על פרנסה למרגלות הר פרנסוּס

או: מי משלם לכותבות וכותבים מיומנים, כמה משלמים ועל מה

או: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו לא מדברים על כסף

אני מתעניינת עכשיו בשאלה הזאת: איך מתפרנסים היום מכתיבה. מי משלם היום לכותבות וכותבים מיומנים, כמה משלמים ועל איזו מין כתיבה – עיתונאית, אקטיביסטית, ביקורתית או שיווקית [אני חושבת במיוחד על הסטודנטים שאני זוכה להנחות במכללת ספיר, ותוהה לאיזה שוק של כתיבה הם ייצאו בתום הלימודים; כיצד יתפרנסו].

כדי ללבן את הסוגייה הזאת אני עורכת תחקיר קצר: אני שואלת עיתונאים ועיתונאיות, עורכים ועורכות, בכירות וזוטרות, ותיקות וגם צעירות שנכנסות בימים אלה לתפקידי כתיבה במגוון הקשרים ואכסניות. המידע שאני אוספת אינו מעמיק ומקיף מספיק – אף אחד לא משלם לי לערוך את התחקיר הזה! – אבל יש בו כדי ללמד אותי דבר או שניים על שוק הכתיבה בעידן הנוכחי.

דבר אחד ניכר מלכתחילה: בעולם הכתיבה – אולי בשונה ממחוזות ההייטק, אולי בשונה מתחומי פרנסה אחרים – אין מרבים לדבר על כסף. כלומר, הכותבים – עיתונאים ואחרים – אינם נוהגים לשתף זה את זה בגובה המשכורת, לא מדברים על גובה התשלום לכותבים עצמאיים, פרילנס, ובוודאי שאינם מדברים על רווחים. המבוכה הכרוכה בשיחה עם כותבים אחרים על פרנסה נדמית לי ככניסה אסורה לאזורים האינטימיים – שלא לומר נגיעה במגוּנֶה (ה-Obscene), שמיוחסת בדרך כלל לדיבור גלוי על מין. מהו מקור המבוכה וההסתרה האלה ביחס לפרנסה? אולי העניין הוא שבאופן מסורתי אנחנו מתייחסים לכתיבה לא כמשלח-יד אלא כשליחוּת. אנחנו נושאים את עיניננו להר פרנסוּס שביוון, מקום משכנן של המוּזות, ופחות אכפת לנו מפלוטוס, אלוהי העושר והפרנסה, שעלול לרדת אל השאול.

 אנחנו כותבים לא כדי להתעשר אלא כדי להעשיר: להשפיע, לעורר מחשבה. כשג'ורג' אורוול מנה בחיבורו "מדוע אני כותב" את ארבעה המניעים לכתיבה המשותפים לדידו לכל כותב וכותבת באשר הם, הוא קבע שעליו "להניח בצד את הצורך להתפרנס", והזכיר רק את המניע האגואיסטי (שכל מי שזלזל בנו בילדותנו יראה עתה שיש לנו משהו מעניין לומר), המניע האסתטי (אנחנו אוהבים צירופים יפים של מלים ומשפטים), המניע ההיסטורי (חשוב לנו להשאיר תיעוד מהימן למען הדורות הבאים) והמניע הפוליטי (נרצה להשפיע על האופן שבו אחרים עונים על השאלה: מה היא חברה צודקת וראויה). "יש רק דרך אחת להרוויח כסף מכתיבה", כתב אורוול במקום אחר, בספרו "דפוּק וזרוּק בלונדון ובפריז": "והיא להתחתן עם בתו של מו"ל".

אולי השתיקה על אודות כסף וכתיבה במקומותינו מקורה בערך שאנחנו מעניקים (בטעות) לכסף כסימן להצלחה או כשלון, אפשר שהדבר קשור בפחד שלנו מקנאה או מתחושת השפלה, ואפשר שהמקור הוא עניין פרוזאי יותר: המהפכה שהנהיג עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", באמצע שנות השמונים. הוא שבר את ההתאגדות המקצועית של עיתונאים, ודאג שעיתונאים ייקשרו למעסיקיהם בחוזים אישיים, המחייבים אותם בין השאר לשמור על סודיות ולהתנער מסולידריות[1].

____

כך או כך, השאלה על כסף ופרנסה מעסיקה אותי באופן קיומי מאז שהתחלתי להתמסר לחיים של כתיבה לפני כ-32 שנים. נכנסתי ב-1990 למשרה העיתונאית הראשונה שלי ככתבת מתלמדת, יצאתי כעבור עשרים שנה מהמשרה האחרונה שלי בעיתון ככותבת טור אישי, ביקורות, מאמרים, ראיונות, כתבות; בתווך כתבתי – ב"זמן תל אביב", ב"חדשות" ב"כל העיר", ב"העיר", ב"הארץ" וב"לאשה" – מאות רבות של מאמרים וכתבות. לעיתון "הארץ" הצטרפתי ב-1997 במשכורת חודשית של 5,500 שקלים ויצאתי ב-2007 במשכורת של 12,000 שקלים ברוטו. לכל אורך הדרך המשכורת היתה נמוכה מדי לצרכי ובעיקר לא אפשרה להתפנות לכתיבת ספרות – תשוקתי הגדולה. היו אחרים בתפקידים דומים לשלי שהשתכרו יותר ממני, זה בטוח – אבל נדמה לי שהרוב דשדשו אז רוב הזמן בשכר בן ארבע ספרות. ובכל זאת אפשר שהימים ההם – עד 2010 בערך – עוד היו תור הזהב של העיתונות.

***

שקל למלה – האם זהו הקו האדום התחתון, קו פרשת המים? בזמני, שקל למלה היה תעריף המינימום ששולם לכתבת פרילנס – נניח, אלף שקלים לכתבה בת אלף מלים. בדרך כלל שולמו שקל וחצי, ואפילו שני שקלים. כיום, כך אני מבינה, ברוב העיתונים וברוב המקרים משלמים לכותבים בסביבות חצי שקל או 60 אגורות למלה – לפעמים אף פחות.

אם מבקר או מבקרת ספרות כותבים ביקורת ספרים מלאה – נניח בין 800 מלים ל-1,200 מלים – הם ישתכרו במוסף ספרים של "הארץ" בין 600 שקלים ל-750 שקלים (הסכום הגבוה משולם במקרה שזו ביקורת שמתנוססת על השער) ובמוספי הספרות של העיתונים האחרים לא יותר מ-500 שקלים [אם אתם יודעים אחרת ביחס לסכומים שאציין ברשימה זו, בבקשה עדכנו אותי, הראו לי סימוכין ואשנה את הפרטים בהתאם].

עכשיו אני חושבת על המשמעות של 500 עד 750 שקלים לרשימת ביקורת: כדי לכתוב ביקורת ספרים טובה, על המבקרת לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו, לכל הפחות, ולערוך תחקיר על ספרים אחרים של אותה סופרת; רצוי מאוד שתקרא גם אותם. המבקרת גם חייבת לערוך תחקיר על כל מה שהיא מבקשת לשים לב אליו בביקורת; נניח, אם היא מבקשת להשוות את היצירה המבוקרת ליצירות אחרות של יוצרים אחרים עליה לקרוא את היצירות האחרות, או לכל הפחות קטעים מתוכם, או לשים לב לעובדות שמוזכרות בספר ולוודא שהיא יודעת במה מדובר ואיך לחשוב עליהם. העבודה הזאת – הקריאה של היצירה המבוקרת, לפעמים ספר עב כרס, וגם כל הקריאה במסגרת התחקיר, ובהמשך עצם הכתיבה של רשימת הביקורת עצמה – עשויה לתפוס לא מעט שעות. כותבים קבועים במוסף ספרים כותבים בערך פעמיים בחודש. הם משתכרים לפיכך לא יותר מ-1,500 שקלים בחודש (לא כולל מע"מ). כמה זמן אפשר לפנות לכל העבודה הזאת כשצריך גם להתפרנס? האם התשלום הנמוך אינו מבטיח שהתחקיר יהיה דליל מהראוי? ולחילופין, האם התשלום הנמוך אינו מבטיח שרק בעלי מעמד כלכלי גבוה, שעתותיהם והונם בידיהם, יכתבו ביקורות?

אני מתעניינת אפוא במצב שוק הכתיבה הנוכחי משני היבטים: מצד הפרנסה ומצד התרבות. כיצד משפיע על הכותבים שוק הכתיבה בעברית – שממילא הוא מצומצם, בגלל קהל קוראי עברית קטן; איך הוא משפיע על האפשרות שלהם להתפרנס מהמיומנות שלהם, מהכישרון ומהעבודה. וכן, כיצד משפיע שוק הכתיבה בעברית על התרבות הישראלית. לכל הפחות, אם נדע מי משלם לכותבים וכמה, אני משערת, נוכל להבין מעט טוב יותר מי משפיע על הרעיונות, הערכים, הנורמות והשפה הנהוגים בישראל.

הנה כמה פרטים שאספתי בדיסקרטיות – תחת מעטה הסודיות של החוזים האישיים –  על מיני תעריפים למיני משרות ועבודות כתיבה [שוב, תקנו אותי אם אתם מכירים נתונים אחרים, נוספים]:

שכר התחלתי בעיתונים למשרות כתיבה הוא כיום כנראה: 7,000 שקלים. משרות לוותיקים יותר בעיתונים נעות בין  9,000 שקלים ל-15,000 שקלים לחודש.

יחד עם זאת, אני שומעת שיש פחות ופחות משרות מלאות לעיתונאים ויותר עבודה עצמאית, פרילנס – שבה משלמים בנפרד לכל משימה. אומרים לי, למשל, שמשלמים ב-ynet על 12 אייטמים (כתבות וידיעות) בתחום מסויים של צרכנות ותרבות כ-3,000 שקלים.  כלומר 250 שקלים לטקסט. על ביקורות ב"הארץ" שאינן על ספרים – 400 שקלים. שמעתי על כתבת 3,000 מלה ששילמו בעבורה 1,500 שקלים באחד המגזינים העצמאיים. שמעתי שעל כתבות בדה מרקר ובכלכליסט ישלמו בתעריף של כמעט שקל למלה,  ואילו על כתיבה במדור אדריכלות ב-ynet התעריף הוא 45 אגורות למלה.

אבל הנה מידע מטריד ביותר שנתקלתי בו בעיצומו של בירור: מתברר שיש משרות שמשלבות עיתונות עם כתיבה שאינה עיתונאית. נניח משרת כתיבה ב- ynet במדור מסוים לכתב בעל ותק של כ-5 שנים תשלם כ-12 עד 13 אלף שקלים ברוטו, אבל המשרה כוללת מחויבות לכתוב תוכן שיווקי חלק מהזמן. לפעמים יהיה זה חלק לא קטן. איך בדיוק מתחלקת הנפש בין הכתיבה העיתונאית לבין הכתיבה של "תוכן שיווקי"? הכתיבה העיתונאית במיטבה ובהגדרתה – תפקידה לבקר את בעלי הכוח ולייצג את האזרחים, את החלשים; עליה לספק לאזרחים מידע מהימן שיעזור להם לקבל החלטות מושכלות לטובתם, ולהתארגן בסולידריות. וזו השיווקית – תפקידה לשרת את האדון שמבקש להגדיל את רווחיו פעמים רבות על חשבון האזרחים, תוך ניצול החלשים, ותוך פגיעה באמינות וביכולת להתארגן בסולידריות. איך מכילה הנפש הכותבת את שני התפקידים האלה בתוכה?

זו בעיה אמיתית של הימים האלה. ככל שדיברתי עם יותר כותבות וכותבים שמתפרנסים כפרילנס הבנתי שהכסף הטוב, במרכאות כפולות ומכופלות, נמצא בכתיבה שיווקית. כתבת ותיקה אחת, שמשתכרת בעיתונים על כתבותיה המשפיעות והמצוינות 2,000 שקלים לכתבה בת 2,500 מלים, גם משתכרת מעת לעת 5,500 שקלים לכתבה בת אלף מלים, כשמדובר בתוכן שיווקי. סכום נאה כזה ישלמו לה, נניח, בעד כתבה שבה עליה להעלות על נס את כל הסגולות והיתרונות כביכול שבמרכז מסחרי מסוים – הכתבה שלה מכוונת למשוך עסקים וצרכנים למרכז החדש – ולהתעלם מכל הבעיות הניכרות לעין בהקשרים סביבתיים ואחרים, שקשורים לעצם הקמת השטח המסחרי החדש ולאופן שבו הוא מנוהל.

"את הכתבות האלה אני כותבת עם אטב כביסה על האף", היא אומרת. לפחות הן מתפרסמות בשם בדוי.

משרות של כתיבה לתוכן שיווקי יש לא מעט. יש משרות שבהן נדרשים לכתוב פוסטים בפייסבוק ולהעלות פוסטים באינסטגרם כדי לקדם עסק מסוים, גם עסקים תרבותיים – נניח שלושה פוסטים בשבוע תמורת 1,500 שקלים בחודש. ויש משרות של ניהול תוכן ב-8,000 שקלים בחודש, כשכירים של החברה או כשכירים של חברת יחצנות (ניהול תוכן, משמע אחריות על כל הטקסטים שמייצגים באינטרנט את הפעילות של העסק ואת האינטרסים שלו). יש כתיבה של ערכים בוויקיפדיה לאנשים, ארגונים, אמנים, ושאר בעלי עניין – ב-2,000 שקלים לכל ערך כזה, לפעמים יותר. יש עבודה בכתיבת נאומים, ב-400 עד 800 שקלים למאמר או נאום בן 1,200 מלים, ויש גם משרות של הפקת מגזין שלם לחברה או ארגון – משרות שכוללות כתיבה, עריכה, עיצוב והפקדה לדפוס – ואפשר להשתכר בעדן רבבות שקלים.

מה שחשוב לזכור הוא זה: הרבה משרות של כתיבת תוכן שיווקי דורשות העלאה לרשת של כתבות בעניין שאותו מבקשים לקדם תוך שימוש במלים מסוימות שמנועי החיפוש אוהבים לאתר, כדי לקדם את הנראות של העסק במעלה דף החיפוש. במשרות כאלה אפשר לעבוד קשה, לכתוב הרבה קטעים בעלי מלות חיפוש נכונות, ולהגיע בסוף החודש למשכורת סבירה, אולי אפילו מעל הממוצע במשק. ואולם עולה השאלה מה עבודה כזאת עושה לנפש הכותבת. מה אנחנו מרגישים, כיצד אנחנו מתפתחים, הווים, כשאנחנו כותבים בשביל האלגוריתם?

השאלות האלה מעסיקות אותי באופן אישי, בלי שום התנשאות. הקושי להתפרנס מהדבר האחד הזה שאני יודעת לעשות – לכתוב – אינו עניין טריוויאלי בשבילי. אחרי עשרים שנים של פרנסה מכתיבה כשכירה בעיתונים, המרתי אותה בתריסר השנים האחרונות בפרנסה מהנחיית כתיבה. כדי להגיע ל-12,000 שקלים בחודש, כגובה השכר הממוצע במשק בימים אלה, עלי ללמד בשלושה מוסדות אקדמאיים, ולהנחות עשרות רבות של כותבים בקבוצות ובאופן אישי. כשאני משתפת כאן בפרטים האלה אני מרגישה אי-נוחות, מבוכה; יש בי רצון לנפנף בהישגים האחרים שלי – הפרסים, הקוראים, השבחים – כדי שהמצב הכלכלי, הבינוני בלשון המעטה, לא יהיה לי כתעודת עניוּת.

לפי נתוני הלמ"ס, אני יודעת שהשכר הממוצע בהייטק הוא כיום 30 אלף שקלים. ואני יודעת ששכר המינימום במשק הישראלי כיום הוא 5,300 שקלים. אני יודעת שהתרבות שלנו מעוצבת בין הקצוות האלה פחות או יותר – בין שכירי ההייטק לבין שכירי המינימום –  כשבעלי ההון מנצחים על הכל ממעל. מה שחשוב, מה ששמים אליו לב, מה שנחשב ראוי לידיעה חדשותית ולמאמר ולכתבה – לדיון ציבורי – כל אלה מושפעים במידה רבה גם מהמעמד הכלכלי והאינטרסים של מי שמשלם לכותבים ולכותבות.

ובכל זאת, מי שיודעת לכתוב – מי שיודעת לשאול – יכולה גם אם לא שילמתם לה פרוטה לתפוס את תשומת לבכם – למשל את זו שלכם, אתם שקראתם עד כאן – ולבקש מכם לעצור ולחשוב על כל זה. כמו שכתבה המסאית האמריקאית ג'ואן דידיון בגרסה שלה ל"מדוע אני כותב" של אורוול:

"במידה רבה, כתיבה היא הדרך שלי לומר אני, לכפות את עצמי על אנשים אחרים, לומר הקשיבו לי, ראו את הדברים דרך העיניים שלי, שנו את דעתכם. זו פעולה תוקפנית, אפילו עוינת. אפשר להסוות זאת […] בעזרת נימה של הצעה במקם  טענה, רמיזה במקום קביעה – אבל אי אפשר להתחמק מהעובדה שהצבת מלים וסידורן על דף היא טקטיקה של בריון מוסווה; זו פלישה, כיבוש המרחב הפרטי ביותר של הקורא בידי הרגישויות הפרטיות של הכותב".

ברוח הדברים האלה אני חושבת על הסטודנטים במסלול כתיבה במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, ומרגישה בשבילם אופטימיות, למרות הכל. אם הם ילמדו בתוכנית הלימודים איך לכתוב בצורה הבהירה, האחראית, המוסרית והביקורתית ביותר שאפשר, וגם ילמדו משהו על האופן שבו עובד עולם התוכן השיווקי, יהיו להם כלים להתפרנס וגם להשפיע; הם יוכלו להבחין בין תוכן עיתונאי חופשי, ביקורתי, ששואף לחזק את החלשים ולהגביל את החזקים, לבין תוכן שיווקי, ששואף להגדיל רווחים בשביל מעטים על חשבון רבים. הם יידעו להשתמש במיומנויות הנרכשות בשני התחומים האלה – התוכן העיתונאי והתוכן השיווקי – כדי לקדם את מה שחשוב להם, לפחות כמו שאני מנסה לעשות כאן, ורצוי שבצורה אפקטיבית ומועילה הרבה יותר מזו שלי.


[1][1] מתוך רשימה של רן איציק בכתב העת "העין השביעית" (ספטמבר 1999):

ראשית הסיפור בשנת 1984, עם הופעת העיתון "חדשות". המו"ל, עמוס שוקן, הידוע בהתנגדותו לחוזים הקיבוציים ובהעדפתו את החוזים האישיים, ניצל את הזדמנות הקמתו של עיתון חדש, משוחרר ממגבלות של הסכמי עבודה וועדים, ודאג ש-70 אחוזים מהעיתונאים יהיו בעלי חוזים אישיים, והשאר – פרילנסרים, המקבלים תשלום לכל כתבה. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל קרא לחבריו שלא לשתף פעולה עם מי שפוגעים בעקרון ההתאגדות המקצועית. גם ההסתדרות התערבה ודרשה מההנהלה לחתום על הסכם קיבוצי, כמקובל בשאר העיתונים. הופעת הגיליון הראשון של "חדשות" לוותה בהפגנות סוערות, והמו"ל, עמוס שוקן, חולץ אך בקושי בידי שוטרים מידי פועלי הדפוס. גליונות העיתון הועברו להפצה בעזרת מסוק שנחת על גג בית הדפוס.

אלא שרוח הלחימה לא נמשכה לאורך ימים. עמוס שוקן המשיך בתהליך של העברת עובדים לחוזים אישיים גם בעיתונו הוותיק, "הארץ". בשלב מסוים גרר שוקן את העובדים לבית-הדין האזורי לעבודה, וזה פסק לטובת המו"ל וקבע כי אין בהסכמים הקיבוציים איסור לחתום על חוזים אישיים. ההתדיינות המשפטית הגיעה לבג"ץ, אך לכל אורך הדרך נחלו העובדים כשלונות. החוזים האישיים היו לעובדה.

תגובה אחת בנושא “על פרנסה למרגלות הר פרנסוּס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s