למונה ליזה לא חסרות רגליים

תגובה מסוימת למאמר של עמרי הרצוג "גל של ממוארים שוטף את מדפי הספרים ומשקף את רוח הזמן, לטוב ולרע" (הארץ, 13 באפריל, 2022)

"לביקורת כזאת קראתי פעם בשם 'איפה הרגליים של המונה ליזה'. מה שאין, מה ששונה מן הציפיות, פתאום כל כך מפריע, אם אתה אכן מצפה לרגליים, עד שלא מסוגלים להראות מה יש, בפועל, במציאות, מול העיניים"

שולמית הר אבן, "מדוע הביקורת מרבה לשגות", עיוורים בעזה, זמורה ביתן 1991

כמו עמרי הרצוג, מבקר מצוין שאני אוהבת לקרוא ולומדת ממנו, גם אני חושבת שמעניין להתבונן ב"גל הממוארים" ש"שוטף את מדפי הספרים, ומשקף את רוח הזמן". הרצוג מתמקד במאמרו בשלושה ממוארים שראו אור באחרונה, "נערוּת" של עמליה זיו, "שרב ראשון, כרוניקה של התבגרות" של דורי מנור ו"המועדים" של בני מר, והוא מעלה על נס במיוחד את זה של מר, ומעיד כי "הקריאה בספרו מענגת וחמימה, אינטימית ומעוררת מחשבה."

מה שמעורר בי רצון להשיב לביקורת המקיפה של הרצוג הוא הרוח המסוייגת ששורה עליה; אף שהקדיש לה מאמר רחב יריעה יחסית, ניכר שהרצוג אינו מעריך ביותר את הסוגה הספרותית של הממואר. הוא כורך את פריחתה בישראל באחרונה ב"..תרבות העכשווית, שמקדשת את ייחודיותו של הפרט", תרבות ש"מניעה כתיבה המעידה על ייחודיות זו — מטוויטר ועד לספר הפיזי". הרצוג מספר כי ממוארים נכתבו בעבר "בעיקר על ידי אנשים ידועים בשלהי חייהם, שהביטו לאחור ואצרו את זיכרונותיהם" וקובע כי "כיום צעירים אנונימיים, כמו גם אנשים המצויים בשיא אונם המקצועי, משתקעים בזיכרונותיהם ומפרסמים אותם ברשות הרבים. התיעוד נעשה להצהרת הון עצמי בעלת ממד דמוקרטי, הפתוח בפני כל: לכולנו חיים מרתקים, כולנו דמויות יוצאות דופן, כולנו התמודדנו עם קשיים אישיים הרי־משמעות. ויש לכתוב על כך, כדי לגייס עדים לייחודיות שלי וכדי לקבל הכרה בהוויה החד־פעמית שלי. הספר הפיזי הוא גביע הניצחון של ההכרה הזאת".

את מאמרו חותם הרצוג בשורה התחתונה הזו: "…מחשבה אחת מציקה לי כזבוב טרדן: הרי אנשים יוצאי דופן אינם נדרשים להצהיר על כך במישרין. אני יודע שזו מחשבה מיושנת. אחרי הכל, זו רוח הזמן: רבים כותבים דיוקן של עצמם, כי זה הסיפור שהיו רוצים לקרוא".

אמנם, לכאורה, קל להניח כמו הרצוג כי פריחת הממוארים בישראל נובעת מתרבות הסלפי, הצרכנות, הרשתות החברתיות, הטינדר, האינסטה, ואפשר בקלות לטעון כי "רבים כותבים דיוקן של עצמם כי זה הספור שהיו רוצים לקרוא". ואולם יש תוקף לטענה כזאת רק אם אין אנו מכירים בכך שהממואר הוא סוגה ספרותית בעלת מסורת עשירה, שעומדת לעצמה, שיש לה היסטוריה וסטנדרטים ונקודות התייחסות, סוגה שנכתב עליה רבות, שיש בה יצירות מופת משפיעות, בדיוק כמו סוגות אחרות ובהן הרומן והנובלה והסיפור הקצר וכל עולם השירה, וכמו להן היו גם לסוגת הממואר תקופות של שקיעה ותקופות של פריחה (אחת מהן, אגב, היתה בסוף המאה ה-15, עם פיתוח מראת הזכוכית, אז התחילו הציירים לצייר דיוקנאות עצמיים וההוגים והסופרים  לכתוב מסות אישיות, כפי שמתאר בן יגודה בספרו על ההיסטוריה של הממואר).  

מה שמשותף לכל הממוארים שנכתבו אי פעם, מ"הווידויים" של סיינט אוגוסטין מהמאה החמישית, דרך "הווידויים" של רוסו במאה ה-18, ומאות רבות של יצירות נפלאות בכל הזמנים ובהן ממוארים ומסות אישיות מאת מישל דה מונטיין, וירג'יניה וולף, הנרי דיוויד ת'ורו, ג'ורג' אורוול, פרדריק דאגלס, רבקה סולניט, ג'ואן דידיון, מגי נלסון, טה נהיסי קואטס, רולאן בארת, נטליה גינזבורג, קארל צ'אפק, אי-בי-וייט, ג'יימס בולדווין, מארי מקארתי, אדריאן ריץ', סועאד עאמירי, ראג'ה שחאדה, אליסון בכדל, קרל אובה קנאוסגורד, קארן בליקסן – ואני יכולה להמשיך באזכורים רק של הטובים שבטובים במשך עוד כמה וכמה עמודים – ובכן מה משותף לכל אלה, בין שנכתבו כסיפור של חניכה רוחנית-דתית, או שהם סיפורים של עבדים שהשתחררו, או של התמודדות עם עוני, או שאלות של זהות יהודית ואמריקאית, או תיעוד של חיים קולוניאליסטים או חיים תחת כיבוש או של חיים בורגניים (ואני שוקלת להמשיך כך את הפסקה הזאת בלי נקודה עוד הלאה כדי להמחיש בצורה את מה שאני רוצה לומר בתוכן, שהממואר הוא צורה ספרותית עשירה מאוד, שיש בה הרבה דוגמאות מלמדות ומשפיעות) – הוא לא הרצון של הכותבים להעיד על עצמם שהם יוצאי דופן, ולא הרצון לקרוא רק את הסיפור שלהם עצמם, אלא הנכונות לבחון לעומק ובאיכות ספרותית באיזה אופן כל אחד מהכותבים הללו מגלם כמקרה מסוים וחד פעמי את האנושי הכללי, את המקום ואת רוח הזמן.

לשון אחר: אי אפשר בעצם להכיר את הדור שלנו, את התרבות, את החברה, ואת ההיסטוריה המשותפת שלה, בלי העדויות האישיות בצורת הממואר במיטבו. כפי שכתב מישל דה מונטיין בן המאה ה-16, הרבה לפני עידן הטוויטר: "חיי קיסר אין בהם כדי לשמש דוגמה ומופת יותר מחיינו אנו; גם כקיסר וגם כאדם מן השורה, אלה הם עדיין חיים הכפופים לכל המקרים האנושיים". וכפי שכתבה וירג'יניה וולף בממואר שלה "רישום של העבר", במאמץ להבין מדוע ספרי זכרונות רבים נכשלים: "הם מזניחים את האדם שלו קרו הדברים. הסיבה לכך היא שכה קשה לתאר כל אדם באשר הוא. כך שהם אומרים 'כך וכך קרה' אבל אינם מספרים מי הוא בעצם האדם שלו קרו הדברים. והמאורעות כמעט חסרי חשיבות אם איננו יודעים קודם לכל למי הם אירעו".

כתיבה של ממוארים ומסות אישיות במיטבה אינה מונעת מהרצון לספר סיפור מרתק או אמין או מלמד, או להצהיר על ייחודיות, אלא היא הזמנה מלאת ענווה ונדיבות מהקוראים להצטרף אל הכותבת המבקשת להבין דבר מה על החיים שלה. השאלה "איך לחיות" היא השאלה המרחפת מעל הסוגה, והמאמץ להתבונן בכנות בחיים שנחיו, ולתאר אותם בבהירות, מאפשר ליצור יצירות מלמדות, משתפות, מעוררות, מטרידות, מענגות אתית וגם אסתטית. ומה שמתקבל מהצטרפות של כל העדויות הספרותיות הללו אל צורות אחרות של המאמץ להבין את עולמנו – נניח הרומן, הנובלה, הסיפור הקצר – הוא התרבות שלנו, הוא החברה שלנו. כמה שזו תהיה מגוונת יותר, ככל שהיא תורכב מקולות עשירים וכנים ומסוימים יותר, וצורות מגוונות יותר של מסירת עדות, כך היא תיטיב עם עצמה, עם חבריה.

את פריחת הממוארים בישראל כיום אפשר אפוא להבין לא כתופעה של אינפנטיליות כפי שעולה אולי מדבריו של הרצוג אלא כתופעה המעידה דווקא על התבגרות הזירה הספרותית בישראל. אם עד עכשיו קראנו בעיקר את הסיפור הישראלי הציוני הקיבוצי וההטרוסקסואלי בהא הידיעה – עם החיילים והבלורית והנשים שבורחות מבשורה או רצות לעברה והפלסטיני והדתי הלאומי וסיפור על אהבה וחושך והביתה אל הטנק; אם אפשר בעיקר היה לקרוא עד היום את הסיפור שחיברו האבות והאמהות הספרותיים שלנו בעיקר בחסות הצורה של הרומן – עכשיו אפשר לקרוא גם ממוארים של כמיהה הומואית וסקס לסבי גאה וחופשי ומשיכה לשפת היידיש ותרבותה וסיפור חניכה של עורכת וסופרת בשנות העשרים בתל אביב וסיפור על שקיעה של אבא באלצהיימר וגם סיפור על חושך ללא אהבה – עדויות מפי הבנות והבנים של ההורים הספרותיים. ויש בהן יצירות נפלאות, ויש בהן יצירות חיוניות יותר ופחות, אבל העיקר שהסוגה מתחילה לפרוח, והתרבות שלנו מרוויחה.

אם עמרי הרצוג מעדיף קטגורית את הרומן על פני הממואר – זה כמובן בסדר. אבל האם הוא האדם הנכון לכתוב על הממואר? אם הוא מעדיף פרוזה על פני שירה, האם סביר שיכתוב ביקורת על ספר שירה חדש בטענה שהוא נופל בטיבו – מעצם העובדה שהוא נכתב בשורות קצרות, כשיר – מכל יצירה בפרוזה שתנסה לגעת באותן סוגיות?

אפשר אולי להתווכח על טיבן של שתי הסוגות, הממואר והרומן, אבל יהיה זה ויכוח על טעם ועל ריח. לדוגמה: לטעמי עדיף הממואר "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית" מאת ז'אנט וינטרסון על פני הרומן "תפוזים הם לא הפרי היחיד" שכתבה בעבר על אותה ילדות. אני מעדיפה את "המוח של אבא", מסה אישית מאת ג'ונתן פרנזן, על פני "התיקונים" שלו, רומן שמתאר באופן בדיוני את אותה משפחה באותו פרבר. המסות האישיות והממוארים של מרק טוויין, פוקנר, וולף ואורוול תרמו לטעמי לחברה האנושית לא פחות, אם לא יותר, מאשר הרומנים והסיפורים שאלה כתבו. וממילא, הרומן הוא צורה ספרותית נהדרת ומוגבלת בזכות עצמה שצמחה על כתפי הממואר ובהשראתו, ביצירות כמו אלה של דניאל דה פו  במאה ה-18, שהעמידו יצירות בדמות ממוארים בדויים של דמויות פיקטיביות. הייתי יכולה להרחיק לכת ולטעון שבמהותו הרומן הוא סוגה נחותה ביחס לממואר – רומנים טובים דומים כיום לסדרות טלוויזיה טובות, הם יכולים להיות בידור מצוין, מעורר רגש ומחשבה; כתיבתם אמנם דורשת כישרון רב ועבודה מעמיקה, אבל הם אינם משאירים עבודה רבה לקוראים ולצופים; מה שאינו נכון בחווית הקריאה של מסה אישית וממואר מעולים. אלא שבשונה מהאופן שבו הרצוג כותב בחופשיות ובסמכות על ממוארים, אני מרגישה שלא אוכל להצדיק את תחושת הבטן הזאת, את ההסתייגות שלי מהרומן כסוגה בעייתית, ולא אכתוב על הרומן רשימת ביקורת משום שאני כמעט לא קוראת רומנים ויודעת עליהם מעט מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s