איפה משיגים רשיון ספרותי

[לפניכם עיבוד של הרצאה שהרציתי ב-5 ביולי 2022 לפני משתתפות בקורס מרתק של רותי דירקטור, "המועדון הסגור מקבל חברים חדשים – עולם האמנות והשוליים שבפנים", בבית לאמנות ישראלית בראשותה של עידית עמיחי; הרצאה שכוללת חלקים מחיבור שכתבתי בעבר על הנושא הזה]

ראו נא בדברים הבאים הזמנה להצטרף אלי לתהליך של מחשבה על שתי שאלות שכרוכות זו בזו:  ראשית: איך, בעידן שלנו, שבו כל אחת יכולה להוציא את ספרה לאור לבדה, יכולה הכותבת לדעת שהיא סופרת? מי יעניק לה גושפנקא, הכרה?

שנית: מי אחראי על האיכות של הזירה הספרותית? מיהו המנהל של הקאנון?

לשון אחר: איפה מנפיקים רשיונות ספרותיים? בהוצאות לאור כמו "עם עובד", "כתר" ו"זמורה ביתן"? במדורי ביקורת הספרות בעיתונים? ברשימות רבי המכר? או שבמקום לגמרי אחר שננסה להגדיר כאן ביחד?

אתחיל בשיתוף של תמונת מסך של פוסט שעלה בפייסבוק באחרונה. דורי מנור, משורר, מתרגם ועורך כתב העת "הו!", חוגג בו את פריחתו בעברית באחרונה של הממואר, ז'אנר שלם שלא נכנס עד כה לקאנון הספרות העברית. מנור מציין כי "יש כמה מבקרים שמרנים אצלנו, שאוהבים להוקיע כל יצירת פרוזה שאינה בדיונית, ורואים בה טקסט נרקיסיסטי או יצירה משנית וצדדית". והוא מבהיר: "זכותם. זכותו של כל אחד להיות עיוור לשינויים ולהיצמד למורגל ולשגור".

דורי מנור מבטא כאן תסכול על כך שהמבקרים בישראל עדיין לא העניקו גושפנקא ליצירות בסוגת הממואר. זו פנייה מעניינת בעיני, משום שמנקודת המבט שלי, מנור – בתפקידו ובפועלו המרשים כעורך כתב העת הספרותי "הו!" – הוא מאלה שמעניקים גושפנקות, חותמות ספרותיות. ביום שבו הזמינו ממני לפני זמן לא רב מסה לפרסום בכתב העת של מנור סימנתי לעצמי שהתקבלתי, סוף סוף (במידה ידועה). מיהו אפוא בר סמכא לקבל את הממואר של מנור לקאנון? מבקרי הספרות שמסתייגים מהסוגה?

___

אנחנו בוודאי נמצאים ברגע מעניין ומאתגר בזירה הספרותית. נגמר עידן – תקופת הבלעדיות והמרכזיות של המו"לות המסחרית, הוצאות הספרים הממוסדות שמוציאות ספרים על חשבונן ומעניקות לסופריהן הכרה, מתקרבת לסופה – ומתחיל עידן חדש של מגוון אפשרויות טכניות ואחרות להוציא ספרים לאור בלי עזרת המו"לים הממוסדים. אנחנו לא יודעים בדיוק איך לחשוב על העידן החדש.

לדוגמה: אנחנו רגילות עדיין לחשוב שהוצאה עצמית היא צורה פחותת ערך של הוצאה לאור ושל פרסום ספרותי – אם הספר שלך יצא בהוצאה עצמית אולי הוא לא באמת יצירה ספרותית מוכרת. זה משום שאנחנו חושבות בתוך פרדיגמה – מערכת הנחות – מסוימת. אני מציעה כאן לחשוב על הפרדיגמה הזאת באופן ביקורתי.

השיטה המסורתית שהתרגלנו להאמין בה אמורה לעבוד פחות או יותר כך: את עמלה על כתב יד במשך חודשים ואף שנים, אולי מבקשת מבני משפחה, חברים ועמיתים לקרוא טיוטות של כתב היד, אולי מתקנת ועורכת שוב ושוב. ברגע מסוים, כשאת מרגישה שיש לך את זה, את שולחת את כתב היד מודפס על דפי איי-4 להוצאה לאור שאת מעריכה ומחכה למכתב הקבלה או מכתב הדחייה.

את מדמיינת את ערימת כתבי היד על שולחן העורך והעורכת.

את מקווה שירימו את שלך, ויתחילו לקרוא, ולא יוכלו להפסיק. את יודעת שהעורכת מקבלת את הערימה הזאת אחרי שלקטורים – הקוראים העומדים בשער ההוצאה – קראו וחשבו שיש בכלל טעם להעביר הלאה לקריאה של העורכת. לא כל אחת יכולה, לא כל אחד עומד בסטנדרט. מי שעברה את הלקטורית ונמסרה לעורכת והצליחה לשאת חן בעיניה – הגיעה. נכנסה. זהו, עכשיו היא סופרת.

או לפחות כך התרגלנו לחשוב עד לפני כעשר שנים.

כלומר, לפי הגישה הזו, שהיתה רווחת בעולם במשך כמאה וחמישים שנים פחות או יותר, מי שמעניקים את הרישיון הם העורכים והעורכות בבתי ההוצאה לאור. ברגע שהם מאמינים בך הם בעצם אומרים שהיצירה שלך חשובה, או טובה, או ראויה או בעלת סיכוי להשפיע. הם מודיעים לאנשי האגף הכלכלי של ההוצאה לאור שזהו ספר שההוצאה תיקח על עצמה את הסיכון הכספי הכרוך בהוצאתו לאור. ההוצאה תשקיע כסף בעריכה, בהגהה, בדפוס, בפרסום ובשיווק. לפעמים יתמזל מזלך ואפילו די יהיה אם תשלחי רק פרק אחד או רק רעיון לספר וכבר תקבלי מקדמה על חשבון התמלוגים, שתעזור לך להתפנות לעבודת הכתיבה והעריכה; ההוצאה עומדת מאחורייך.

ואולם אם לא הצלחת לעבור את הסף, אם קיבלת את מכתב הדחייה – "מצטערים להודיעך כי קראנו את כתב היד שלך ומצאנו שאינו מתאים לתוכנית ההוצאה לאור שלנו השנה" – תצטרכי לחזור לשולחן הכתיבה ולנסות שוב. או שתאלצי "לשמור על עבודת היום שלך", כמו שאומרים.

אלא שבשנים האחרונות הרבה פרטים בתמונה הזאת משתנים בהדרגה. כתבי היד נשלחים במייל ולא בדואר. השתנה מאזן הכוחות בבתי ההוצאה לאור בין מחלקות הכסף והשיווק לבין מחלקת העריכה הספרותית  – לעתים קרובות יותר מאי פעם הדעה של בעל המאה היא הקובעת. פחתה היכולת הכלכלית של הוצאות לאור לתמוך בכותבים בשלבי כתיבה מוקדמים. הולך ופוחת מאוד מספר המקדמות המשולם לכותבות וכותבים, ומצטמצם מאוד ההיקף שלהן. ולמעשה הולך וגדל מספר הספרים שרואים אור – גם בהוצאות הממוסדות – כאשר הסופרים משתתפים במימונם.

אבל לפני שנדבר על העידן החדש, אני רוצה לאמר משהו על האשליה שהיתה תמיד כרוכה בתפישה שלנו את העידן הקודם.

אני חושבת על הסיפור הזה מנקודת מבטה של הסופרת [או האמנית, בעולם של הקורס הזה שלכן]. יכולת באמת לחשוב שאם שלחת את כתב היד שלך ונדחית, סימן שאת לא מוכנה עדיין להיחשב כסופרת. אלא שתולדות ההוצאה לאור עשירות בכל כך הרבה דחיות של יצירות שהתגלו לימים כקאנוניות, עד שברור שאין כאן הכרעה אובייקטיבית כלשהי, אלא שבהכרח מדובר בטעם של עורך מסוים, ובהנחות מסוימות על טעמם של קוראים, וממילא אין בהכרעת העורך בהוצאה לאור כדי להעיד באמת על טיבה של עבודתך.

אתן אולי יודעות, למשל, שכתב היד הראשון בסדרה של ספרי "הארי פוטר" מאת סופרת ביכורים שאיש לא הכיר, ג'יי.קיי, רולינג, נדחה בידי 12 הוצאות לאור לפני שמצא בית לפרסום בהוצאת "בלומסברי"? תארו לעצמכן שהיא היתה מתייאשת אחרי ארבע או חמש דחיות או אחרי עשר דחיות. תארו לעצמכן שהיתה מתייאשת אחרי 12 דחיות.

ב-2016 רולינג פרסמה ברבים מכתב דחייה שקיבלה שלוש שנים קודם לכן בעבור "קריאת הקוקיה", רומן בלשי שכתבה תחת שם העט "רוברט גלבריית'" [אשתף מסך]. מחבר מכתב הדחייה – שנראה ברובו כמכתב גנרי – הסביר כי מערכת ההוצאה אינה מאמינה שיש לכתב היד הזה איזשהו סיכוי להצליח כלכלית. הספר שראה אור לימים בהוצאה אחרת, זכה מיד לביקורות משבחות, ומכר כ-1,500 עותקים בשבועות הראשונים. הוא היה במקום 4,709 ברשימת רבי המכר של אמזון עד שהתגלה שרולינג היא המחברת, ובו ברגע הוא קפץ למקום השלישי, עם עלייה של רבבות רבות של אחוזים במכירות.

הסיפור הזה של דחיות שגויות עד אבסורדום אינו חדש. למשל, כתב היד של יצירת המופת "מובי דיק" נדחה בידי כמה וכמה הוצאות לאור, ואחדים מהמו"לים גם ידעו להגיד לסופר בדיוק מה לא עובד בה. למשל, פיטר ג'יי בנטלי מהוצאת בנטלי ובניו, כתב למלוויל במכתב הדחייה: "ראשית, עלינו לשאול, האם הכרחי שיהיה זה לווייתן? אף שזה פריט עלילתי נאה, אם כי איזוטרי, אנחנו ממליצים לך לבחור דמות  מושכת יותר לקוראים צעירים". הוא המשיך להציע שבמקום שתהיה לו תשוקה ללוויתן אולי עדיף שקפטן אחאב ייאבק בתשוקה לנשים שופעות בשר או משהו כזה.

בסופו של דבר – כנקמה קטנה – מלוויל הצליח לפרסם ב-1851 את מובי דיק כמו שהוא דווקא אצל ריצ'רד בנטלי – ולא פיטר – מבנטלי ובניו, אבל גם נאלץ לקח על עצמו את מימון ההכנה לדפוס.

חוות החיות של ג'ורג' אורוול נדחתה בידי ארבע הוצאות לאור לפני שראתה אור ב-1945. אחד העורכים – המשורר טי אס אליוט, בפייבר אנד בפייבר –  כתב לאורוול מכתב אפולוגטי שבו הסביר שצוות העריכה בהוצאה לא משוכנעים שזו נקודת המבט הטובה ביותר לכתוב ביקורת על המצב הפוליטי של ימיהם. "החזירים בסיפור שלך אינטליגנטים יותר מכל שאר החיות", הוא כתב, ולכן הגיוני שישלטו בכל השאר, וכך "מה שנחוץ לפי הסיפור שלך הוא לא יותר קומוניזם אלא יותר שליטים חזירים שרגישים לצרכי הציבור".

לוליטה של ולדימיר נבוקוב נדחתה על ידי כל בתי ההוצאה המרכזיים בבריטניה ובארצות הברית. נבוקוב לא התייאש והוציא את הספר באנגלית בהוצאה צרפתית. במכתבי הדחייה כתבו מקצת העורכים שהיצירה עוררה בהם בחילה, שהיא חולנית. בהוצאה אחת כתבו שהם פוחדים שכל אנשי ההוצאה ייכנסו לכלא אם יפרסמו אותה – ברור היה לכולם שאין ליצירה הזאת תוחלת.

איך אנחנו יודעות ויודעים היום שהעורכים האלה שדחו את היצירות הללו טעו?

לפני שנעצור על השאלה הזאת, אני רוצה לחשוב על היבט נוסף של האשליה בדבר השאלה איך ספרים רואים אור ואיך נוצרים סופרים וסופרות.

אם מציצים לרגע על ההיסטוריה של הוצאות לאור מתברר שהעידן הזה, שאנחנו מתקשים עכשיו לעזוב, היה קיים רק בין מאה למאתיים שנה, וגם בשיאו – לא היה חזות הכל.

בעקבות פיתוח מכונת הדפוס בידי גוטנברג במאה ה-15 – שהחליפה את לוחות החימר, הפפירוס והקלף של ימי קדם – התרחב מאוד קהל הקוראים של יצירות כתובות. בימי הביניים היתה זו הכנסייה שפרסמה טקסטים כתובים שעברו צנזורה. אחר כך האוניברסיטאות שצצו במאה ה-12 פרסמו יצירות עממיות יותר וגם של גאונים מחוץ לאוניברסיטה ולכנסיה כמו דנטה, בוקאצ'ו, צ'וסר.

תעשיית הדפוס הגרמנית של המאה ה-15 הולידה עידן של מוכרי ספרים שגם יצרו ספרים והפיצו אותם, תופעות של הדפסה פיראטית של כתבי יד בלי זכויות יוצרים – במאה ה-16 פיראט אחד לדוגמה, ג'ון דאנטר, פרסם עותקים משובשים של רומיאו ויוליה מבוססים על רשימות שהועתקו בזמן הצגה, ויצירות רבות של סופרים בריטים הודפסו פיראטית בארצות הברית בכמויות אדירות. במאה ה-19 התחילו להפריד בין מוכר הספרים לבין המוציא לאור. חקיקה של חוקי זכויות יוצרים בינלאומיות בשלהי המאה ה-19 – הוצאות כמו פנגווין וראנדום האוס קמו בשנות החמישים של אותה מאה – חיזקה את בתי ההוצאה, ובתחילת המאה העשרים, עם עליית מעמד הביניים, פיתוח הרכבות ועוד התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות – בתי ההוצאה לאור עבדו בצורות מכירה חדשות כמו מכירה של מנויים – לקוחות שילמו דמי מנוי חודשי וקיבלו הביתה את הספרים בדואר – שיטה שהבטיחה למו"לים הכנסה בטוחה לקראת הדפסה. מלחמת העולם הראשונה פגעה בתעשיית הספרים הבריטית, אבל הביאה לפריחה את זו האמריקאית, מועדני הקריאה –  book of the month club  פרחו בשנות העשרים ושקעו קצת בשנות החמישים, כשמהדורות בכריכה רכה הגיעו לכל פינה באמריקה, ובסוף המאה העשרים הלכו והתגבשו תאגידים של הוצאה לאור, וחנויות ספרים גדולות, ורשתות, והמסחר השתנה ומשתנה כל העת.

מה שאני מנסה להגיד הוא שבעצם לא היתה דרך אחת אחידה כל השנים, אלא שכל שינוי טכנולוגי, חברתי, לאומי, כלכלי, השפיע על כלכלת הכתיבה ופרסומה. ואני מזמינה אותנו לחשוב על השינויים שאנחנו חווים עכשיו כחלק טבעי מההיסטוריה הזו.

אני שומעת מכל עבר את התמיהה הזאת: אם כל אחת יכולה היום לפרסם ספר – כי יש קובץ במחשב שאפשר להכין לדפוס, ויש דפוס דיגיטלי שמאפשר להדפיס גם עשרים עותקים וגם מאה; וכי אנחנו לא תלויים בהכנת גיליונות דפוס בבית דפוס, שמחייבים הדפסה בכמות גדולה, וכי אנחנו לא זקוקים למערך של שיווק ופרסום, אנחנו יכולות לפרסם בעצמנו בפייסבוק, בניוזלטר, בפורומים מקוונים, ואנחנו יכולות לשלוח את הספר ישירות לקוראים, כספר דיגיטלי, או בהזמנת עותקים מראש דרך מימון המונים – אם כל אחת יכולה לבד, כולנו הוצאה עצמית, איך נקיים שדה ספרותי ראוי לשמו?

ובכן, ראשית, שוב – הוצאה עצמית היא דווקא בכלל לא סיפור חדש בהיסטוריה של המו"לות.

ב-1836 פרסם צ'ארלס דיקנס את הרומן הראשון שלו – רשומות מועדון הפיקוויקים כסדרה של פרסומים חודשיים – החלק הראשון נמכר ב-500 עותקים והאחרון ב-40 אלף עותקים ב-1847.

אוליבר טוויסט פורסם בסדרה של 24 פרקים חודשיים החל מ-1837, סיפורן של שתי ערים ב-31 פרקים, אחת לחודש, החל באפריל 1859.

דיקנס היה סופר מפורסם של רבי מכר עוד בזמנו. הוא שלט בכל יחסי הציבור של עצמו. את הוצאות הדפוס וההפצה של חלק מספריו מימן לגמרי בעצמו.

וולט ויטמן, המשורר האמריקאי הגדול, לא זאת בלבד שהוא שילם על הדפסת "עלי עשב", יצירתו המופתית, אלא הוא אף עבד בעצמו בהסדרת הדפוס. המהדורה הראשונה של הספר נמכרה בהתחלה בשתי חנויות בניו יורק ובברוקלין בלבד. למהדורות הבאות הוסיף שירים נוספים.

מרסל פרוסט קיבל מכתבי דחייה מעליבים לכתב היד של "בעקבות הזמן האבוד" – "אני לא מצליח להבין למה סופר צריך שלושים עמודים כדי לתאר איך הוא מתהפך במיטה", כתב לו אחד העורכים שדחה את כתב היד – והחליט לשלם למדפיס בעצמו על המהדורה הראשונה.

וירג'יניה וולף החליטה בעצת בעלה לאונרד וולף ובשיתוף פעולה איתו, להקים בית הוצאה לאור בעצמה. הוגארת' פרס, ההוצאה שקרויה על שם אחד הבתים של בני הזוג, התחילה במדפסת שהונחה על השולחן במטבח. וולף לא רצתה לסבול את מערכת היחסים הקשה בשבילה עם עורכים בהוצאות המסחריות הגדולות, והעדיפה להשיג לעצמה חירות יצירתית. בהוצאה העצמאית שלה גם פרסמה במאות עותקים מהדורות ראשונות של יצירות מאת טי-אס אליוט,  אי-אם פוסטר, קתרין מנספילד וג'יימס ג'ויס. האם הגאונות של וירג'יניה היתה שורדת את השמרנות או את מערכת השיקולים הכלכלית של בתי ההוצאה הגדולים? האם היינו קוראים את חדר משלך ומושפעות ממנו כל כך אלמלא היתה לה מדפסת משלה?

טוב, עכשיו בואו נחזור רגע לפוסט של דורי מנור ונדבר על הקאנון.

אוקיי, הצלחת לפרסם, נתת לעצמך או נתנו לך גושפנקא ונכנסת לזירה. מה אפשר לומר על הפוליטיקה של הקאנון הספרותי שכדאי לשים לב אליו?

גם כאן, התמונה הרבה יותר מורכבת ומסועפת ממה שנדמה. ואני רוצה לשים לב לכמה היבטים של הסיפור הזה: ראשית, איפה מתקיימת החניכה הספרותית וחלוקת הגושפנקאות, שנית, מהו המגדר של הכותבות ושל העורכים, ושלישית: הסוגה של הכתיבה. כל ההיבטים האלה כרוכים אלה באלה.

בארצות הברית, למשל, לטובת הרחקת עדות, אפשר לדבר על שני מסלולים של חניכה לקאנון ספרותי. MFA Vs NYC כפי שכתב צ'אד הארבך בספרו בשם זה. מצד אחד עומד הקאנון של הוצאות הספרים של ניו יורק – פול אוסטר, פיליפ רות' ודון דלילו בשכבה העליונה, וכמה כותבים בשכבת הביניים כמו ניקול קראוס, רבקה גלכן, ג'ונתן ספרן פוייר, ומתחתם שכבה רחבה של סופרים באמצע הקריירה שלהם, ששומעים עליהם כשהם מגיעים לרשימת רבי המכר, והם נשכחים זמן קצר אחר כך. הראשונים מובטחים להם חיי מדף ארוכים, עד מותם ומעבר לכך.

מנגד עומד הקאנון של סדנאות הכתיבה האוניברסיטאיות – התוכניות לתואר שני בכתיבה, MFA. הקאנון הזה אחר והוא מורכב מסיפורים קצרים יותר מאשר מרומנים, ונמנות עליו יצירות של סופרות וסופרים כמו ריימונד קארבר, איימי בלום, מרי גייטסקייל, ג'ויס קרול אוטס, ג'מייקה קינקייד ועוד רבות ורבים. חיי המדף שלהם ארוכים הרבה יותר.

האם אצלנו אפשר כבר לדבר על סופרות וסופרים שצומחים בתוכנית כתיבה באוניברסיטאות ובסדנאות כתיבה? נדמה לי שכן, אבל נצטרך עוד זמן כדי להעריך את האפיק הזה כראוי.

כך או כך, כשאנחנו מתבוננות במאבק על הכניסה לקאנון כדאי גם לשים לב לרובד של המגדר ולרובד של הסוגה. והנה באה לידי ביטוי המחאה של מנור.

כשגליה עוז כתבה את הממואר שלה "דבר שמתחפש לאהבה", שנפתח במלים "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל", היא ציינה בהמשך שכשהתחילה לכתוב חשבה שממילא לא תצליח להסביר, "וגם אין סיבה לפרסם". והיא המשיכה: "היתה השאלה איך יקראו את מה שאני כותבת, כי כשמדובר באיש מפורסם ובכתיבה אוטוביוגרפית קל להניח שמדובר ברכילות ירודה, 'כביסה מלוכלכת'". לפני שאזרה את העוז לדבר, עוז היתה צריכה לחכות לא רק שימות האבא שלה, והאבא של הספרות העברית העכשווית, עמוס עוז, אלא שיישמעו גם פרפורי הגסיסה של היחס המזלזל, המשתיק, של ההגמוניה הספרותית העברית כלפי הסוגה הספרותית שבה בחרה לדבר: הממואר והמסה האישית.

"הספרות העברית לדורותיה, בעיקרו של דבר," כתבה עמליה כהנא כרמון במסה "להתבזבז על הצדדי" מ-1985 ("להיות אשה סופרת", הקיבוץ המאוחד 2020), "היא התיעוד המפורט של האני של מר עיפרון בתור שליח ציבור של האני של האדם הישראלי באשר הוא, בתקופה נתונה".

מי שבאופן מסורתי אצלנו יש לו רישיון לדבר, לספר את הסיפור, הבחינה בכך כהנא כרמון לפני יותר משלושים שנה, הוא הסופר הגבר בהא הידיעה, מר עיפרון בלשונה, והוא מדבר בשם הישראלי והישראליוּת בהא הידיעה. הוא עושה זאת בסוגות של המאמר ושל הרומן, ולעולם בגוף שלישי, מנקודת המבט המרחפת-מעל של המספר הכל-יודע.

כפי ששמה לב סימון דה בובואר עוד באירופה, ב-1949, "הגבר הוא הסובייקט, הוא המוחלט; (האשה) היא האחר" (המין הנשי, בבל 2001). וכך יוצא, כותבת כהנא כרמון, שאם האני של מר עיפרון הוא שליח הציבור של הישראלי באשר הוא, האני של מרת עיפרון – שכותבת לפעמים בגוף ראשון, ואינה מתיימרת להיות כל יודעת, אלא היא כל-בוחנת, כל-שואלת – האני שלה אינו יכול להתקבל כשליח הציבור של הישראלי באשר הוא. וכל אשר תכתוב הסופרת, אותה מרת עיפרון בלשונה של כהנא כרמון, ייתפש כעניינים צדדיים, קטנים, שוליים, פחותי ערך. את הכביסה המלוכלכת שהזכירה עוז – את מה שהכותבת רוצה לומר, את היצירה הספרותית שלה – היא צריכה לכבס בבית פנימה; לכתוב למגירה או למדף שמכונה ספרות הנשים.

כחודשיים לפני שראה אור הממואר של גליה עוז, פורסם ב"הארץ" מאמר מאת אסף ענברי, תחת הכותרת "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". במאמרו קושר ענברי בין כתיבה של ממוארים ומסות אישיות לבין עידן הסלפי והרשתות החברתיות. הוא טוען שכתיבה זו היא של "אדם כיצור שחוֹוה את העולם, ולא כיצור שפועל בעולם". ולכן אין בה ערך. ענברי קובע שבספרות בעלת ערך יש גיבור – האדם שפועל בעולם – ויש עלילה. נקודה.

במאמרו, מבטא ענברי היטב את התופעה שנגדה יצאה כהנא כרמון לפני יותר משלושים שנה – אלא שאז היא היתה חריגה, קול בודד, ונדרש לה אומץ רב לדבר. איש לא נתן לה את הרישיון לעשות כן. לעומת זאת, כיום, אני מעיזה לשים לב, הזעקה של ענברי היא זו שעושה רושם חריג, אנכרוניסטי.

במסה מאלפת, "הקרנף של אסף", שנכתבה כתגובה למאמרו של ענברי, הבהירה הסופרת והעורכת יערה שחורי שהזמנים השתנו.

אם ענברי חורץ ש"הדרך הפשוטה להימנע מכתיבת אוטוביוגרפיה נרקיסיסטית היא לא לכתוב אוטוביוגרפיה", ושכתיבה שאינה עוסקת בגיבור הפועל בעולם, בשם הישראלי בהא הידיעה, היא כתיבה חסרת ערך, עונה לו שחורי בפשטות:  "אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה (ההדגשות שלי – א.ק)".

שחורי חוזרת כאן על עיקרון שטבע מישל דה מונטיין, ממציא המסה האישית בן המאה ה-16, שכתב בחיבורו על הניסיון: "חיי קיסר אין בהם כדי לשמש דוגמה ומופת יותר מחיינו אנו.” לשיטתו של מונטיין, הדרך הטובה ביותר ללמוד על העולם היא לאור הקריאה: "דע את עצמך", שהיתה חקוקה בחצר הקדמית של מקדש אפולו בדלפי. עכשיו, אפשר לומר בעצם, הגיעה העת שבה אנחנו יכולות ויכולים לשמוע את ההוראה הזאת גם בלשון נקבה: "דעי את עצמך".

שחורי חותמת את מאמרה בהבהרה: "ככותבת, נמאס לי להגיד תודה שנותנים לי להיכנס למועדון או לספרייה או לחסותה של איזו גוורדיה שמחליטה מהי ספרות ומה מותר ואסור לעשות בה, מה ראוי ומה מוצדק. במשך שנים חשבתי שלמועדונים האלה יש תוקף של אמת. למרבה ההקלה, לי, כמו לכותבות וקוראות אחרות, סופרות, משוררות, חוקרות, מתרגמות ועורכות, כבר אין עניין במועדון הזה. המועדון הזה נרקב מזמן. בתפאורה המתפוררת אתם יכולים להמשיך להרים את הפטיש ולהנחית אותו בזעם, לתקן תקנות, לאסור ולהתיר. אנחנו גמרנו".

זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו נמצאות ונמצאים עכשיו: הגושפנקא שמעניקים לנו אנשי הסדר הישן, או מונעים מאיתנו, כבר לא עושה רושם ואינה נחוצה לנו. לא נחכה לשמוע מהם – מאסף ענברי, מאורן קקון, מבני ציפר ואחרים שיושבים בכס השופט כמותם – מהי ספרות, מיהי סופרת, מהי סוגה ספרותית ראויה, מה הן הסוגיות המעניינות לכתוב דרכן, מה הן הדרכים הספרותיות המאתגרות והראויות ללבן את הסוגיות האלה. אולי נקרא את הסיפורים שלהם; אולי נחפש עניין במאמרים שלהם. אולי אפילו נאהב משהו שכתבו ונשאב מהם השראה. אבל הפסיקה שלהם אינה קובעת עוד בשבילנו דבר. זה כבר ברור.

אלא שמתוך הבהירות – המסעירה – הזאת, בכל זאת, עולה שאלה: איך נראית הגושפנקא בסדר החדש? מי מעניק אותה, איפה מוצאים אותה היום?

בשולי דו השיח בין ענברי לשחורי אני שמה לב לשתי עובדות: ענברי, שמנחית את הפטיש בזעם, פרסם ב"הארץ". שחורי פרסמה את תשובתה בכתב העת "המוסך" של הספרייה הלאומית. עושה רושם שאתרי הנפקת הרישיון הספרותי עוברים באחרונה מהבמות שהיו מרכזיות אל במות אחרות, שאינן בהכרח שוליות, ובהן כתבי עת כמו המוסך ומאזניים וגרנטה, ערבי קריאה, מיילים אישיים, פוסטים בבלוגים, פוסטים בפייסבוק, שרשור של תגובות.

עובדה מעניינת אחרת היא השפה שבה מדברים אנשי הסדר הישן בשונה מזו של אנשי הסדר החדש. את המאמר שלו כתב ענברי בלשון של מעין שופט-על, ישות חסרת פנים. יש במאמר כמעט רק משפטי חיווי – "אנחנו חיים בעידן הנרקיסיסטי ביותר בכל תולדות האנושות", "הדרך הפשוטה להימנע מכתיבת אוטוביוגרפיה נרקיסיסטית היא לא לכתוב אוטוביוגרפיה", "בחברה המערבית של דור הסֶלפי, כתיבה נרקיסיסטית היא המחלה, לא התרופה". המקצב הוא זה של סימני הקריאה. ולא יודעים מי בדיוק הוא זה שאומר את המשפטים האלה. הגבר, הסובייקט, אינו צריך  להעיד שהוא המדבר. הוא נעלם מהטקסט. הוא המובן מאליו.

אצל שחורי, לצד הניתוח והחיווי, יש גם מקום לגוף הראשון; אנחנו יודעים שבמאמרה היא זו המדברת. בכנס שהשתתפה בו באחרונה בארצות הברית, היא כותבת, המארח סיפר שעד לפני כמה עשורים הכניסה לספרייה הזאת הוגבלה לגברים בלבד. "אני פתחתי את דבריי במה שנראה לי נימה אירונית, ואמרתי, 'תודה שנתתם לנו להיכנס'. היושבים בקהל צחקו והכול נמשך כשהיה. חשבתי לא מעט על הרמת הגבה המנומסת שלי, על האירוניה המדודה שהפגנתי. נהגתי לפי הכללים אף שלמעשה כעסתי על המשחק שנקלעתי אליו, ובעצם אני עדיין כועסת".

זהו השינוי שאני שמחה להבחין בו בעת האחרונה – זו התמורה שעברה הזירה שבה אנחנו כותבות ומפרסמות; היא כבר לא נשלטת בידי הפטיש שמנחיתים סופרים ועורכים, בעלי הקול האלוהי נטול הרפלקסיה, אלא היא רבת קולות ונקודות מבט, מאת עורכות ועורכים וסופרים וסופרות שכותבות וכותבים לפעמים ממש בגופן הן, וממילא הן מעידות על עצמן, ובוחנות את עצמן, ואת החברה שסביבן, והן אינן מדברות מעל החברה, ולא בשמה, אלא מתוכה.

ובכן, אם אנחנו לא מעוניינות עוד בחותמת הכשרות, בגושפנקא של מנחיתי הפטיש, אלה שמדברים בגוף שלישי, מנקודת המבע של הכל יודע, ואם כל אחת מאיתנו מנפיקה לעצמה את הרישיון לדבר – בבלוג, בפייסבוק, בטוויטר, ובלי כחל וסרק בגוף ראשון; אם אנחנו כבר לא מחכות להכרעת המבקרים שמקומם בעיתונים הולך ומצטמצם ונעלם, ואנחנו לא מנסות להתקבל לשום מערכת, לשום מועדון, איך נדע אם הדיבור שלנו – הספרות שכתבתנו, האמנות שיצרנו, המאמר שחיברנו – איך נדע אם הוא בעל ערך? מי יעניק לנו את החותמת?

זו שאלה שמעסיקה אותי באמת, ואני יכולה רק להשאיר עכשיו פתוחה. בינתיים אציע השערה:  אולי אי אפשר בעידן החדש להחזיק בגושפנקא ולתפוש אותה כדבר מוחלט כפי שתפשנו בעבר – אולי היא כבר לא מתגלמת באובייקטים נחשקים כמו ביקורת טובה, פרס יוקרתי, התקבלות למוסד או תעודה. אולי הגושפנקא של העידן החדש היא יצור חי, רשתי, שניזון כל העת מהמפגש בין היצירה לבין הקוראים שלה, ומהשיחה שמתגלגלת כתוצאה מהמפגש הזה. אולי היא תוצר של עבודה מתמדת, של לימוד עצמי מתמיד. אולי היא ניזונה מדיבור, מקשב ומשיתוף – מהפצה ברבים, מפה לאוזן, מפוסט לניוזלטר. אולי היא לא ברורה ואינה מוחלטת, היא באה מכיוונים מפתיעים, מבחוץ ומבפנים, ואפשר להכיר בה במידה רבה רק בסוף הדרך, רק במבט לאחור.

2 תגובות בנושא “איפה משיגים רשיון ספרותי

  1. מרתק. מזדהה עם הנושא. גמני תוהה האם אני שווה משהו. ואיך אני יכול לקבל גושפנקא כשאין לי קשרים. ישר כוח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s