מי נתן לה רשיון? או: פניה החדשות של הגושפנקא

אם כבר אין לנו עניין להתקבל למועדון של מר עיפרון, מר סדר-ישן יודע-כל, שקובע בשבילנו מהי ספרות ראויה – מי ייתן לנו היום אישור שהיצירה שלנו בעלת ערך?

(עיבוד של) דברים שאמרתי אתמול (יום חמישי, 10 ביוני, 2021) ביום עיון לכבוד הד"ר ליאת פרידמן, ראש התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, שעוזבת את תפקידה אחרי שתי קדנציות מלאות וטובות

אני מתרגשת לדבר ביום העיון הזה, שמוקדש לליאת, ושהכותרת שלו היא "רישיון לדבר". לפני כשמונה שנים הזמינה אותי ליאת להנחות כתיבת ביקורת בתוכנית שהיא עומדת בראשה, ובמידה רבה העניקה לי – בהקשר של המוסד האקדמי שבו אנחנו עומדים – בדיוק את הרישיון הזה: לדבר. להציע לסטודנטים השקפת עולם על ביקורת, על כתיבה, ולהדריכם לאורה.

זאת אף שלכאורה לא עמדתי בדרישות הסף לקבלת הרישיון. התעודה הרשמית האחרונה שקיבלתי היא תעודת בגרות, אישור שגמרתי 12 שנות לימוד. אין ישות מוסדית שמעניקה רישיונות דיבור ללומדות עצמאיות, אוטודידקט, ולמי שלומדות תוך כדי עבודה. יש רק מי שמוכנה לפתוח לפנייך את הדלת.

אבל enough about me. אני מבקשת לצאת לרגע מהמחשבה על הרישיון לדבר שמוענק בתוך האקדמיה; אכסניה שבה עדיין יש ערך והצדקה למנגנון של מיון וקבלה בכניסה בשעריה, ועדיין יש ערך רב לגושפנקא שהיא מעניקה למי שיוצאת ממנה בסוף הדרך ולמדה בה והעשירה את ידיעותיה והוכיחה התמסרות לחקירה ולעבודה ולעמידה בסטנדרטים מובהקים.

כרגע אני מבקשת לדווח מהעולם שבחוץ, עולם של יצירה ומחקר והשפעה, ולשים לב שבשנים האחרונות האפשרות להחזיק ברישיון לדבר בלי תעודות, בלי הסמכה, בלי גושפנקא פורמלית, היא כבר לא עניין חריג. מכל עבר אני רואה נשים שמנפיקות לעצמן את הרישיון לדבר – והחברה מתארגנת מחדש לנוכח הדברים שהן אומרות.

למשל, כשסוזן פאולר כתבה בפברואר 2017 מסה אישית בת 3,000 מלים, Reflecting On One Very, Very Strange Year At Uber, היא עוד לא היתה סופרת ותסריטאית משפיעה אלא מתכננת בחברת שיתוף הנסיעות. היא פרסמה את המסה בבלוג הפרטי שלה, וסיפרה בה על מנהל הצוות באוּבּר שהפציר בה לשכב איתו, על כך שהציגה לחברי הנהלה צילומי מסך של ההודעות הבוטות שלו, ועל התגובה שקיבלה מהם: תעברי צוות או שתישארי, אבל אל תתפלאי אם הוא ייתן לך משובי ביצוע גרועים בהמשך. המסה שלה הופצה לכל עבר ובעקבותיה פוטרו 20 נושאי משרות בכירות באוּבּר והתפטר המנכ"ל.

כשהשחקנית אליסה מילאנו קראה כעבור שמונה חודשים, באוקטובר 2017, לנשים להשתמש בהאשטג "מי טו", ולהפיץ את העדויות שלהן על תקיפות מיניות בידי גברים בעמדות כוח – בין השאר בעקבות כתבה ב"ניו יורק טיימס", שבה השחקנית אשלי ג'אד ושחקניות אחרות העידו על התעמרות מינית מצד הבוס, הארווי ויינסטיין – היא עשתה זאת, מילאנו, לא על פודיום כלשהו, לא מתוך מערכת עיתון או כתב עת, וגם לא באמצעות דובר והודעה לעיתונות; היא פשוט העלתה הודעה קצרצרה לטוויטר.

אחרי מאות שנים של השתקה, אפשר עכשיו לומר, אין צורך לצעוק, לא צריך אפילו לדבר, מספיק לצייץ. ציוץ אחד עשוי להוליד תנועה ולשנות סדרי עולם.

כמובן, המאבק על ביזור הסמכות להעניק רשיונות דיבור עודנו בעיצומו. אני מאמינה שאנחנו כבר בצד השני, שמה שהיה לא יהיה, אבל הסדר הישן של הדיבור עדיין חי ובועט; הוא עדיין מוטמע בדיבור עצמו – בתחביר, במבנה, באופן שבו מדברים ובדברים שאומרים – והוא משמיע עכשיו קול זעקה.

כשגליה עוז כתבה את הממואר (או המסה האישית) שלה "דבר שמתחפש לאהבה", ספרון דק שנפתח במלים "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל", היא ציינה בהמשך שכשהתחילה לכתוב חשבה שממילא לא תצליח להסביר, "וגם אין סיבה לפרסם". והיא המשיכה: "היתה השאלה איך יקראו את מה שאני כותבת, כי כשמדובר באיש מפורסם ובכתיבה אוטוביוגרפית קל להניח שמדובר ברכילות ירודה, 'כביסה מלוכלכת'". לפני שאזרה את העוז לדבר, עוז היתה צריכה לחכות לא רק שימות האבא שלה, והאבא של הספרות העברית העכשווית, עמוס עוז, אלא שיישמעו גם פרפורי הגסיסה של היחס המזלזל, המשתיק, של ההגמוניה הספרותית העברית כלפי הסוגה הספרותית שבה בחרה לדבר..

"הספרות העברית לדורותיה, בעיקרו של דבר," כתבה עמליה כהנא כרמון במסה "להתבזבז על הצדדי" מ-1985 ("להיות אשה סופרת", הקיבוץ המאוחד 2020), "היא התיעוד המפורט של האני של מר עיפרון בתור שליח ציבור של האני של האדם הישראלי באשר הוא, בתקופה נתונה".

מי שבאופן מסורתי אצלנו יש לו רישיון לדבר, לספר את הסיפור, הבחינה בכך כהנא כרמון לפני יותר משלושים שנה, הוא הסופר הגבר בהא הידיעה, מר עיפרון בלשונה, והוא מדבר בשם הישראלי והישראליוּת בהא הידיעה. הוא עושה זאת בסוגות של המאמר ושל הרומן, ולעולם בגוף שלישי, מנקודת המבט המרחפת-מעל של המספר הכל-יודע.

כפי ששמה לב סימון דה בובואר עוד באירופה, ב-1949, "הגבר הוא הסובייקט, הוא המוחלט; (האשה) היא האחר" (המין הנשי, בבל 2001). וכך יוצא, כותבת כהנא כרמון, שאם האני של מר עיפרון הוא שליח הציבור של הישראלי באשר הוא, האני של מרת עיפרון – שכותבת לפעמים בגוף ראשון, ואינה מתיימרת להיות כל יודעת, אלא היא כל-בוחנת, כל-שואלת – האני שלה אינו יכול להתקבל כשליח הציבור של הישראלי באשר הוא. וכל אשר תכתוב הסופרת, אותה מרת עיפרון בלשונה של כהנא כרמון, ייתפש כעניינים צדדיים, קטנים, שוליים, פחותי ערך. לעניינה של ההתכנסות שלנו, אפשר לומר שלמרת עיפרון אין רישיון לדבר בחוץ. את הכביסה המלוכלכת שהזכירה עוז – את מה שהכותבת רוצה לומר, את היצירה הספרותית שלה – היא צריכה לכבס בבית פנימה; לכתוב למגירה או למדף שמכונה ספרות הנשים.

כחודשיים לפני שראה אור הממואר של גליה עוז, פורסם ב"הארץ" מאמר מאת אסף ענברי, תחת הכותרת "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". במאמרו קושר ענברי בין כתיבה של ממוארים ומסות אישיות לבין עידן הסלפי והרשתות החברתיות. הוא טוען שכתיבה זו היא של "אדם כיצור שחוֹוה את העולם, ולא כיצור שפועל בעולם". ולכן אין בה ערך. ענברי קובע שבספרות בעלת ערך יש גיבור – האדם שפועל בעולם – ויש עלילה. נקודה.

במאמרו, מבטא ענברי היטב את התופעה שנגדה יצאה כהנא כרמון לפני יותר משלושים שנה – אלא שאז היא היתה חריגה, קול בודד, ונדרש לה אומץ רב לדבר. איש לא נתן לה את הרישיון לעשות כן. לעומת זאת, כיום, אני מעיזה לשים לב, הזעקה של ענברי היא זו שעושה רושם חריג, אנכרוניסטי.

במסה מאלפת, "הקרנף של אסף", שנכתבה כתגובה למאמרו של ענברי, הבהירה הסופרת והעורכת יערה שחורי שהזמנים השתנו.

אם ענברי חורץ ש"הדרך הפשוטה להימנע מכתיבת אוטוביוגרפיה נרקיסיסטית היא לא לכתוב אוטוביוגרפיה", ושכתיבה שאינה עוסקת בגיבור הפועל בעולם, בשם הישראלי בהא הידיעה, היא כתיבה חסרת ערך, עונה לו שחורי בפשטות:  "אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה (ההדגשות שלי – א.ק)".

שחורי חוזרת כאן על עיקרון שטבע מישל דה מונטיין, ממציא המסה האישית בן המאה ה-16, שכתב בחיבורו על הניסיון: "חיי קיסר אין בהם כדי לשמש דוגמה ומופת יותר מחיינו אנו.” לשיטתו של מונטיין, הדרך הטובה ביותר ללמוד על העולם היא לאור הקריאה: "דע את עצמך", שהיתה חקוקה בחצר הקדמית של מקדש אפולו בדלפי. עכשיו, אפשר לומר בעצם, הגיעה העת שבה אנחנו יכולות ויכולים לשמוע את ההוראה הזאת גם בלשון נקבה: "דעי את עצמך".

שחורי חותמת את מאמרה בהבהרה: "ככותבת, נמאס לי להגיד תודה שנותנים לי להיכנס למועדון או לספרייה או לחסותה של איזו גוורדיה שמחליטה מהי ספרות ומה מותר ואסור לעשות בה, מה ראוי ומה מוצדק. במשך שנים חשבתי שלמועדונים האלה יש תוקף של אמת. למרבה ההקלה, לי, כמו לכותבות וקוראות אחרות, סופרות, משוררות, חוקרות, מתרגמות ועורכות, כבר אין עניין במועדון הזה. המועדון הזה נרקב מזמן. בתפאורה המתפוררת אתם יכולים להמשיך להרים את הפטיש ולהנחית אותו בזעם, לתקן תקנות, לאסור ולהתיר. אנחנו גמרנו".

זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו נמצאות ונמצאים עכשיו: הגושפנקא שמעניקים לנו אנשי הסדר הישן, או מונעים מאיתנו, כבר לא עושה רושם ואינה נחוצה לנו. לא נחכה לשמוע מהם – מאסף ענברי, מא. ב יהושוע, מאורן קקון, מבני ציפר ואחרים שיושבים בכס השופט כמותם – מהי ספרות, מיהי סופרת, מהי סוגה ספרותית ראויה, מה הן הסוגיות המעניינות לכתוב דרכן, מה הן הדרכים הספרותיות המאתגרות והראויות ללבן את הסוגיות האלה. אולי נקרא את הסיפורים שלהם; אולי נחפש עניין במאמרים שלהם. אולי אפילו נאהב משהו שכתבו ונשאב מהם השראה. אבל הפסיקה שלהם אינה קובעת עוד בשבילנו דבר. זה כבר ברור.

אלא שמתוך הבהירות – המסעירה – הזאת, בכל זאת, עולה שאלה: איך נראית הגושפנקא בסדר החדש? מי מעניק אותה, איפה מוצאים אותה היום?

בשולי דו השיח בין ענברי לשחורי אני שמה לב לשתי עובדות: ענברי, שמנחית את הפטיש בזעם, פרסם ב"הארץ". שחורי פרסמה את תשובתה בכתב העת "המוסך" של הספרייה הלאומית. עושה רושם שאתרי הנפקת הרישיון לדבר עוברים באחרונה מהבמות שהיו מרכזיות אל במות אחרות, שאינן בהכרח שוליות, ובהן כתבי עת כמו המוסך ומאזניים וגרנטה, ערבי קריאה, מיילים אישיים, פוסטים בבלוגים, פוסטים בפייסבוק, שרשור של תגובות.

עובדה מעניינת אחרת היא השפה שבה מדברים אנשי הסדר הישן בשונה מזו של אנשי הסדר החדש. את המאמר שלו כתב ענברי בלשון של מעין שופט-על, ישות חסרת פנים. יש במאמר כמעט רק משפטי חיווי – "אנחנו חיים בעידן הנרקיסיסטי ביותר בכל תולדות האנושות", "הדרך הפשוטה להימנע מכתיבת אוטוביוגרפיה נרקיסיסטית היא לא לכתוב אוטוביוגרפיה", "בחברה המערבית של דור הסֶלפי, כתיבה נרקיסיסטית היא המחלה, לא התרופה". המקצב הוא זה של סימני הקריאה. ולא יודעים מי בדיוק הוא זה שאומר את המשפטים האלה. הגבר, הסובייקט, אינו צריך  להעיד שהוא המדבר. הוא נעלם מהטקסט. הוא המובן מאליו.

אצל שחורי, לצד הניתוח והחיווי, יש גם מקום לגוף הראשון; אנחנו יודעים שבמאמרה היא זו המדברת. בכנס שהשתתפה בו באחרונה בארצות הברית, היא כותבת, המארח סיפר שעד לפני כמה עשורים הכניסה לספרייה הזאת הוגבלה לגברים בלבד. "אני פתחתי את דבריי במה שנראה לי נימה אירונית, ואמרתי, 'תודה שנתתם לנו להיכנס'. היושבים בקהל צחקו והכול נמשך כשהיה. חשבתי לא מעט על הרמת הגבה המנומסת שלי, על האירוניה המדודה שהפגנתי. נהגתי לפי הכללים אף שלמעשה כעסתי על המשחק שנקלעתי אליו, ובעצם אני עדיין כועסת".

זהו השינוי שאני שמחה להבחין בו בעת האחרונה – זו התמורה שעברה הזירה שבה אנחנו כותבות ומפרסמות; היא כבר לא נשלטת בידי הפטיש שמנחיתים סופרים ועורכים, בעלי הקול האלוהי נטול הרפלקסיה, אלא היא רבת קולות ונקודות מבט, מאת עורכות ועורכים וסופרים וסופרות שכותבות וכותבים לפעמים ממש בגופן הן, וממילא הן מעידות על עצמן, ובוחנות את עצמן, ואת החברה שסביבן, והן אינן מדברות מעל החברה, ולא בשמה, אלא מתוכה.

ובכן, אם אנחנו לא מעוניינות עוד בחותמת הכשרות, בגושפנקא של מנחיתי הפטיש, אלה שמדברים בגוף שלישי, מנקודת המבע של הכל יודע, ואם כל אחת מאיתנו מנפיקה לעצמה את הרישיון לדבר – בבלוג, בפייסבוק, בטוויטר, ובלי כחל וסרק בגוף ראשון; אם אנחנו כבר לא מחכות להכרעת המבקרים שמקומם בעיתונים הולך ומצטמצם ונעלם, ואנחנו לא מנסות להתקבל לשום מערכת, לשום מועדון, איך נדע אם הדיבור שלנו – הספרות שכתבתנו, האמנות שיצרנו, המאמר שחיברנו – איך נדע אם הוא בעל ערך? מי יעניק לנו את החותמת?

זו שאלה שמעסיקה אותי באמת, ואני יכולה רק להשאיר עכשיו פתוחה. בינתיים אציע השערה:  אולי אי אפשר בעידן החדש להחזיק בגושפנקא ולתפוש אותה כדבר מוחלט כפי שתפשנו בעבר – אולי היא כבר לא מתגלמת באובייקטים נחשקים כמו ביקורת טובה, פרס יוקרתי, התקבלות למוסד או תעודה. אולי הגושפנקא של העידן החדש היא יצור חי, רשתי, שניזון כל העת מהמפגש בין היצירה לבין הקוראים שלה, ומהשיחה שמתגלגלת כתוצאה מהמפגש הזה. אולי היא תוצר של עבודה מתמדת, של לימוד עצמי מתמיד. אולי היא ניזונה מדיבור, מקשב ומשיתוף – מהפצה ברבים, מפה לאוזן, מפוסט לניוזלטר. אולי היא לא ברורה ואינה מוחלטת, היא באה מכיוונים מפתיעים, מבחוץ ומבפנים, ואפשר להכיר בה במידה רבה רק בסוף הדרך, רק במבט לאחור.

כל זה מזכיר לי את המקום המיוחד של ליאת בחיי הדיבור שלי. לפני כעשרים וחמש שנים, כעיתונאית צעירה ששואלת שאלות על אקדמיה ועל מגדר, הלכתי פעמים אחדות לשמוע הרצאות של ד"ר ליאת פרידמן, שלימדה באוניברסיטה. היא הקפידה כל העת לדבר בלשון נקבה וזכר לחילופין, והעמיקה בחקירת התרבות מנקודת מבט פמיניסטית בלי כחל וסרק. היא הייתה העורכת המדעית של "המין השני" של סימון דה בובואר, בתרגומו לעברית, ופעם או פעמיים ראיינתי אותה כדי להפיץ בכתבות שלי את הידע והעמדה שלה. וכדי להפיץ בעזרתה את הבשורה. שנים רבות אחר כך היא הציעה לי להנחות כתיבה בתוכנית שלה, ובמשך שמונה שנים הדגימה סוג של ניהול ללא הנחתות פטיש, ניהול שעיקרו שיחה, הקשבה, סקרנות ונדיבות. ועכשיו אני זוכה כאן לעמוד כאן מאחורי הפודיום הזה ולהכיר לה טובה. נדמה לי שהגושפנקא החדשה נראית כמו הדבר המסועף, הנמשך, ההדדי לפעמים, המעודד, המפתיע והחי הזה.

ד"ר ליאת פרידמן ביום העיון לכבודה

איך אדע אם מה שאני כותבת הוא ספרות?

איך אדע אם מה שאני כותבת הוא יצירה ספרותית? מה מבחין בין יומן ורשימות לעצמי, מאמר וסיפור-מעשייה, רשימה לבלוג ופוסט בפייסבוק – ובין ספרוּת? זו שאלה שאני שומעת לעתים קרובות בסדנאות הכתיבה בהנחייתי. וזו שאלה שאני שואלת את עצמי.

כדי להרחיק עדות, אני חושבת על סיפורים קצרים של לידיה דיוויס, סופרת אמריקאית אהובה עלי. למשל זה, מתוך Can’t and won’t, (FSG, 2014):

גברים

יש גם גברים בעולם. לפעמים אנחנו שוכחות, וחושבות שיש רק נשים – מלוא העין גבעות ומישורים של נשים, שאינן מתנגדות. אנחנו מספרות זו לזו בדיחות קטנות ומנחמות זו את זו והחיים שלנו חולפים במהירות. אבל מדי פעם, זה נכון, בלי התראה מוקדמת מזדקר לו גבר בקרבנו כמו עץ אורן, ומביט בנו בפראות, ואנחנו מקרטעות, נוהרות, אל המערות והגאיות עד שהוא נעלם.

קשה להסביר מדוע זו יצירה ספרותית. קשה להשתמש בקטע הזה כדוגמה בשיעור "איך לכתוב סיפור קצר". לעזרתנו עומדת כרגע רק עובדה אחת: "גברים" מופיע באסופת סיפורים קצרים של לידיה דיוויס, שיצאו לה מוניטין מעולים, ושזכתה בפרסים על הרומן האחד ועל שבעה קובצי הסיפורים שכתבה וגם על תרגומיה מצרפתית. אפילו הגבר – סופר שידוע בישראל הרבה יותר ממנה – פול אוסטר זכה להיות בעלה ויש להם ילד משותף. עכשיו היא נשואה לגבר אחר, שהוא אמן, וגם להם ילד משותף. הילדים שלה גדלו זה כבר וגם הם גברים.

לשון אחר: לידיה דיוויס היא סופרת ומה שכתבה ונכרך בספר וראה אור בהוצאה ספרותית הוא ממילא יצירה ספרותית. אבל זו תשובה שכלל אינה מספקת. בלשון המעטה.

במאמר מוסגר אספר שהרגשתי התעלות קטנה בעת שהתאמצתי לתרגם את "גברים". התענגתי על הקושי. למשל, במקור כתוב: endless hills and plains of unresisting women. איך לתרגם unresisting women? אולי נשים כנועות? נותנות? אולי נשים שמקבלות על עצמן את הדין? בחרתי ב"נשים, שאינן מתנגדות". אני לא יודעת אם זו בחירה טובה. אפשר עוד לעבוד על התרגום. העבודה הזאת – המאמץ לבחור את המלה הנכונה, ולארגן את המשפט באופן שהולם את התחביר העברי ויחד עם זאת שומר על הרוח והקצב והמוסיקה הרצויים – היא חלק אהוב עלי, מאתגר ומרגש, בעבודה הספרותית.

הנה סיפור קצר נוסף מאת לידיה דיוויס, מתוך Varieties of Disturbance (FSG, 2007):

בודדה

אף אחד לא מתקשר אלי. אני לא יכולה לבדוק את המשיבון כי הייתי כאן כל הזמן. אם אצא, מישהו עשוי להתקשר כשאהיה בחוץ. אז אוכל לבדוק את המשיבון כשאחזור.

מדוע הסיפור "בודדה" מאת לידיה דיוויס הוא סיפור קצר, יצירה ספרותית, ולא שורה בטוויטר?

אני נזכרת בשאלה שסוזן סונטג, סופרת ומסאית אמריקאית, נשאלה פעמים רבות: "מה לדעתך אמורים סופרים לעשות?" באחד הראיונות שמעה את עצמה סונטג עונה כי על סופרים "לאהוב מלים, להתייסר על משפטים ולשים לב לעולם" (At the Same Time, FSG, 2007).

אני קוראת עכשיו מסה שכתבה לידיה דיוויס ושמה: "משכתבת משפט אחד". המסה הזאת מכונסת באוסף המסות שלה "Essays – 1" (FSG, 2019). היא מעידה בה על עצמה שהיא עובדת לפעמים ימים, שבועות ואף חודשים על סיפור אחד כמו "בודדה". אבל זה כשלעצמו לא אומר הרבה.

מה שאולי מעיד על כך שהיא עסוקה בעבודה ספרותית – ולא בכתיבת פוסט לפייסבוק או לטוויטר, נניח – הוא האכפתיות שלה. תשומת הלב שהיא מעניקה לקצב של המשפט, לדיוק בבחירת המלים, למהות שהיא מבקשת לבטא ולאופנים שבהם היא מבטאת אותה. אבל האם די לחוש אכפתיות כלפי מלאכת הכתיבה כדי שהדבר שכתבנו יהיה ספרות? האם אנחנו לא מעניקים לפעמים תשומת לב ואכפתיות גם לפוסט שאנחנו כותבים בפייסבוק?

אגב, סונטג מספרת באותה מסה כי ברגע שיצאו מפיה המלים "לאהוב מלים, להתייסר על משפטים ולשים לב לעולם", עלו בדעתה מחשבות על דברים נוספים שסופרים חייבים לעשות. למשל, "על הסופרת 'להיות רצינית'. בזאת אני מתכוונת לומר: לעולם אל תהיו ציניקנים. מה שלא אומר שאי אפשר להיות מצחיקים".

הנה עוד סיפור קצר, או משהו אחר שהוא יצירה ספרותית, מקובץ הסיפורים של לידיה דיוויס, "Samuel Johnson is Indignant" (FSG, 2001)

צעירה וענייה

אני עובדת ליד התינוק שלי, כאן, בשולחן הכתיבה שלי לאור המנורה. התינוק ישן.

כאילו אני שוב צעירה וענייה, עמדתי לומר.

אבל אני עדיין צעירה וענייה.

לידיה דיוויס כותבת גם סיפורים ארוכים יותר – חשוב לי לומר זאת, אם במקרה אתם מכירים רק את פול אוסטר, הגבר שהיה פעם בעלה, ולא אותה. זו חובתי כסופרת שאוהבת סופרת: לעשות לה נפשות. אם אני בוחרת כאן רק את הסיפורונים הקצרים והמשונים ביותר, כדי לומר משהו על הקושי להגדיר דבר-מה כיצירה ספרותית, אני עלולה לעשות לה לעוול.

אנחנו יודעים שאכפת ללידיה דיוויס. שהיא אוהבת מלים, מתייסרת על משפטים ושמה לב לעולם. אנחנו יודעים, מקריאת המסות שלה שעוסקות בכתיבה, שהיא משכתבת כל הזמן גם את הרשימות שלה במחברת, את הטיוטות, את הרעיונות. אנחנו יודעים שהיא עשתה דרך ארוכה ורצינית – בין השאר בהשראת היומנים של קפקא – עד שיצרה את הצורה הספרותית הקצרה, המשונה, היבשה, המבריקה, שמייחדת אותה. בהתאם לעצתה של סוזן סונטג, לידיה דיוויס עושה אפוא את מה שסופרים אמורים לעשות. כלומר, אנחנו יודעים שהיא עובדת בעבודה הספרותית. אבל האם מה שנוצר בסוף תהליך העבודה – מה שהיא מוציאה אל הקוראים – הוא בהכרח יצירה ספרותית? איך יודעים?

ההיגיון הבריא לכאורה אומר שההכרעה – האם טקסט מסוים הוא יצירה ספרותית או לא – אינה יכולה להתבסס על קריאה. יש יצירות ספרותיות שאנחנו אוהבות ומעריכות, ויש גם יצירות ספרותיות – שחתומות על ידי סופר ונכרכות ורואות אור בהוצאה ספרותית – שאנחנו מעקמות עליהן את האף. אולי הן גרועות כי הסופר לא אהב די את המלים, לא התייסר די על המשפטים, ולא שם די לב לעולם? ואולי הן פשוט לא לטעמנו? כך או כך, איכותה של יצירה אינה יכולה לקבוע את מידת הספרותיות שלה.

רגע: תוך כדי כתיבה אני מפתיעה את עצמי. אני מבינה פתאום שדווקא יש דרך לדעת אם טקסט מסוים הוא ספרות. יש דרך לזהות אם טקסט מסוים הוא מאמר – יכול להיות מאמר מבריק וחשוב – אבל לא יצירה ספרותית בסוגה הספרותית של המסה. יש דרך להבחין אם טקסט מסוים הוא מעשייה – אולי אפילו סיפור מאלף, חכם, מצחיק, מבהיל; סיפור טוב, שכדאי לספר לחברים בפאב – אבל לא יצירה ספרותית בסוגת הסיפור הקצר או הנובלה או הרומן.

אני נזכרת בדוגמה שיצר ג'ורג' אורוול בחיבורו "פוליטיקה והשפה האנגלית" (בתרגום יועד וינטר-שגב, מתחת לאף שלך, כנרת זמורה ביתן, 2005). הוא ביקש להדגים כיצד כותבים בימיו – זה נכון גם בימינו – כתיבה מכלילה, מעורפלת, שמתרחקת מהקונקרטי; כתיבה "מהסוג הגרוע ביותר", כדבריו.

הנה הדוגמה שלו:

"סקירה אובייקטיבית של תופעות בנות זמננו מובילה למסקנה ההכרחית שהצלחה או כישלון בפעילויות תחרותיות אינם מגלים שום נטייה להיות תואמים ליכולת מולדת, אלא שמרכיב נכבד של הבלתי-ניתן-לחיזוי חייב תמיד לבוא בחשבון".

ּהקטע הזה הוא תרגום של אורוול – בשפה המקובלת, הקלוקלת לשיטתו – לפסוּק מוּכּר מתוך קהלת:

"שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן; כי עת ופגע יקרה את כולם".

אורוול השתמש בדוגמה הזאת כדי לומר משהו בשבחי הכתיבה הקונקרטית, ובגנות הכתיבה המופשטת, המעורפלת, המכלילה, שאינה נושאת באחריות למלים, למשפטים ולעולם.

אני מבקשת להשתמש בדוגמה של אורוול כדי לומר משהו על האפשרות להבחין בין ספרות לבין מה שאינו ספרות:

אם אפשר לעשות לטקסט פרפרזה – אם אפשר לספר אותו במלים אחרות – בלי להפסיד את המהות שלו, זו אינה יצירה ספרותית. מאמר טוב וסיפור-מעשייה טוב, פוסט טוב בפייסבוק ושורה טובה בטוויטר – אפשר  לספר אותם במלים אחרות, לתווך אותם, בלי לאבד את מהותם, את החיוּת שלהם. אם מספרים את קהלת במלים אחרות משהו עיקרי הולך לאיבוד.

כשם שצריך לראות בעיניים את "פורטרט עצמי עם ביצות עין" מ-1996 של האמנית הבריטית שרה לוקס כדי להעריכה, או את "ללא כותרת # 122" של סינדי שרמן מ-1983 (הצלחתי לעקוף את הדוגמה של המונה ליזה!)  ולא די לשמוע מה יש בהן, כך גם יצירה ספרותית היא דבר אחד, היא הדבר עצמו, צריך לקרוא אותה כמו שהיא, והיא אינה בת תיווך. 

פורסם בגיליון 20 של הו! בעריכת דורי מנור וסיון בסקין, ספטמבר 2020

למה שלא נמציא? או: מה ההבדל בין רומן לממואר

מה ההבדל בין רומן לממואר? או: מה זה חשוב בכלל אם ממציאים או שנאמנים לעובדות?

שתי השאלות האלה מעסיקות אותי לא מעט – ולו רק כי אני מוצאת את עצמי נדרשת לענות עליהן בסדנאות הכתיבה שלי, שמתמקדות בסוגות הספרותיות הלא-בדיוניות: הממואר, המסה האישית, הדיוקן, הביוגרפיה. מה זה חשוב, שואלות אותי הכותבות, אם אשאר נאמנה לעובדות? למה לא להמציא? האם לא עדיף להרחיק עדוּת, לגעת באמת דרך הבדיון?

גמרתי השבוע לקרוא – מרותקת – שתי יצירות של דלפין דה ויגאן (שראו אור בתרגומה של רמה איילון בהוצאת מודן): "אל מול הלילה" (2018) ו"מבוסס על סיפור אמיתי" (2019). שתיהן ראו אור בצרפת כ"רומנים". בשתי היצירות, לדמות הראשית קוראים דלפין, והיא סופרת, ויש לה שני ילדים בני עשרה, ובן זוג, עיתונאי מפורסם בשם פרנסואה, ואמא בשם לוסיל שסבלה מהזיות ודיכאון והתמודדה עם משפחה גדולה, רבת שמחה ואלימות וחיוּת ומוות – פרטים ביוגרפיים שזהים למה שידוע על הסופרת החתומה על היצירות.

בעיתונות האנגלוסכסית מתייחסים לפעמים לאחד, "אל מול הלילה", כאל ממואר, ואל האחר, "מבוסס על סיפור אמיתי", כרומן. בשתי היצירות נוצר לרגעים הבלבול: באיזו סוגה אנחנו. האם זהו סיפור אמיתי או רק מבוסס עליו, אם בכלל?

"דווקא חשוב מאוד איך אנחנו מכנים את היצירה", כתבה אורוסלה לה גווין בביקורת ב"גארדיאן" על "אל מול הלילה". והיא הסבירה: "אם את אומרת שהסיפור מומצא, הפרטים הבדויים יכולים להיות בעלי ערך רב, כהמצאה החושפת את האמת. אבל אם את טוענת שהסיפור המומצא שלך הוא נון-פיקשן, לא-בדוי, הרי הפרטים הבדויים הם שקר".

הפרטים הבדויים ב"אל מול הלילה" הם הקטעים שבהם דה ויגאן מספרת סיפורי עבר, על ילדותה של אמה, אף שלא נכחה בהם, מן הסתם. היא מתארת אותם כיודעת כל, ואינה מביאה דברים בשם אומרם. אבל דה ויגאן המספרת משתפת אותנו בעצם העובדה שהיא עומדת לעשות בדיוק את זה: "מה חשבתי לעצמי, שאוכל לכתוב על ילדותה של לוסיל סיפור עלילה אובייקטיבי, יודע-כל וכל-יכול? שדי לי לצלול לתוך החומר שהופקד בידי ולברור, כמו שבוררים ירקות בשוק? אבל באיזו זכות?"

דה ויגאן מנכיחה בסיפור את עצם המאמץ לספר את הסיפור. "מן הסתם קיוויתי שמתוך הערב-רב המשונה הזה תיחלץ אמת", היא כותבת. "אבל אמת לא היתה שם. עמדו לרשותי רק פיסות מפוזרות ועצם סידורן הוא כשלעצמו בדיית סיפור. לא משנה מה אכתוב, אישאר בתחום הדמיון. איך יכולתי להאמין ולו לרגע קט שאוכל למסור את סיפור חייה של לוסיל? מה ביקשתי באמת, אם לא להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל?"

המאמץ לספר את הסיפור הוא העיקר, משום שהקיום האנושי כרוך בהיותנו חלק מסיפור כלשהו; אנחנו מבינים את עצמנו כחלק מאיזושהי עלילה, שסיפרו ומספרים הורינו, הלאום שלנו, המעמד, האקלים; ההתחזקות וההתבגרות וההתפתחות של כל אחת ואחד מאיתנו כרוכות במידה שבה אנחנו יכולים להיות הבעלים של הסיפור שלנו. "סבלה של לוסיל היה חלק מילדותנו, ולימים – חלק מחיינו הבוגרים", כותבת דה ויגאן. "סבלה של לוסיל עיצב את אחותי ואותי. עם זאת, כל ניסיון להסבירו נידון לכישלון. לכן אין לי ברירה אלא להסתפק בכתיבה של פירורים, רסיסים, השערות. הכתיבה עצמה אין בכוחה להושיע. לכל היותר היא מאפשרת להציג שאלות ולחקור את הזיכרון".

גם "מבוסס על סיפור אמיתי" הוא סיפור שעוסק במאמץ לכתוב, בקשיי הכתיבה של המספרת. הוא עוסק לכאורה במחסום כתיבה שתקף את הסופרת, זו שכתבה את "אל מול הלילה", הרומן-הממואר, ומתקשה כעת להתמודד עם התגובות הקשות של בני משפחתה על האמת שחשפה שם. עצם החשיפה השאירה את הסופרת עם חרדת כתיבה.

כאן, ב"מבוסס על סיפור אמיתי", אפשר שהפרטים הבדויים חושפים אמת כלשהי – על חברות בין נשים, על בדידות של כותבת, על מחסומי כתיבה, על ההתמודדות שכרוכה בכתיבת ממואר על אנשים שעדיין חיים ויכולים לקרוא את מה שכתבנו על אודותיהם. על האומץ והתעוזה שבעצם כתיבת הסיפור של עצמנו. ובכל זאת ניכר שהצורה הספרותית היא הפעם צורה אחרת. זהו אינו ממואר עם קטעים בדויים אלא רומן עם קטעים תיעודיים.

קשיי הכתיבה המתוארים ברומן "מבוסס על סיפור אמיתי" הם פרטים בעלילה. הקשרים שנרקמים בין הדמות המספרת, הסופרת דלפין, לבין אשה בשם L – דמות שמתקרבת אליה, נעשית חברתה הטובה ביותר, ולאט לאט משתלטת על נשמתה ועל הכתיבה שלה – הם פרטים ברומן מתח שקשה להניח מהיד. אבל זהו זה: בסך הכל רומן – מפחיד, מעורר מחשבה והשראה, מרתק – אבל רומן.

 דלפין, הדמות המספרת ב"מבוסס על סיפור אמיתי", אומרת באירוע ספרותי בתשובה לשואל מהקהל: "אני לא מאמינה ב'צליל של האמת'…אני כמעט בטוחה שאתה, אנחנו, קהילת הקוראים והקוראות, רבים ועצומים כפי שאנחנו, מסוגלים ללכת שולל אחרי סיפור שיימסר לנו כאמת ולא יהיה אלא המצאה, התחפשות, דמיון. אני חושבת שכל סופר או סופרת מיומנים במידת מה מסוגלים לעשות זאת. להכביר ברשמי מציאות כדי לשכנע שמה הם מספרים אכן קרה. ואני מאתגרת אותנו – אתכם, אותי, כל אחד – להפריד בין האמתי לכוזב. אגב, זה יכול להיות פרויקט ספרותי: לכתוב ספר שלם שיוגש לקריאה כמו סיפור אמיתי, ספר שכביכול נסמך על אירועים מציאותיים אבל כולו, או כמעט כולו, הוא בבחינת בדיון (הדגשות במקור)".

חוויית הקריאה שלי בשני הספרים היתה טובה – התעניינתי, נהניתי, נשאבתי פנימה – אבל לא זהה. נדמה לי שהבנתי טוב יותר את ההבדל בין שתי הסוגות בזכות התרגיל הספרותי של דה ויגאן. מקובל להניח שהקו בין מציאות לבין דמיון הוא זה שמפריד בין הסוגות, אבל בעצם ההבדל טמון במקום אחר. זהו ההבדל בין הרומן, שמבקש להעמיד סיפור טוב, מרתק, אמין, מציאותי, שואב פנימה, ואולי גם כזה שמעלה שאלות עקרוניות על כתיבה, על יחסים, וכיוצא באלה; לבין הממואר, שמבקש משהו אחר לגמרי. כתיבת ממואר אינה נובעת מהרצון לספר סיפור טוב – קריא, אמין – אלא מהרצון להבין דבר מה על הסיפור שבתוכו המחברת חיה; כתיבת ממואר כרוכה בהזמנה לקוראים להצטרף לניסיון הזה שלה לספר, לתאר, לבאר, את הסיפור של החיים שלה – ובהשראתה, גם את שלנו. בסוף הקריאה ב"מבוסס על סיפור אמיתי", הרומן שריתק אותי, נשארתי מסופקת ומרוקנת כמו אחרי ספר מתח טוב, או כל מוצר בידור אחר מסוג זה. רציתי לדעת מה קרה, וקיבלתי את התשובה. פחות או יותר. כל הפרטים נפלו במקומם. הקצוות נקשרו. הסיפור נגמר.

אחרי הקריאה בממואר "אל מול הלילה", נשארתי עם שאלות, עם מרווח למחשבה, לרפלקסיה, על הסיפור שסופר, וגם על נקודות המפגש בין סיפור החיים שלי, שאני מבקשת לספר לעצמי, לבין זה שסיפרה לי דה ויגאן על חייה שלה. לא התעניינתי כל כך במה קרה אלא יותר באופן שבו המספרת מתייחסת למה שקרה. הממואר במיטבו אינו סוגר פינות וקושר קצוות, הוא לא מוסר לך את הסיפור הטוב לטובת צריכה מהנה, אלא הוא פותח פתח להמשך יצירה. הנאמנות בכתיבת ממואר ומסה אישית ודיוקן וביוגרפיה אינה נאמנות לאמת כלשהי, חיצונית לכתיבה, אלא נאמנות לעצם המאמץ הכן, הגלוי, לחבר את הסיפור שבתוכו אנחנו לומדות ולומדים להיות.

שבע החלטות לשנת הכתיבה החדשה

חשבתי לשתף אתכם בכמה החלטות שגיבשתי – הבטחות לעצמי, שבועות בדם ביני וביני –  לשנת הכתיבה החדשה.

 1. השנה, אני מבטיחה לעצמי, אתקן את הנובלה הבלשית שלי "גוזל", בעקבות ההערות של העורכת, ואשלח לה ולהוצאה את הטיוטה הכמעט סופית.

באחרונה אני מוצאת שזהו אחד השלבים הקשים ביותר בשבילי בכתיבה: החלק שבו כתב היד חוזר מהעורכת  – לפעמים שבועות אחדים, לפעמים חודשים תמימים אחרי שהושלמה הטיוטה האחרונה – והמחשבות שלי אינן נטועות עוד בעולם שבדיתי, וקשה לי לשוב ולהיכנס פנימה, וממילא הזמן מתמלא במשימות אינספור מצד הפרנסה, והעבודה על התיקונים, שדורשת פנאי ממשי ופנאי נפשי, נדחית ונדחית ונדחית, והמרחק מהיצירה הולך ונפער.

חבל, אני דווקא אוהבת את הנובלה הזאת. היא מותחת ומזעזעת באמת. אני רוצה שהעורכת תאהב אותה בגרסתה המתקדמת. ואני רוצה שיקראו אותה. אני רוצה שתקראו אותה!

2.  השנה, אנסה לשכנע את ההוצאה (הוצאת הקיבוץ המאוחד) להוציא את הנובלה בגרסה אלקטרונית ולא בגרסת נייר. כעת, הנובלה היא בחזקת יצירה קצרה מדי לפרסום כספר בדפוס, מסיבות כלכליות גרידא. פשוט לא מקובל להוציא לאור נובלה בת כ-30 אלף מלה. צריך פי שניים מלים לפחות.

בשנה זו, אני מבטיחה לעצמי, אעשה הכל כדי להצטרף למגמה חדשה ומרגשת ממש בעולם ההוצאה לאור: מגמת הספרונים [לא הספרים, אלא הספרונים!] האלקטרונים. יצירות קצרות שאינן רואות אור בדפוס אלא נקראות באחד ממכשירי הקריאה – קינדל, אייפאד, טלפון חכם, וכיוצא באלה. אני מתכוונת למגמה שמובילה אמזון, שיצאה זה לא כבר עם הפורמט החדש "אמזון סינגל", וליוותה אותו בססמה השיווקית ההולמת הזאת: "רעיונות מרתקים, שמובאים לידי ביטוי באורכם הטבעי"  [Compelling Ideas Expressed At Their Natural Length].

כלומר, לא רומנים עבי כרס שמקוצצים בחצי בהוראת מחלקת השיווק של בית ההוצאה בגלל עלויות הנייר והדפוס. ולא סיפורים, נובלות וחיבורים שצריך למתוח ולעבות פי שניים ושלושה בהוראת מחלקת הכספים של ההוצאה משיקולים דומים. אלא יצירות קצרות יחסית, בין 5,000 ל-30,000 מלה, נניח, שאינן מבקשות להיות יותר – ארוכות, מקיפות, אומרות-כל – ממה שהן, ושאין להן בדרך כלל מקום בהוצאות לאור מהעידן הישן, אלא אם הן מתכנסות באסופות מאולצות ממילא, ובכל זאת הן עשויות להיות – כל אחת מהיצירות המהודקות האלה – ממיטב יצירתם של סופרים וסופרות המעדיפים באופן עמוק, מקצועי, אמנותי, מהותי, דווקא את הכתיבה בסוגות הקצרות.

קראו בבקשה את הרשימה הזאת שהתפרסמה באחרונה ב"גארדיאן" הבריטי, על אודות הסינגלים, הספרונים האלקטרונים של אמזון, ועל ההיבט המהפכני של צורת הפרסום החדשה: http://www.theguardian.com/books/booksblog/2013/sep/05/amazon-kindle-singles-short

3. אגב כך, אחרי שאגמור את העבודה על הנובלה, אתמסר השנה לכתיבה של יצירות לא בדיוניות. פרוזה לא-בדיונית – זהו תחום הכתיבה היקר לי ביותר, ובו ארצה להתפתח מאוד בחודשים הקרובים. אני מקווה להתקדם בתהליך עריכה של חיבור ביוגרפי אחד, על ילדותה של אמי בלונדון בשנות הבליץ, שהשלמתי בימים אלה את כתיבתו בתום כשנה של עבודה, ולמצוא לו בית שיקבל אותו כיצירה קצרה [לא יותר מ-8,000 מלה] העומדת לעצמה. וכן, אני מבטיחה לעצמי להתחיל לעבוד על חיבור ביוגרפי נוסף – לנצל את העובדה שהורי עדיין בשיא כושר הזיכרון שלהם, והם יכולים לעזור לי לאסוף כמה תמונות זיכרון נחוצות מעָבָרם, שקדם לעָבָרי – לראיין, לאסוף, לעבד, ולהתחיל לכתוב. עוד השנה.

4. בכלל, אני מקווה שאצליח השנה לקדם את עניין הפרוזה הלא-בדיונית. איך להזיז משהו בתרבות הקריאה, הכתיבה והשיווק של ספרים בישראל בהקשר הזה? איך לפרק את המושג הצר והמנוכר "עיון" לסוגותיו הספרותיות השונות, איך להעלות על נס את הממואר, את הביוגרפיה, את המסה או החיבור האישיים? איך להפיץ בקרב קוראי עברית את שמובן מאליו בקרב קוראי אנגלית, צרפתית, ספרדית וערבית, למשל; המובן מאליו שיצירות לא בדיוניות הן לפעמים – פעמים רבות – יצירות אמנות מאתגרות, מאלפות ופואטיות לא פחות ממיטב הרומנים, הנובלות והסיפורים?

טוב, בטח הפרחת סופרלטיבים שכזאת אינה הדרך לעשות זאת. את ההשפעה צריך לסלול דרך הכתיבה, דרך הדגמה, באמצעות הפצת יצירות לא-בדיוניות מופתיות, אירועים, דרך סדנאות. אני מבטיחה לעצמי להמשיך, לאט לאט, במשימה הזאת, ולו רק כדי למצוא לי אחיות ואחים לכתיבה, לקריאה ולהפצה של פרוזה לא-בדיונית במיטבה.

5. אגב כך, קול קוראת: למי יש רעיון לשם עברי טוב לקטגוריה הזאת, המכונה באנגלית על דרך השלילה non fiction? בעברית, מקובלת כמדומני הקטגוריה "עיון". ואולם זו מסמנת בעיני משהו כבד ראש, סמי-אקדמי, שנע בין המדפים של מדע פופולרי, לבין ספריית אופקים של עם עובד, והפוסט מודרניזם של רסלינג. אלא שספרות הנון-פיקשן, הספרות הלא בדיונית, כוללת גם ממואר רגיש וסוחט דמעות של ג'ואן דידיון, חיבורים אישיים פואטיים ומעוררים למחשבה של מישל דה מונטיין, וירג'יניה וולף, דיוויד פוסטר וואלס, הנרי דיוויד תורו או ברברה ארנרייך, מדריך כתיבה קצר, אמזון סינגל, של אן פאצ'ט, ומחשבות על אמהות של אן לאמוט, אם לזרוק כמה שמות, וכמה התנסויות בכתיבה, סתם כך. אלה לא "עיון" אלא הם ספרות במיטבה, יצירות אמנות יפות במובן העמוק של המלה, ורק אינן בדיוניות. מה דעתכן? אני מבטיחה לעצמי לעבוד איכשהו על העניין הזה. ככותבת וכמנחה של כתיבה.

6. באותם עניינים פחות או יותר:  אני מבטיחה לעצמי לבדוק את ההזדמנות שנוצרת בימים אלה עם הקמתו של פרויקט הספרות האלקטרוני העברי "בוקסילה", שיעלה בקרוב לאינטרנט כאן: http://booxilla.com. זהו פרויקט – מיזם? איך קוראים לדברים האלה בעברית נאה? – שמבקש לקדם את הספרות העברית בפורמטים דיגטליים, ואגב כך לייצר הזדמנות גם ליוצרים של יצירות קצרות, שאין להם מקום באופן טבעי בהוצאות לאור מהסוג הישן. שרון ואילן, צמד היוזמים והמפעילים של בית ההוצאה הדיגיטלי הזה, מעוררים אמון באג'נדה הרצינית שלהם, ובמיוחד בחיבה שהם רוחשים ליצירות קצרות כנובלות, סיפורים ומסות. אני מקווה שאצליח להתחבר אליהם הן כמנחת כתיבה (http://www.writingstation.co.il) והן ככותבת ושהם ישאו ברכה והצלחה ביוזמה שלהם.

 7. ובכתיבה עצמה, שהיא – אזכיר לעצמי שוב ושוב – העיקר: אני מבטיחה לעצמי השנה להשתהות על הפרטים, לעבוד על התחקיר, לחפש את המלה הנכונה במקום הנכון, לדייק, לשמור על כנות, לא לוותר לעצמי, לא להתעצל.

שנה טובה, שנה של כתיבה,

ארנה

שלושה ימים עם שאול אברון. על כתיבה ישירה וגסות רוח. ועוד סוגיות של כתיבה אחרי מות

מאז ששמעתי על מותו של שאול אברון, ביום שישי ה-2 בנובמבר, בן 68, חשבתי שאני רוצה להעלות בבלוג הזה רשימה שחיברתי לפני 18 שנים, כשמלאו לאברון 50. בעילה של ציון אותו יום הולדת עגול נשלחתי על ידי עורך עיתון "העיר" יוסי קליין לצייר את דיוקנו של אברון, שהיה לדידנו אישיות מרשימה מאין כמותה בתל אביב. הכותרת שנתן יוסי קליין לכתבה היתה זו ולא אחרת: "בן חמישים. אוכל, שותה, מזיין, ושמח בבדידותו". ובכותרת המשנה הוסיף "שאול אברון הוא עיתונאי הכותב מעט ומרוויח הרבה. דיוקן היצור האורבני שממצה עד תום את חיי העיר, שחי לבד תוך סיפוק מתמיד של יצריו. שלא רץ לשום מקום, שלא דופק חשבון לאף אחד".

אברון, אני חושבת כעת, לא היה מרשים אלא ממש נערץ – עלי בוודאי, ואולי גם על יוסי קליין – בגלל אורח החיים שלו שהעלה על נס את הבדידות, או את החירות, או את הנאמנות לתשוקה. והוא היה נערץ גם בזכות סגנון כתיבה ייחודי – פורץ דרך – שניחן בו ככתב כלכלי וככתב על ענייני אוכל. הכתיבה של אברון באותן שנים היתה אישית, מתבוננת, כנה וישירה – אפילו בוטה – אבל איכשהו לא גסה; כתיבה נבונה מאוד, נטועה היטב בפרטים, מבוססת, סוחפת בקריאה ומעוררת השראה.

לשמחתי מצאתי את הרשימה שחיברתי אז על אברון בארכיון קטן של כתבות ששמרתי מראשית דרכי בעיתונות. אביא אותה כאן לפניכם. בשבילי הקריאה בה כיום מעניינת לא רק משום שהיא מעוררת בי זכרונות מעניינים וטובים מתקופה קצרה בחיי שבה התרועעתי עם אנשים שהיו חברים של אברון, אלא בעיקר בגלל הכתיבה. אני קוראת אותה כעת ועורכת אותה בדמיוני: לפני הכל, אני מוחקת את כל המשפטים שבהם אני מדברת על עצמי. כעת ברור לי שאין להם הצדקה. נדמה לי שאיכות הרשימה עולה בדרגה או שתיים ברגע שאני מוציאה ממנה את הסיפורים האישיים שלי והתחכמויות אחרות. אגב כך, אני מתעכבת על המלים הבוטות – אז, כך ברור לי, חגגתי את האפשרות, את הרשיון שניתן לי, לכתוב מלים כמו "מזיין" או "נקבה", ולדבר בלי כחל וסרק על כך שאברון נהג לרכוש שירותים של נערת ליווי. היום אני עדיין משוכנעת בחשיבותה של כתיבה פשוטה וישירה, אבל נדמה לי שבכתבה הזאת לא עמדתי באתגר חשוב: לכתוב בבוטות בלי גסות רוח. אתגר שבו עמד כמדומני אברון עצמו בכתיבה שלו.

איך הייתי כותבת "אוהב לזיין" כיום? האם עדיף "אוהב סקס"? "אוהב מין"? ואולי זה לא מה שהוא אוהב? אני לא יודעת. אבל אני חושבת שכדאי להשתהות על כך עוד מעט.

עוד מעניין ביני לביני להיווכח בקריאה איך הייתי אז, עיתונאית מתחילה בת 27, רומנטיקנית של הבדידות ושל הניכור העירוני, ועדיין לא לסבית, ועדיין לא פמיניסטית, ועדיין לא יודעת אהבה מהי – הדברים האלה באו קצת מאוחר יותר, ושינו את הכתיבה שלי, שלא לומר שינו את חיי.

 

בלוג על כתיבה

כותבים וכותבות, קוראות וקוראים, שלום וברכה,

בבלוג שלפניכם, אעסוק בכתיבה. בכתיבה שלי (נובלות, סיפורים, מסות), ברשמים מסדנאות כתיבה בהנחייתי, במדריכי כתיבה, בדברים שכתבו כותבים על כתיבה, באתגרים של כתיבה. אתעכב מעת לעת על תהומות הייאוש, על רגעים של הארה, וכן, בעיקר, אשתהה בשגרה היומיומית, הקטנה, הפשוטה, המורכבת, המעייפת, המעוררת, של הכתיבה.

אני מקווה שתמצאו בדברים האלה עניין.

הנה כמה מחשבות על סדנת כתיבה בהנחייתי שהתקיימה השנה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.

והנה כמה מחשבות על פוריות בכתיבה, על פרסום, על ג'ויס קרול אוטס.

קריאה מעניינת, שנה טובה,

ארנה

לומר את הדברים כהווייתם

כמה מלים על סדנת הכתיבה שהתקיימה השנה בהנחייתי בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן

 

"זו הפעולה הפוליטית הנחוצה ברגע זה: לומר את הדברים כהווייתם, לתאר את מה שאני באמת מרגישה בחיים שלי, במקום את מה שתמיד אמרו לי להרגיש". הפמיניסטית הרדיקלית קרול הניש כתבה כך ב-1969 במאמרה "האישי הוא פוליטי", שעסק בקבוצות פמיניסטיות להעלאת תודעה. הדברים האלה הוסיפו להדהד במפגשי סדנת הכתיבה שהתקיימו בשנה האחרונה בחדר הסמינרים של התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. מפגשים עמוסים בכתיבה ובשיחה, בהארות ובהערות, בקשב וברגש.

הניש ביקשה להפריך אז את הטענה שקבוצות פמיניסטיות להעלאת תודעה הן למעשה לא יותר מקבוצות של דינמיקה קבוצתית ולכן אין בהן צורך חברתי: כלומר, הן עוסקות אך ורק בתרפיה, באישי ובפרטי, ואינן פוליטיות מספיק; הן אינן משפיעות על יחסי הכוחות בחברה; הן אינן תורמות לתנועה לשחרור האשה. במאמרה ביקשה להראות לכמה מהפעילות הרדיקליות בתנועה הפמיניסטית, אלה שהתנגדו לקבוצות להעלעת תודעה, שדווקא הדיבור – התיאור, העדות, הפרשנות, ההצבעה, הענקת שמות ומושגים; בכנות, בישירות –  דווקא הדיבור הוא מעשה רדיקלי, עוקר שורשים, לעילא ולעילא.

הסדנה שהתקיימה השנה בתוכנית ללימודי מגדר לא היתה קבוצה להעלאת תודעה; מפגשיה לא עסקו בדינמיקה קבוצתית ובתרפיה אישית אלא בכתיבה – בתיאור, בתחביר, בניסוח; אבל גם קשה לומר שהיתה זו רק סדנת כתיבה לשמה, כזו שבה נפגשות סופרות לעתיד, המבקשות לשכלל את כישורי היצירה. במידה רבה אפשר לומר שהסדנה היתה ועודנה כל אלה יחדיו.

הסדנה – שמורכבת משני חלקים, סדנה בכתיבת יומן, וסדנה בכתיבת מסות אישיות – נוצרה במענה לצורך שביטאו סטודנטיות בתוכנית: הצורך במרחב שבו יוכלו לעבד יחדיו את המפגש המטלטל שלהן עם התיאוריה והמחקר האקדמיים בסוגיות של מגדר. בסדנה שלנו נבנה המרחב הנחוץ הזה על יסודות של כתיבה במיטבה: דיוק ואמינות; פירוק המלים הגדולות, הכותרות וההכללות, לפרטי הפרטים היומיומיים ביותר. נגיעה ברוח דרך החומר, באוניברסלי דרך הפרטי.

כתבנו יומן אוכל, במקום לדבר על אנורקסיה; כתבנו על כסף, כסף בחיים שלנו – כסף שאנחנו מוציאות, כסף שאנחנו רוצות, כסף שאנחנו יודעות, או לא יודעות, לתבוע – בלי להזכיר מרקסיזם וקפיטליזם ואידיאליזם; תארנו רגעים של השכמה ורגעים של לילה לפני שינה, במקום לדבר על אקזיסטנציליזם; פירקנו למרכיביהם את היחסים, את הזמן, את הטקסטים, את היופי, במקום לעשות דקונסטרוקציה. כתבנו על ציפיות ואכזבות, על טקסטים שקראנו, רעיונות שהגינו, שיחות ששמענו, יחסים שבנינו ופירקנו, וגם על סקס, שדמיינו או התענגנו או התעננו או משהו אחר.

והקפדנו על העיקר: על המאמץ לדייק בתיאור ובמחשבה, לרדת אל לשון ההמעטה, לוותר על הסופרלטיבים ושמות התואר ולדבוק בפעלים ובשמות העצם. מה שנוצר הוא תהליך מרתק, ושיחה מאלפת. התקרבות, צעד אחר צעד, משפט אחר משפט, אל המהות המורכבת, המפורקת, המגוונת, המצחיקה והעצובה של הקיום שלנו כנשים בעולם.

אם בעקבות בארת ופוקו כולנו התרשמנו זה כבר ממות המחבר, באה סדנת הכתיבה בתוכנית ללימודי מגדר כדי לחגוג בכל זאת ולמרות הכל את הולדת המחברת. לאורך עשרים ושישה מפגשים בשנה שחלפה זכיתי להקשיב ליותר מתריסר מחברות שגדלות לנגד עיני ומספרות את סיפוריהן; זכיתי לחזות בכישרונן, בקשב הנדיב שלהן זו לזו, ובהתבוננות הנבונה, המדויקת והחדה שלהן בחייהן ובחברה שסביבן. תרפיה פוליטית – כך כינתה קרול הניש את המעשה שנעשה בקבוצות להעלאת תודעה בסוף שנות השישים. ובסדנת הכתיבה שלנו, אוסיף: תרפיה פוליטית, פואטית ומעוררת השראה.