אני חוזרת וקוראת בימים אלה כמה יצירות ספרותיות מרשימות, שמעוררות בי הרבה אי-נחת ומחשבה ורצון לכתוב. "האשה הרועדת – או תולדות העצבים שלי" מאת סירי הוסטודט (עם עובד, 2014), "קפוצ'ינו ברמאללה" מאת סועאד עאמירי (בבל, 2004), "סיפור של גרמני 1914 עד 1933" מאת סבסטיאן הפנר (חרגול, 2002), ושני ספרים של רבקה סולנית [Rebecca Solnit] שעדיין לא תורגמו לעברית: "גברים מסבירים לי דברים" ו"אי שם קרוב לכאן".
משותפת לספרים הללו, השונים מאוד זה מזה, העובדה שהם כולם יצירות ספרות לא-בדיוניות. באנגלית קוראים לזה non-fiction כדי להבדיל מספרות שהיא פיקציה [ולא כדי לטעון שזה משהו אחר מספרות, כמו שנרמז אולי במושג הישראלי למהדרין: "עיון"]. משותפת לספרים האלה גם העובדה שאלה יצירות ספרות אישיות מאוד. מה שנקרא Personal History – היסטוריה אישית – במדור המוקדש לסוגה הזאת ב"ניויורקר". אלה סוגות פופולריות ומכובדות להפליא בארצות דוברות אנגלית, לכל הפחות. יצירות מהסוג הזה תופסות מקום בקדמת חנויות הספרים וברשימות רבי המכר. ואצלנו הן מוקצות כמעט מחמת מיאוס וקשה למצוא להן מדף. אני שואלת את עצמי שוב ושוב מדוע.
סירי הוסטוודט, הסופרת האמריקאית ממוצא נורווגי, שהיא גם אשתו של פול אוסטר, חוקרת ב"האשה הרועדת" את מקורות האפילספיה שלה, או תופעה גופנית דומה שמוגדרת קצת אחרת. היא פונה לזיכרון, למחשבה, למחקר, להתבוננות, כדי לספר סיפור מרתק ממש על חולשת הגוף ואתגרי הנפש – כשהבסיס הוא החוויה האישית הפרטית המסוימת ביותר שלה. סועאד עאמירי, אדריכלית פלסטינית, מספרת איך היה בשבילה להיות בעוצר ברמאללה במשך ארבעים ושניים יום, עם החמות, שלא קל איתה, ועם הפחד ועם הפלישה והחסימה. היא פונה לזיכרון ולהתבוננות ולכנות בלי כחל וסרק ולהומור יבש, כדי להעמיד תיאור כובש, מטריד, מעלה דמעות, של חיים של אישה מסוימת אחת תחת כיבוש – לא מאמר נגד המלחמה, אלא תיעוד יפה ומעורר של פרק חיים, שמציג תמונה פוליטית נוקבת יותר מכל מניפסט. סבסטיאן הפנר מספר את המאבק שלו ברייך השלישי, ומדגיש שהוא רוצה רק לספר, לא להטיף מוסר, אבל אחרי שנקרא את כל הפרטים של הסיפור, הוא מקווה, נישאר דווקא עם אותו מוסר השכל, שעליו אינו אומר דבר [ובכך הוא מגדיר את הכתיבה המסאית-האישית במיטבה]. ורבקה סולנית, הסופרת האמריקאית, כותבת מסות על יחסיה עם אמה, שלוקה באלצהיימר, אבל שלא ראתה אותה ולא זיהתה אותה גם כשהיתה בריאה, וגם על גברים "שמסבירים לה דברים" – היא כותבת על הפטרונות וכוחנותה – ואני רוצה רק לקרוא עוד ועוד, ולחקור מערכות יחסים שונות ודומות בחיים שלי, כי איך שהיא כותבת והאומץ של הכתיבה רק קוראים עלי תיגר.
אחלק קטעים מהיצירות האלה למשתתפי הסדנה "רשימות מן העבר", סדנה בכתיבה ביוגרפית, שמחזור הסתיו שלה ייפתח בקרוב. אני שמחה במשתתפי הסדנה שבחרו לעבוד על היצירות הביוגרפיות – ההיסטוריות האישיות – שלהם, ומתפלאת בכל פעם מחדש על אלה שנרתעים מעצם הנגיעה בצורה הספרותית הזאת.
במפגש עם קבוצה של כותבים לפני כשבוע, שמעתי שוב ושוב את הקושי – איך אוכל לכתוב על עצמי או על משפחתי, זה קרוב מדי, חושפני מדי, צהוב מדי, זו מדינה קטנה, זה לא ספרות, זו לא אמנות. ב"סקיצה למסה על המסה" כתב יורם ברונובסקי שבעיית המסה בספרות העברית טעונה בירור מקיף ומעמיק – ולא הוסיף.
אני חושבת שמתחילה להתגבש אצלי תשובה לשאלה, מדוע הספרות העברית אינה חוגגת את המסה האישית ואת הממואר ואת היומן ואת הביוגרפיה. יש לזה קשר למסורת בכתיבה, אבל יותר מכך, הדבר קשור לאופן שבו החברה הישראלית מתייחסת ל"פרטיות". לכאורה, כותבים רבים בישראל חוששים לפגוע בפרטיות, כשהם חוששים לכתוב ספרות אישית לא-בדיונית. הם מעדיפים להגן על הפרטיות בעזרת הרחקת העדות שביצירה הבדיונית. ואולם אני מרגישה פעמים רבות שמתחת לפני השטח יש בנטייה הזאת להגן על הפרטיות דווקא סלידה מהפרטי.
כותבים ישראלים רבים בעצם אינם מעניקים ערך לפרטי – לסיפור האישי, המסוים, הקונקרטי, שמורכב מפרטים של היומיום – ונוטים להעדיף את נקודת המבט של הכללי, הציבורי, הלאומי. אני חושבת שהיחס הזה מחמיץ עולם ומלואו, של חיים ושל ספרות.
אני לא מפסיקה לחפש דרכים להפיץ את הבשורה. להזמין כותבות וכותבים לכתוב: יומן, ממואר, מסה אישית, ביוגרפיה – כיצירות ספרותיות, שעומדות בסטנדרטים מחמירים של כתיבה במיטבה. אני רוצה לחיות בחברה שבה אפשר לבחור כל העת מתוך מגוון בלתי נדלה של סיפורים אמיתיים, של אמיתות-מסופרות, שאין בהן שמץ מהיומרה להציג את האובייקטיבי, המייצג, ורק כך הם מצליחים לגעת באוניברסלי ובמשותף.
