אחת שיודעת – מחשבה על הממואר "נערות" מאת עמליה זיו

את "נערוּת", הממואר של עמליה זיו, קראתי בהשתאות לא משום שהוא כתוב לעילא ולעילא; לא משום שהיא צוללת לתוך העבר שלה "כמו אמודאי עבר", כניסוחה, ועולה מתוכו עם "פניני סיפור עגולות ומושלמות", קטעי עדוּת שניחנים בכנוּת ונמסרים בפירוט מישיר מבט, בלי כחל וסרק; אולי בלי מורא. מה שהפליא אותי ביצירה המפתיעה הזאת הוא דבר אחר.

זיו קובעת כי "הסיפור שייך לנעורים" – בשונה לדידה מהילדוּת שהיא זמנה של "הציפייה, האינקובציה", ומהבּגרוּת, שהיא זמנה של הקביעוּת, "המסמוס של יום לתוך יום"; הנעורים הם העלילה הגדולה, היא אומרת, ואני חושבת שאם העלילה הגדולה של הממואר היא העלילה של חניכה עצמית, של המאמץ להבין איך לחיות, איזה מין בן אדם להיות – או בדיעבד, העלילה של איך הגעתי עד הלום, איך נעשיתי מי שאני – והנעוּרים הם האכסניה של העלילה הזאת, הרי אצלי התחילו הנעורים בשנות העשרים והמשיכו עד סוף שנות הארבעים. וזה בסדר, כי הנעורים אינם תחומים בגיל מסוים; הם – אולי זיו תסכים עם ההגדרה הזאת – כל משך הזמן שבו הדמות הראשית עדיין יוצרת את דמותה, את סיפורה, לפני שהיא יכולה לתפוש אותם במלואם, לכתוב אותם.    

מה שמעורר בי השתאות – מפליא אותי ומדהים – הוא בפשטות: דמותה של הצעירה שמספרת את סיפור החניכה שלה ב"נערוּת". מעולם, אני חושבת, לא קראתי עדוּת, ממוּאר, על מסע התבגרות של דמות חזקה כל כך; דמות שיודעת מה היא רוצה, מובילה את החיים שלה דרך ההתנסות, שלומדת איך להיות – תוך כדי תנועה; בשונה מדמויות שהנעוּרים היו בשבילן סיפור של מבוכה קיומית במקרה הטוב; סיפור של סכסוך בין חלקים פנימיים, קרע בין התשוקות ובין מה שנחשב כחובה, כהכרח, סיפור של התגברות על פחד עמוק, של צמצום המרחק האדיר בין מי שאני חושבת שאני צריכה להיות לבין מי שאני רוצה, סיפור של פצע שצריך להבחין בו ואחר כך לטפל, סיפור שאי אפשר לספר אלא שנים אחרי ההחלמה. "יש כאן סימנים, בולטים כמו צלקות", כתבה ג'נט וינטרסון, בממואר "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית". "קראי אותם. קראי את הפצע. כתבי אותם מחדש. כתבי מחדש את הפצע". וינטרסון נעשתה סופרת כדי לכתוב מחדש את הפצע. "כדי לא להילכד ברשת הצפופה של סיפורה של גברת וינטרסון (אמה – א.ק) הייתי חייבת להיות מסוגלת לספר סיפור משלי… כתבתי לי דרך החוצה". ממוארים רבים אחרים – עולים בדעתי כעת "נעורי המבוזבזים" ו"רצח אם" של מייגאן דאום, "האם את אמא שלי" של אליסון בכדל, "עוברת כבת אנוש" של ליאנה פינק, "ההסכמה" של ונסה ספרינגורה, "להיזכר באי-הקיום שלי" של רבקה סולניט, "שנות העשרים" של יערה שחורי, "הקבוצה" של מיכל בן נפתלי – הם ממוארים שבהם הסופרות כותבות לעצמן, בדיעבד, דרך החוצה מפצע כלשהו שלא ידעו לגעת בו בזמן שהיה חי ותוקף; לפני שהגליד.

אמנם זיו פותחת את הממואר שלה במלים "אני רוצה לספר סוף-סוף את סיפור הנעורים", כי "אם אחכה עוד הם עלולים להיטשטש ולהישמט מאחיזתי לגמרי" – ממש כמו שאמרה וירג'יניה וולף בפתח הממואר שלה "רישום של העבר", כי "אם לא אתחיל לכתוב את זכרונותי בקרוב, אהיה כבר זקנה מדי" – ובכל זאת נדמה, שמעשה הכתיבה של הממואר אינו ההזדמנות הראשונה של זיו לדעת מה עובר עליה; המספרת כבר ידעה לספר לעצמה את הסיפור בזמן שהוא שהתהווה. כמעט אין פער של ידיעה בין המספרת של היום ובין הדמות שהיתה בנעוריה.

"מעולם לא ביקשתי הרשאה לחיים האירוטיים", כותבת זיו ביחס להוריה. "…למען האמת, מעולם לא ציפיתי שיהיו להם השגות כלשהן לגבי יחסיי עם נשים. שניהם היו אנשים קוראים שהעריצו גאונות, והנון קונפורמיזם הובן כבן הלוויה הטבעי, אם לא ההכרחי, שלה. בעולם הערכים שהעמידו הייתה הגאונות פסגת האנושי, והחריגה המינית הייתה עטופה בקסמה…תמיד ידעתי שפרוסט, וויילד, וולף וז'נה, פורסטר וז'יד היו 'כאלה'".

לאורך כל הממואר המספרת הולכת אחרי מושאי התשוקה שלה, רבים ומגוונים, נענית ומשחקת, נהנית ומגוונת, בודקת וטועמת, לפעמים מתאכזרת, ולעולם כל כולה חיה וחווה. אם אני מחפשת את מנת הייסורים אני מוצאת אותה בקושי – אולי ייסורים אסתטיים, בשביל הרומנטי, אבל לא ייסורים מתוך ההישרדות, בשביל הצמיחה; מנת היסורים של המספרת ב"נערוּת" היתה שמורה תמיד לדמות אחת, "אהבת חיי במשך שש או שבע שנים", כדבריה של זיו, אהבה "פרוסטיאנית לחלוטין, שהכתה בי שורש בעוצמה דווקא לנוכח אי האפשרות, הדחייה, האמביוולנטיות; אהבה שנצבעה מראשיתה על ידי חוסר הביטחון והחרדה, ושנחתמה כגורל על ידי שברון הלב".

זיו מספרת לנו את סיפור המסגרת של אהבת חייה, אומרת לנו שהיו בו חוסר ביטחון וחרדה, וגם שברון לב, אבל בזמן הקריאה אני לא מרגישה דבר מאלה. מה שאני מרגישה הוא נפש של אדם פעיל, משתוקק, כובש, אשת רעים להתרועע, בת זוג להזדיין, בלי הרבה פחד או ספק עצמי או כאב.

כך, למשל, כשהיא כותבת: "החשיש היה אחד משלושת היסודות שעליהם עמדו הנעורים. החשיש, הסקס, הכתיבה – שלוש אפנויות של חקירה, של טרנסצנדנציה, של כינון עצמי"… "כמו אבדן הבתולין, גם הסמים היו סף שהייתי להוטה לחצות… הייתי חייבת לצאת מקטגוריוית הילדה הטובה". המספרת של "נערות" ידעה לאן היא רוצה ללכת והלכה לעבר מטרותיה. "באחד העמודים הראשונים של היומן מתקופת הצבא", מספרת זיו במקום אחר בממואר, "יש רשימת זיונים. גברים ונשים…בצד יש מקרא: העיגול לצד חלק משמות הגברים מציין משגל מלא, משולש מציין את מי שאהבתי, ריבוע את מי שאהב אותי. ערכתי אותה לראשונה כשהרגשתי שיש כאן כבר הון מסוים שאפשר למנות ולהתענג עליו". הנה, המספרת כבר מכינה את חומרי הגלם של הסיפור שתספר בעתיד.

בעצם חוויתי השתאות דומה, אני חושבת עכשיו, פעם אחת לפני שקראתי את "נערוּת"; זה היה בעת שקראתי את יומניה של סוזן סונטג. "אני יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי", כתבה ביומנה בגיל 16 אחרי שהתנסתה במין עם נשים ועם גברים. "אני רוצה לשכב עם הרבה אנשים. אני רוצה לחיות ולשנוא למות…אני לא מתכוונת לתת לאינטלקט שלי לשלוט בי… אחפש עונג בכל מקום ואמצא אותו, כי הוא נמצא בכל מקום. אני חיה, אני יפה.. מה עוד קיים בעולם?" אנחנו יודעים עכשיו שסונטג גם נתנה לאינטלקט שלה לשלוט בה – בגיל 16 אמנם לא ידעה לחזות את העתיד – אבל היא ידעה כבר לספר לעצמה את הסיפור שרצתה לחיות בו.

בדף הראשון של היומן שפתחה זיו שלושה שבועות לפני יום הולדתה ה-18, כתבה: "השאלה המרכזית בכתיבת יומן היא לשם מי ולשם מה הוא נכתב". זיו מספרת: "תיעוד ביוגרפי וחומר גלם לכתיבות עתידיות הן שתיים מן המטרות שאני מונה שם". זה באמת מדהים אותי, שזיו של נעוריה – אלי כמו סונטג של נעוריה – ידעה תוך כדי עבודה על יצירת העצמי, שיהיה סיפור לספר בסופה של הדרך. ושיהיה זה סיפור של תשוקה, כוח ובהירות.

נערות מאת עמליה זיו בהוצאת ספריית פועלים, 2021

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s