איך להגיע אל הקוראים 4

עותקים בתולעת ספרים בכיכר רבין תצלום: נעמי רינות קזין

אני שמחה! הנה עכשיו יש בעולם עותקים מודפסים של ספרי החדש איך להיות ושאלות אחרות; הושלמה המטמורפוזה של כתב-היד לכדי ספר, דיו על נייר. אבל איך אביא לידי כך שאנשים יקראו את הספר? זהו האתגר שלפתחי. בשלושת הפוסטים הקודמים בסדרה זו, שבה אני מבקשת לשתף אתכם בהתנסות שלי כמוציאה לאור טירונית, רק התחלתי לעסוק בשאלה הגדולה: איך מגיעים אל הקוראים? ובשאלות המשנה: איך מודדים הצלחה ספרותית – כמה זה בעותקים, בביקורות טובות או בהשפעה? כמה עולה להוציא ספר לאור לבד, ואיך עובדים עם הישות הזאת שנקראת הדסטארט; איך מוכרים ספרים בפרויקט של מימון המונים.

עכשיו אשתף אתכם במחשבות ובהתנסויות ראשוניות בשלב הנוכחי: ההפצה.

הספר – שערכה צפי סער ועיצב דוד בן הרא"ש – הודפס זה לא כבר ב-550 עותקים ב"קורדובה", דפוס וכריכייה בחולון. איך בחרתי את העורכת? אני מכירה ומוקירה את צפי סער לא רק כבעלת טור פמיניסטי חשוב ומצוין ב"הארץ", אלא גם שנים לפני כן, כעורכת מעולה ומנוסה בעיתון, ותמיד רציתי לעבוד איתה. איך בחרתי את בית הדפוס? שאלתי את המעצב המנוסה. הוא אמר שטוב לעבוד איתם. איך בחרתי את המעצב? פשוט אהבתי כריכות אחרות שלו – הוא עיצב שניים מספרי הקודמים והרבה כותרים של סופרים אחרים. אני אוהבת משהו בניקיון, בפשטות ובתבונה של העיצובים של דוד בן הרא"ש. איך בחרתי את העיצוב המסוים לספרי החדש? פינטזתי על משהו שדומה לספרי המסות האישיות של רבקה סולניט בעיצוב אבי ויינטראוב בהוצאת היימרקט. סולניט היא מסאית שאני לומדת ממנה הרבה. והעיצוב המסוים הזה של האסופות החדשות שלה ניחן בפשטות גמורה: רק שם הספר ושם הכותבת (ושם של ספר קודם). בלי דימוי. לכאורה בלי תחכום. בן הרא"ש הסביר לי שבאנגלית זה עובד אחרת; שאי אפשר ממש להעתיק עיצוב מאנגלית לעברית; אבל בכל זאת הוא נענה לאתגר ואני אוהבת את התוצאה – אחרת ממקור ההשראה אבל עונה על הציפיות שלי מאוד.

העיצוב של אבבי ויינטראוב לספרי רבקה סולניט – השראה לעיצוב שהזמנתי מדוד בן הרא"ש

את העותקים המודפסים הבאתי מבית הדפוס היישר לחנות הספרים המגדלור בתל אביב. זהו שיתוף פעולה שהתברכתי בו: צוות החנות מטפל בהעברת הספרים לכל מי שבחרו להזמין משלוח הביתה. החנות היא גם האתר שבו מוזמנים הקונים לקבל את הספרים שקנו בהדסטארט ובחרו ב"איסוף עצמי". הרעיון לשיתוף  הפעולה עלה בשיחה שלי עם רונה יצחקי, הבעלים של "המגדלור", ועכשיו אני מבקשת להמליץ על השיטה הזאת לכל מי שמתכוונות ומתכוונים להוציא את ספריהם לאור בעזרת הפלטפורמה של מימון המונים, או מכירה מוקדמת: נסו גם אתם ליצור קשר של שיתוף פעולה עם חנות ספרים עצמאית כלשהי. יש בזה, אני חושבת, תמיכה הדדית חיונית. אמנם הוצאה בסיוע הדסטארט היא צורה של מכירה ישירה, שאינה נזקקת בהכרח לתיווך של חנויות, אבל שיתוף פעולה מהסוג הזה יביא לכך שלא נעקוף את חנות הספרים העצמאית, אלא דווקא נהדק את הקשרים איתה. נעודד קוראים להפנות את כספי הספרים שלהם למרכז התרבות העירוני שהוא חנות הספרים העצמאית. ונרחיק אותם לרגע מרשתות הספרים שפוגעות בתרבות העירונית. וגם: נוריד מעצמנו את ההתעסקות הרבה באריזת הספרים ובשליחתם.

מהמגדלור לקחתי חלק מהעותקים הביתה (והנחתי אותם בארון הבגדים במדף שמעל המדף של החצאיות של בת זוגי, מיכל) וחלק הבאתי באופניים לחנויות הספרים העצמאיות האהובות: סיפור פשוט ותולעת ספרים בתל אביב – שהסכימו ברצון להחזיק עותקים בחנות. זה לא מובן מאליו. למחרת לקחתי במכונית עשרה עותקים לחנות המקסימה אדרבא שבירושלים.

מחסני הוצאת אוליפנט

עכשיו השאלה היא איך אנשים יידעו שיש ספר בחנויות ושכדאי לקרוא אותו? הכלים הזמינים לי הם פוסטים בפייסבוק וניוזלטר – שאני משתדלת להשתמש בו במשורה; הוא נשלח לאלף ומשהו נמענים. אני מרגישה שיש קו דק שאסור לחצות אותו, בין מו"לות גאה וחסרת דאגה לבין הצקה חסרת בושה. אני גם יודעת שלא אפנה לרשתות הספרים ולא אבקש שיפיצו עותקים. אני חושבת שהרשתות הן שותפות לפגיעה בסופרים ובהוצאות לאור ולצמצום אופקי תרבות הקריאה והכתיבה בישראל.

לכן, על פניו, מה שנשאר הוא הפצת הבשורה מפה לאוזן. בכל הקשור ליחצנות, סופרים – מלאכתם נעשית לכאורה בידי אחרים. מפה לאוזן, מפוסט לפוסט, מציוץ לציוץ. אבל איך אפשר לייצר באופן יזום ומלאכותי את התופעה הספונטנית והטבעית הזאת? והאמנם אנחנו כצדיקים, צריכים למשוך את ידינו מהמלאכה עצמה?

הנה, אשתף אתכם בהתלבטות אחת לדוגמה: האם כדאי לשלוח עותקים חינם למה שנקרא "מובילי דעת קהל" – אנשים שרבים קוראים אותם, וכל המלצה שלהם תישא כנפיים? לכאורה, זהו הדבר הנבון לעשות. למצוא כמה כאלה, ולקוות שיאהבו את הספר ויעשו לו נפשות. אבל העניין הזה מעורר בי אי-נחת.

האם לשלוח עותקים למדורי הביקורת בעיתונים? אני לא חושבת. את מדור "ספרים" ב"הארץ" בשנים האחרונות אני לא מעריכה, בלשון המעטה – הוא נעשה זה כבר אלים, באופן שהשטיח ורוקן מתוכן את השיחה על ספרות, על כתיבה, על החיים; השיחה שהיא הנשמה של מדורי ספרים בעיתונים. לא ארצה שיכתבו על הספר ביקורת שם – לא אבקש את הדבש שלהם ולא את העוקץ. כן, אולי זה משום שאני פוחדת מהקטילה, אבל אני גם פשוט מעדיפה לא לשתף איתם פעולה.

אז מה בעצם אפשר לעשות? הפוסט הזה הוא מן הסתם צורה אחת של פנייה אל הקוראים לשים לב אל הספר – ואולי לקנות אותו ולקרוא. אני בהחלט צריכה לחשוב על רעיונות נוספים. אשמח בכל עצה.

שיתוף פעולה בין הוצאת אוליפנט (זאת אני!) ובין המגדלור
האתר של "סיפור פשוט" מטרגט אותי בהארץ

4 תגובות בנושא “איך להגיע אל הקוראים 4

  1. כל כך אוהבת לקרוא כל מה שאת כותבת
    ומפגשי סופר עם קהל הם פלטפורמה מעולה הן להפצת שמעו של הספר וגם למכירתו.
    בהצלחה יקרה.

  2. ממליצה לשלוח לבלוגריות ספרים, מוזמנת לבלוג שלי שלומית ליקה ספר משלך, ולקבוצות ספרים ברשת שם מתקיים שיח אוהב על ספרים. פוסטים כאלה גם מצוינים. אפשר גם לתוכנית הרדיו מה שכרוך ולתכנית של שרי שביט. אני אוהבת מאוד ממוארים וספרי מסות אשמח לקבל לקריאה ולסקירה. ממליצה גם רחל פארן

  3. ארנה שלום,

    שאלת: איך אנשים יידעו שיש ספר בחנויות ושכדאי לקרוא אותו?

    כל מי שקיבל את המייל יודע שיש ספר בחנויות.

    לו אני הכותב והייתי רוצה לעניין בספר, הייתי שולח פרק אחד מהספר לתפוצת המייל, ומי שיקרא בו ידע יותר על מה לצפות מהספר.

    בהצלחה

    דן ורדינון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s