסיבת תה עם בובות. מה המקבילה של הטום-בוי? אולי משחק בדמינגטון בלי רקטות, בלי נוצה, ובלי פרטנר?

שיעור טוב בכתיבה מסוג אחר מצאתי בקריאת הממואר The Cost of Living של הסופרת הבריטית דבּורה לוי (Levy). כותרת המשנה שלו היא, "אוטוביוגרפיה בעבודה". ואולי באמת חלק מהייחוד הפואטי שלו הוא ביצירת התחושה שהוזמנו להציץ בתוך חדר הכתיבה של לוי, בזמן שהיא מתאוששת מהתפרקות החיים הנורמטיביים שלה – חיי הנישואים, ההורות, הבית, הבורגנות. בזמן הכתיבה, הכל בעל ערך: שיחה שהמספרת מצותתת לה, משהו שהיא קראה, משהו שמזכיר לה משהו – והכל נכנס לממואר צנוע המידות  באופן מאופק ומאיר עיניים. היא נזכרת למשל שבנעוריה רוב הוויכוחים שלה עם אמה נסובו על בגדים. על האופנה הלא-נורמטיבית שהתנסתה בה. "היא לא הבינה מה היה שם בתוכי, שביטאתי מחוצה לי. וזה היה בדיוק העניין: יצרתי פרסונה שהיתה אמיצה יותר ממני. נטלתי את הסיכון שיצחקו עלי באוטובוס וברחובות של הפרבר שבו גרתי…"

כי, דבורה לוי אומרת: "לפעמים אנחנו רוצים לא-להשתייך לא פחות מכפי שאנחנו רוצים להשתייך". והיא מבהירה: "להיות האדם שמישהו אחר דמיין בשבילנו – זו אינה חירות; זו החכרה של החיים שלנו לחרדות של אדם אחר. אם אנחנו לא יכולים לפחות לדמיין שאנחנו חופשיים – אנחנו חיים בחיים שאינם טובים לנו".

איך להיות האדם שאנחנו מדמיינים לעצמנו? איך לדמיין את עצמנו, להיכנס לנעלינו שלנו? במשך שנים רבות ניסתה שרה מנגוסו לתעד את החיים שלה, כדי לחשוב על השאלות האלה, וכדי לא לתת לאחרים לדמיין את חייה בשבילה, וכדי לזכור הכל, שדבר לא יישמט. ב-Ongoingness, מסה אישית צנומה ופואטית לעילא, שכותרת המשנה שלה היא "סופו של יומן", היא כותבת על מערכת היחסים שלה עם אותה כתיבה כפייתית ביומן, שהיא מערכת היחסים שלה עם הזמן החולף, ועם האדם שהיא מבקשת להיות בתוך הזמן הזה, ועל איך מערכת היחסים הזאת השתנתה כשנעשתה אמא, כלומר אשה נורמטיבית. "ואז נעשיתי אמא. התחלתי לגלם את הזמן באופן אחר. היה לזה קשר להיותנו בני תמותה. המשכתי לכתוב את היומן שלי, אבל הדאגה שלי לזכרונות האבודים התחילה להירגע". מדובר בשינוי דרמטי: "גופי, החיים שלי, נעשו הרקע של חיי בני. אני כבר לא אך ורק דבר שחי בעולם; אני עולם".

יומן אחר שאני קוראת בו, לא בלי מאמץ אבל בעניין רב, הוא במקום גרניום מאת ליה נרגד, יומן שבו מספרת ליה נרגד לעצמה את האדם שהיתה, את מי שנהייתה, ומבררת לעצמה דברים בעבר ובהווה שקשה לגעת בהם – ביחס להוריה, ביחס ליחסיה עם אחרים, ביחס לפעילות הפוליטית שלה, ביחס לכתיבה.

היא כותבת: "הכתיבה שלי כאן שואפת… לרסק את החיץ בין פנים וחוץ, חיץ שעשוי גם בושה וגם רהב, וישנה תשוקה להפוך את הבושה כשם שהופכים שרוול ולפתע מנצנצת בטנתו המשיית; וישנה גם הכרה ברורה בתלות המוחלטת שלנו זו בזו, אני והכתיבה, בלעדיה אני הרבה פחות, והיא בלעדי עוד פחות מזה, רק ביחד שתינו במיטבנו". מה שמרתק מבחינה ספרותית בשבילי ביצירה הזאת הוא כמה שהיא נדמית לא ערוכה – או לא מהוקצעת, לא מוטרדת מחזרות, מהסתחררויות, מכפייתיות של חשיבה מעגלית, של ספקנות, של רתיעה עצמית מהמחשבה, של התנצלות על עצם הכתיבה – אף שחתום עליה העורך אלי הירש. אפשר לומר שזו אחת הסגולות של היומן הזה: הוא תיעוד של ההעזה לכתוב יומן ולפרסמו ברבים. הוא אינו מבקש לבדר. הוא משתף – בתהליך הבלתי נעים בהכרח של בירור עצמי יסודי. ולחילופין, כמו שנרגד כותבת, "בסופו של דבר מה שיש כאן הוא מיצג ספרותי".

אי אפשר לדבר על משהו יותר נעים? – זו הכותרת של ממואר שהתאהבתי בו, ושבדעתי לקרוא בו שוב ושוב, מאת הקרטוניסטית בהא הידיעה של "הניו יורקר", רוז צ'אסט. קשה לי לתאר את הטון של היצירה שלה בכלל, ובממואר הזה בפרט. אולי זהו הטון של סלחנות-כלאחר-ייאוש על הכל: על הילדות הבלתי-נעימה שלה, על הדאגנות, על ההזדקנות הבלתי-חיננית של ההורים שלה, על כמה שקשה לדבר איתם על הדברים עצמם, כהווייתם, ובהם המוות הצפוי להם בקרוב. זו מעין סלחנות-כלאחר-ייאוש על הקיום, על כמה קשה להיות יוצרת וגם אשה נורמטיבית בעולם.

וכמה יפה כותבת על כך נורית זרחי, שאת המסה האישית החדשה והיפה שלה בדידות, או, אני קוראת ממש עכשיו. אולי אצלה עכשיו המאמץ אינו בדיוק להיות אשה נורמטיבית, אלא פשוט להיות, להמשיך להתקיים. "אחרי שגידלתי את הילדות, ואפילו את הנכדים בקטנותם, עלי לאזור כוח כדי להמציא סיבה לחיות. לפעמים נדמה לי שאני מעבר לכל קיר. אני משתדלת להפנות לזה עורף ולא לראות מה שראיתי". עולה בדעתי שאשה נורמטיבית חיה לפני הכל בלי לשאול מדוע. ואילו המספרת במסה של זרחי כעת דווקא שואלת, דווקא מדברת על הדבר הלא נעים הזה, שנקרא: למה לחיות. "…למה שאתאמץ למען עצמי? למה שאצחצח שיניים, אפגוש חברות, אצא לסרטים, להרצאות?…החיים מצטמצמים והולכים. הנוחות עוטפת אותי. מה לעשות שאוצר המלים שלי הולך וקטן מחוסר שימוש". האם אשה נורמטיבית יכולה להיות עד כדי כך בודדה? והאם היצירה היא זו שמחלצת אותנו מהבדידות?

 "למרבה הצער, התגלגלו הדברים כך שאני כותבת לבדי", זרחי כותבת. "כל כך הייתי רוצה שמישהו יחזיק לי את היד, או יתרה מזאת, יכתוב קצת במקומי". טוב, אני מרגישה שהיא בכתיבה שלה מחזיקה לי את היד. וגם כותבת קצת במקומי.

5 תגובות בנושא “איך להיות אשה כמעט נורמטיבית – כמה המלצות קריאה

  1. תודה אורנה
    כמה יפה את שולה ומקבצת את מה שאני/חנו חושבותים. את מה שמעסיק אותי עכשיו בכתיבה. תודה לך.

  2. תודה ארנה, שאת קוראת במקומי 🙂
    נב – המקבילה של הטום בוי (שלי) היא לכדרר כדורסל דמיוני בבית.
    * והערה קטנה ומעצבנת: שווה לשקול (בהנחה שהאפשרות קיימת) מעבר לפונט מעט יותר מאסיבי שיקל על הקריאה.

  3. גם אני לומדת ממך המון, ארנה יקרה. תודה על כל ההמלצות שלך, יש בך ישירות וגם ענווה ובעל פעם שאני קוראת מה שאת כותבת, אני נושמת.

  4. איזה פוסט נפלא. והשם "אי אפשר לדבר על משהו יותר נעים" גאוני ומזכיר לי קצת ממואר אחר, של ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית". ולגבי נורית זרחי – הבעיה שאם מישהו יכתוב קצת במקומה, לא בטוח שיכתוב נפלא כמוה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s