מי נתן לה רשיון? או: פניה החדשות של הגושפנקא

אם כבר אין לנו עניין להתקבל למועדון של מר עיפרון, מר סדר-ישן יודע-כל, שקובע בשבילנו מהי ספרות ראויה – מי ייתן לנו היום אישור שהיצירה שלנו בעלת ערך?

(עיבוד של) דברים שאמרתי אתמול (יום חמישי, 10 ביוני, 2021) ביום עיון לכבוד הד"ר ליאת פרידמן, ראש התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, שעוזבת את תפקידה אחרי שתי קדנציות מלאות וטובות

אני מתרגשת לדבר ביום העיון הזה, שמוקדש לליאת, ושהכותרת שלו היא "רישיון לדבר". לפני כשמונה שנים הזמינה אותי ליאת להנחות כתיבת ביקורת בתוכנית שהיא עומדת בראשה, ובמידה רבה העניקה לי – בהקשר של המוסד האקדמי שבו אנחנו עומדים – בדיוק את הרישיון הזה: לדבר. להציע לסטודנטים השקפת עולם על ביקורת, על כתיבה, ולהדריכם לאורה.

זאת אף שלכאורה לא עמדתי בדרישות הסף לקבלת הרישיון. התעודה הרשמית האחרונה שקיבלתי היא תעודת בגרות, אישור שגמרתי 12 שנות לימוד. אין ישות מוסדית שמעניקה רישיונות דיבור ללומדות עצמאיות, אוטודידקט, ולמי שלומדות תוך כדי עבודה. יש רק מי שמוכנה לפתוח לפנייך את הדלת.

אבל enough about me. אני מבקשת לצאת לרגע מהמחשבה על הרישיון לדבר שמוענק בתוך האקדמיה; אכסניה שבה עדיין יש ערך והצדקה למנגנון של מיון וקבלה בכניסה בשעריה, ועדיין יש ערך רב לגושפנקא שהיא מעניקה למי שיוצאת ממנה בסוף הדרך ולמדה בה והעשירה את ידיעותיה והוכיחה התמסרות לחקירה ולעבודה ולעמידה בסטנדרטים מובהקים.

כרגע אני מבקשת לדווח מהעולם שבחוץ, עולם של יצירה ומחקר והשפעה, ולשים לב שבשנים האחרונות האפשרות להחזיק ברישיון לדבר בלי תעודות, בלי הסמכה, בלי גושפנקא פורמלית, היא כבר לא עניין חריג. מכל עבר אני רואה נשים שמנפיקות לעצמן את הרישיון לדבר – והחברה מתארגנת מחדש לנוכח הדברים שהן אומרות.

למשל, כשסוזן פאולר כתבה בפברואר 2017 מסה אישית בת 3,000 מלים, Reflecting On One Very, Very Strange Year At Uber, היא עוד לא היתה סופרת ותסריטאית משפיעה אלא מתכננת בחברת שיתוף הנסיעות. היא פרסמה את המסה בבלוג הפרטי שלה, וסיפרה בה על מנהל הצוות באוּבּר שהפציר בה לשכב איתו, על כך שהציגה לחברי הנהלה צילומי מסך של ההודעות הבוטות שלו, ועל התגובה שקיבלה מהם: תעברי צוות או שתישארי, אבל אל תתפלאי אם הוא ייתן לך משובי ביצוע גרועים בהמשך. המסה שלה הופצה לכל עבר ובעקבותיה פוטרו 20 נושאי משרות בכירות באוּבּר והתפטר המנכ"ל.

כשהשחקנית אליסה מילאנו קראה כעבור שמונה חודשים, באוקטובר 2017, לנשים להשתמש בהאשטג "מי טו", ולהפיץ את העדויות שלהן על תקיפות מיניות בידי גברים בעמדות כוח – בין השאר בעקבות כתבה ב"ניו יורק טיימס", שבה השחקנית אשלי ג'אד ושחקניות אחרות העידו על התעמרות מינית מצד הבוס, הארווי ויינסטיין – היא עשתה זאת, מילאנו, לא על פודיום כלשהו, לא מתוך מערכת עיתון או כתב עת, וגם לא באמצעות דובר והודעה לעיתונות; היא פשוט העלתה הודעה קצרצרה לטוויטר.

אחרי מאות שנים של השתקה, אפשר עכשיו לומר, אין צורך לצעוק, לא צריך אפילו לדבר, מספיק לצייץ. ציוץ אחד עשוי להוליד תנועה ולשנות סדרי עולם.

כמובן, המאבק על ביזור הסמכות להעניק רשיונות דיבור עודנו בעיצומו. אני מאמינה שאנחנו כבר בצד השני, שמה שהיה לא יהיה, אבל הסדר הישן של הדיבור עדיין חי ובועט; הוא עדיין מוטמע בדיבור עצמו – בתחביר, במבנה, באופן שבו מדברים ובדברים שאומרים – והוא משמיע עכשיו קול זעקה.

כשגליה עוז כתבה את הממואר (או המסה האישית) שלה "דבר שמתחפש לאהבה", ספרון דק שנפתח במלים "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל", היא ציינה בהמשך שכשהתחילה לכתוב חשבה שממילא לא תצליח להסביר, "וגם אין סיבה לפרסם". והיא המשיכה: "היתה השאלה איך יקראו את מה שאני כותבת, כי כשמדובר באיש מפורסם ובכתיבה אוטוביוגרפית קל להניח שמדובר ברכילות ירודה, 'כביסה מלוכלכת'". לפני שאזרה את העוז לדבר, עוז היתה צריכה לחכות לא רק שימות האבא שלה, והאבא של הספרות העברית העכשווית, עמוס עוז, אלא שיישמעו גם פרפורי הגסיסה של היחס המזלזל, המשתיק, של ההגמוניה הספרותית העברית כלפי הסוגה הספרותית שבה בחרה לדבר..

"הספרות העברית לדורותיה, בעיקרו של דבר," כתבה עמליה כהנא כרמון במסה "להתבזבז על הצדדי" מ-1985 ("להיות אשה סופרת", הקיבוץ המאוחד 2020), "היא התיעוד המפורט של האני של מר עיפרון בתור שליח ציבור של האני של האדם הישראלי באשר הוא, בתקופה נתונה".

מי שבאופן מסורתי אצלנו יש לו רישיון לדבר, לספר את הסיפור, הבחינה בכך כהנא כרמון לפני יותר משלושים שנה, הוא הסופר הגבר בהא הידיעה, מר עיפרון בלשונה, והוא מדבר בשם הישראלי והישראליוּת בהא הידיעה. הוא עושה זאת בסוגות של המאמר ושל הרומן, ולעולם בגוף שלישי, מנקודת המבט המרחפת-מעל של המספר הכל-יודע.

כפי ששמה לב סימון דה בובואר עוד באירופה, ב-1949, "הגבר הוא הסובייקט, הוא המוחלט; (האשה) היא האחר" (המין הנשי, בבל 2001). וכך יוצא, כותבת כהנא כרמון, שאם האני של מר עיפרון הוא שליח הציבור של הישראלי באשר הוא, האני של מרת עיפרון – שכותבת לפעמים בגוף ראשון, ואינה מתיימרת להיות כל יודעת, אלא היא כל-בוחנת, כל-שואלת – האני שלה אינו יכול להתקבל כשליח הציבור של הישראלי באשר הוא. וכל אשר תכתוב הסופרת, אותה מרת עיפרון בלשונה של כהנא כרמון, ייתפש כעניינים צדדיים, קטנים, שוליים, פחותי ערך. לעניינה של ההתכנסות שלנו, אפשר לומר שלמרת עיפרון אין רישיון לדבר בחוץ. את הכביסה המלוכלכת שהזכירה עוז – את מה שהכותבת רוצה לומר, את היצירה הספרותית שלה – היא צריכה לכבס בבית פנימה; לכתוב למגירה או למדף שמכונה ספרות הנשים.

כחודשיים לפני שראה אור הממואר של גליה עוז, פורסם ב"הארץ" מאמר מאת אסף ענברי, תחת הכותרת "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". במאמרו קושר ענברי בין כתיבה של ממוארים ומסות אישיות לבין עידן הסלפי והרשתות החברתיות. הוא טוען שכתיבה זו היא של "אדם כיצור שחוֹוה את העולם, ולא כיצור שפועל בעולם". ולכן אין בה ערך. ענברי קובע שבספרות בעלת ערך יש גיבור – האדם שפועל בעולם – ויש עלילה. נקודה.

במאמרו, מבטא ענברי היטב את התופעה שנגדה יצאה כהנא כרמון לפני יותר משלושים שנה – אלא שאז היא היתה חריגה, קול בודד, ונדרש לה אומץ רב לדבר. איש לא נתן לה את הרישיון לעשות כן. לעומת זאת, כיום, אני מעיזה לשים לב, הזעקה של ענברי היא זו שעושה רושם חריג, אנכרוניסטי.

במסה מאלפת, "הקרנף של אסף", שנכתבה כתגובה למאמרו של ענברי, הבהירה הסופרת והעורכת יערה שחורי שהזמנים השתנו.

אם ענברי חורץ ש"הדרך הפשוטה להימנע מכתיבת אוטוביוגרפיה נרקיסיסטית היא לא לכתוב אוטוביוגרפיה", ושכתיבה שאינה עוסקת בגיבור הפועל בעולם, בשם הישראלי בהא הידיעה, היא כתיבה חסרת ערך, עונה לו שחורי בפשטות:  "אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה (ההדגשות שלי – א.ק)".

שחורי חוזרת כאן על עיקרון שטבע מישל דה מונטיין, ממציא המסה האישית בן המאה ה-16, שכתב בחיבורו על הניסיון: "חיי קיסר אין בהם כדי לשמש דוגמה ומופת יותר מחיינו אנו.” לשיטתו של מונטיין, הדרך הטובה ביותר ללמוד על העולם היא לאור הקריאה: "דע את עצמך", שהיתה חקוקה בחצר הקדמית של מקדש אפולו בדלפי. עכשיו, אפשר לומר בעצם, הגיעה העת שבה אנחנו יכולות ויכולים לשמוע את ההוראה הזאת גם בלשון נקבה: "דעי את עצמך".

שחורי חותמת את מאמרה בהבהרה: "ככותבת, נמאס לי להגיד תודה שנותנים לי להיכנס למועדון או לספרייה או לחסותה של איזו גוורדיה שמחליטה מהי ספרות ומה מותר ואסור לעשות בה, מה ראוי ומה מוצדק. במשך שנים חשבתי שלמועדונים האלה יש תוקף של אמת. למרבה ההקלה, לי, כמו לכותבות וקוראות אחרות, סופרות, משוררות, חוקרות, מתרגמות ועורכות, כבר אין עניין במועדון הזה. המועדון הזה נרקב מזמן. בתפאורה המתפוררת אתם יכולים להמשיך להרים את הפטיש ולהנחית אותו בזעם, לתקן תקנות, לאסור ולהתיר. אנחנו גמרנו".

זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו נמצאות ונמצאים עכשיו: הגושפנקא שמעניקים לנו אנשי הסדר הישן, או מונעים מאיתנו, כבר לא עושה רושם ואינה נחוצה לנו. לא נחכה לשמוע מהם – מאסף ענברי, מא. ב יהושוע, מאורן קקון, מבני ציפר ואחרים שיושבים בכס השופט כמותם – מהי ספרות, מיהי סופרת, מהי סוגה ספרותית ראויה, מה הן הסוגיות המעניינות לכתוב דרכן, מה הן הדרכים הספרותיות המאתגרות והראויות ללבן את הסוגיות האלה. אולי נקרא את הסיפורים שלהם; אולי נחפש עניין במאמרים שלהם. אולי אפילו נאהב משהו שכתבו ונשאב מהם השראה. אבל הפסיקה שלהם אינה קובעת עוד בשבילנו דבר. זה כבר ברור.

אלא שמתוך הבהירות – המסעירה – הזאת, בכל זאת, עולה שאלה: איך נראית הגושפנקא בסדר החדש? מי מעניק אותה, איפה מוצאים אותה היום?

בשולי דו השיח בין ענברי לשחורי אני שמה לב לשתי עובדות: ענברי, שמנחית את הפטיש בזעם, פרסם ב"הארץ". שחורי פרסמה את תשובתה בכתב העת "המוסך" של הספרייה הלאומית. עושה רושם שאתרי הנפקת הרישיון לדבר עוברים באחרונה מהבמות שהיו מרכזיות אל במות אחרות, שאינן בהכרח שוליות, ובהן כתבי עת כמו המוסך ומאזניים וגרנטה, ערבי קריאה, מיילים אישיים, פוסטים בבלוגים, פוסטים בפייסבוק, שרשור של תגובות.

עובדה מעניינת אחרת היא השפה שבה מדברים אנשי הסדר הישן בשונה מזו של אנשי הסדר החדש. את המאמר שלו כתב ענברי בלשון של מעין שופט-על, ישות חסרת פנים. יש במאמר כמעט רק משפטי חיווי – "אנחנו חיים בעידן הנרקיסיסטי ביותר בכל תולדות האנושות", "הדרך הפשוטה להימנע מכתיבת אוטוביוגרפיה נרקיסיסטית היא לא לכתוב אוטוביוגרפיה", "בחברה המערבית של דור הסֶלפי, כתיבה נרקיסיסטית היא המחלה, לא התרופה". המקצב הוא זה של סימני הקריאה. ולא יודעים מי בדיוק הוא זה שאומר את המשפטים האלה. הגבר, הסובייקט, אינו צריך  להעיד שהוא המדבר. הוא נעלם מהטקסט. הוא המובן מאליו.

אצל שחורי, לצד הניתוח והחיווי, יש גם מקום לגוף הראשון; אנחנו יודעים שבמאמרה היא זו המדברת. בכנס שהשתתפה בו באחרונה בארצות הברית, היא כותבת, המארח סיפר שעד לפני כמה עשורים הכניסה לספרייה הזאת הוגבלה לגברים בלבד. "אני פתחתי את דבריי במה שנראה לי נימה אירונית, ואמרתי, 'תודה שנתתם לנו להיכנס'. היושבים בקהל צחקו והכול נמשך כשהיה. חשבתי לא מעט על הרמת הגבה המנומסת שלי, על האירוניה המדודה שהפגנתי. נהגתי לפי הכללים אף שלמעשה כעסתי על המשחק שנקלעתי אליו, ובעצם אני עדיין כועסת".

זהו השינוי שאני שמחה להבחין בו בעת האחרונה – זו התמורה שעברה הזירה שבה אנחנו כותבות ומפרסמות; היא כבר לא נשלטת בידי הפטיש שמנחיתים סופרים ועורכים, בעלי הקול האלוהי נטול הרפלקסיה, אלא היא רבת קולות ונקודות מבט, מאת עורכות ועורכים וסופרים וסופרות שכותבות וכותבים לפעמים ממש בגופן הן, וממילא הן מעידות על עצמן, ובוחנות את עצמן, ואת החברה שסביבן, והן אינן מדברות מעל החברה, ולא בשמה, אלא מתוכה.

ובכן, אם אנחנו לא מעוניינות עוד בחותמת הכשרות, בגושפנקא של מנחיתי הפטיש, אלה שמדברים בגוף שלישי, מנקודת המבע של הכל יודע, ואם כל אחת מאיתנו מנפיקה לעצמה את הרישיון לדבר – בבלוג, בפייסבוק, בטוויטר, ובלי כחל וסרק בגוף ראשון; אם אנחנו כבר לא מחכות להכרעת המבקרים שמקומם בעיתונים הולך ומצטמצם ונעלם, ואנחנו לא מנסות להתקבל לשום מערכת, לשום מועדון, איך נדע אם הדיבור שלנו – הספרות שכתבתנו, האמנות שיצרנו, המאמר שחיברנו – איך נדע אם הוא בעל ערך? מי יעניק לנו את החותמת?

זו שאלה שמעסיקה אותי באמת, ואני יכולה רק להשאיר עכשיו פתוחה. בינתיים אציע השערה:  אולי אי אפשר בעידן החדש להחזיק בגושפנקא ולתפוש אותה כדבר מוחלט כפי שתפשנו בעבר – אולי היא כבר לא מתגלמת באובייקטים נחשקים כמו ביקורת טובה, פרס יוקרתי, התקבלות למוסד או תעודה. אולי הגושפנקא של העידן החדש היא יצור חי, רשתי, שניזון כל העת מהמפגש בין היצירה לבין הקוראים שלה, ומהשיחה שמתגלגלת כתוצאה מהמפגש הזה. אולי היא תוצר של עבודה מתמדת, של לימוד עצמי מתמיד. אולי היא ניזונה מדיבור, מקשב ומשיתוף – מהפצה ברבים, מפה לאוזן, מפוסט לניוזלטר. אולי היא לא ברורה ואינה מוחלטת, היא באה מכיוונים מפתיעים, מבחוץ ומבפנים, ואפשר להכיר בה במידה רבה רק בסוף הדרך, רק במבט לאחור.

כל זה מזכיר לי את המקום המיוחד של ליאת בחיי הדיבור שלי. לפני כעשרים וחמש שנים, כעיתונאית צעירה ששואלת שאלות על אקדמיה ועל מגדר, הלכתי פעמים אחדות לשמוע הרצאות של ד"ר ליאת פרידמן, שלימדה באוניברסיטה. היא הקפידה כל העת לדבר בלשון נקבה וזכר לחילופין, והעמיקה בחקירת התרבות מנקודת מבט פמיניסטית בלי כחל וסרק. היא הייתה העורכת המדעית של "המין השני" של סימון דה בובואר, בתרגומו לעברית, ופעם או פעמיים ראיינתי אותה כדי להפיץ בכתבות שלי את הידע והעמדה שלה. וכדי להפיץ בעזרתה את הבשורה. שנים רבות אחר כך היא הציעה לי להנחות כתיבה בתוכנית שלה, ובמשך שמונה שנים הדגימה סוג של ניהול ללא הנחתות פטיש, ניהול שעיקרו שיחה, הקשבה, סקרנות ונדיבות. ועכשיו אני זוכה כאן לעמוד כאן מאחורי הפודיום הזה ולהכיר לה טובה. נדמה לי שהגושפנקא החדשה נראית כמו הדבר המסועף, הנמשך, ההדדי לפעמים, המעודד, המפתיע והחי הזה.

ד"ר ליאת פרידמן ביום העיון לכבודה

תגובה אחת בנושא “מי נתן לה רשיון? או: פניה החדשות של הגושפנקא

  1. מרתק. וכתוב נפלא. חה חה הגושפנקא הנזילה. בלי הררכיה. וזה הזכיר לי את בוקצ׳ין שדבר, אומנם, על שינוי המבנים הפוליטיים, אבל המהות אותה המהות. הריסה של כל מבני הכוח ההיררכיים כמו שתארת בעולם הספרות. והיום מדברים ועושים מועצות אזרחים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s