ספרים ופרסומים אחרים

20161127_113009

 

במרחק הליכה – חיבור על תרבות הצריכה

פיקניק

על הנוחות

דיסטנס – נובלה

אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה

"המבוכה הנוראה של יו"ר מועצת התלמידים (זאת אני)" – ממואר קצר

"אמא, בליץ! או: לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל"  – חיבור ביוגרפי

לטפס על ההר, או: איך לכתוב 

גוזל

קטע מתוך ביקורת על "גוזל"

"גוזל", עם הפתרון המוצלח שלו […] מצליח לעשות משהו שהוא מעבר לאוורור: הוא מצליח להראות שהחברה שלנו אמנם מתפקדת, אבל היסודות שלה אולי רעועים יותר ממה שאפשר היה לחשוב. יאללה, אליאנה, תביאי עוד ממך.

מיטל שרון, מאקו. עשרים בינואר 2016

קטע מתוך ביקורת על "לטפס על ההר, או: איך לכתוב":

המבחן הטוב ביותר שאני מכיר לספר על כתיבה הוא מבחן התוצאה. אם הספר מותיר בי הרגשה שהחכמתי, ומביא אותי לידי מחשבה, משמעות הדבר שהוא ספר עיון טוב, אך לא ספר טוב לכתיבה. ואולם אם כבר במהלך הקריאה בספר הזה מתעוררת בי תשוקה לכתוב, ואני מתיישב וכותב, ואפילו איני יודע על מה, ודאי לי שזהו ספר טוב לכתיבה.

זה מה שקרה לי, אתמול והיום, ביממה האחת שגמעתי בה את ספרה של ארנה קזין…

התחלתי קורא בספר הזה, ומצאתי את עצמי מתענג. קודם כול מסגנונו. עברית טובה, מאופקת, מדויקת, של אישה כותבת, החיה בין שתי לשונות, כעדותה, העברית והאנגלית, קוראת אנגלית וכותבת עברית. שמחתי מאוד גם ברוחו של הספר הזה, באתוס שלו, בערכים שמבקשת ארנה קזין להנחיל לקוראיו. שכתיבה היא מלאכה בודדה, אבל שוקקת, עשירה ומחכימה. שכתיבה היא דבר הנעשה שוב ושוב, עד שהטקסט מצטלל. שבתום כול העבודה שלך על הטקסט הופכת המלאכה הבודדת הזאת לעבודת צוות, שעה שהטקסט מועבר לידי עורך או עורכת, כדי שייטיבו איתו בדרכם…

לקוראיי הכותבים, אני ממליץ לכם בכול לב על הספר הזה. הוא לא ארוך, ניתן לקראו, כמוני, ביום אחד. אבל הוא יהדהד בלבכם במתיקותו ובחכמתו עוד ימים רבים אחרי כן. דבר זה לא ניתן לאומרו על כול ספר, ודי בזה כדי לקראו באהבה.

אילן שיינפלד, בבלוג "אבא קומותיים", 19 בפברואר 2015

 

קטע מתוך ביקורת על "אחורה, קדימה, אחורה", ספרון דיגיטלי ובו הממואר "המבוכה הנוראה של  יו"ר מועצת התלמידים (זאת אני)":

הסיפור האחרון בקובץ, של ארנה קזין, הוא היחיד הנושא אופי אוטוביוגרפי ממש. וגם הוא חוזר אל סצינה שהתרחשה בעבר. ילד אחד, לפני שנים רבות, באולם ההופעות של בית הספר, כינה את ארנה הילדה, יושבת ראש מועצת התלמידים, "התלמידה הכי גברית, או התלמיד הכי נשית". באותו זמן היא היתה סגורה בשירותים, מאזינה לדברים. ממרחק השנים הילדה ההיא, שמבוכתה ובושתה לא קהו, מנסה לבאר את הסצינה הזאת, לעצב לה לשווא התחלה וסוף, סיבה או תובנה; הזיכרון שלה, כמו הזיכרונות האחרים שמסופרים בקובץ, אינו אלבום תמונות מאובק שנתכנס בזיכרון וננעל בו, ממתין בסבלנות לשליפה יזומה, אלא מלווה את החיים כפסקול קבוע: בתנועה אחורה, קדימה, אחורה.

עמרי הרצוג, "מוסף ספרים, הארץ", 10 ביוני 2014

 

 

קטע מתוך ביקורת על גיליון גבוליות של גרנטה ובו החיבור "אמא, בליץ":

הטקסט המרכזי והמשמעותי הוא 'אמא, בליץ!' של ארנה קזין… קזין היא יוצרת נדירה וראויה להערכה, גם מכיוון שהיא מתעקשת לכתוב נון-פיקשן בדרך כה מיוחדת, בידיעה כמעט ברורה שקהל היעד שלה יהא תמיד מוגבל… אבל 'אמא, בליץ!' הוא סיפור אחר לחלוטין; היא כותבת בו באופן הכי אישי ובהיר וכן שאפשר, ומנסה להתחקות אחר חייה של אמה כילדה בעת הבליצקריג הנאצי על בריטניה במלחמת העולם השנייה. דלות הפרטים של האמת ההיסטורית של משפחתה עומדת ביחס לגודש הפרטים של וירג'יניה וולף, שבדיוק באותה תקופה כתבה את הממואר 'רישום של העבר'. כמובן, יש שם קורלציה בין האם הממשית לאם הרוחנית, וניסיון להבין את הסיפור האישי דווקא דרך וירג'יניה וולף. אבל קזין יודעת שכל ניסיון להבין הוא בערבון מוגבל…

עמיחי שלו, Ynet, שמונה ביוני 2014.

 

קטע מתוך ביקורת על דיסטנס:

ארנה קזין – שקובץ הסיפורים שלה "פיקניק" היה בעיני מועמד טוב לספר העברי הטוב ביותר שרבים לא קראו בשנים האחרונות – מפרסמת כאן נובלה מעולה: "דיסטנס", על אהבה בין שתי נשים פסיכואנליטיקאיות, ישראליות, ייקיות, פעילות שמאל. כאן הנובלה איננה עוסקת בבנאליות, ואיננה עוסקת בגודש-רגשי, היא עוסקת בדיסטנס, זה שנתן זך תיאר אותו פעם כך: "המרחק הבלתי-נדוש בין שני אנשים בדרך אל האהבה, אל השיגרה, המריבות הפעוטות, האכזבה אולי".
בשביל המרחק הבלתי הנדוש הזה יודעת ארנה קזין לבנות נובלה, שהיא ארוכה מספיק כדי לתאר את המאמץ העקשני לצמצם את המרחק הבלתי ניתן לצמצום, בין שתי נשים אוהבות; והיא קצרה מספיק כדי להשאיר בתמונה – כמו במשפט של זך – את המילה החשובה "אולי". האם זאת נובלה על מרחק שהתקצר בין שתי נשים? אולי. אולי המרחק התקצר ואולי לא.

נסים קלדרון, Ynet, ב-10 באוקטובר 2010

קטע מתוך ביקורת על אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה:

סגנון הכתיבה של קזין – שהוא מגלה אך גם מכסה, ישיר אך נטול סנטימנטליות, ריאליסטי אך מרבה להתכתב עם יצירות ספרות: שירה, פרוזה, ואפילו ספרי עיון והדרכה – מתאים ככפפה ליד לז'אנר היומן הספרותי-אינטלקטואלי ואף משיב אותו למסלול הנכון, זה שקדם לעידן הבלוג. למרות שהספר מחולק לפרקים, בהתאם לסוג הפעילות ההתפתחותית שמבצעת בתה של קזין בתקופה הנדונה ("צהובה", "בוכה", "מחייכת", "יושבת" וכו'), הרי שהאפקט המצטבר של הפרקים מייצר לא רק חוויה רגשית אלא גם חוויה אמנותית.

תמר מרין, "הארץ ספרים", 11 במאי 2011

קטע מתוך ביקורת על פיקניק:

אפשר להציע את "במרחק הליכה" כמעין מבוא או רקע תרבותי לספר הסיפורים החדש של קזין, הכולל 25 סיפורים, שיש בהם כמה מעולים, ואחד מהם, שאזכיר בהמשך, נפלא ממש. מה שבספר העיוני מתואר מזווית ביקורתית, "מבחוץ", הופך בספר הסיפורים למציאות יומיומית, "פנימית". כוחו של הספר הוא בכך שהמחברת נוטשת לגמרי את העמדה הביקורתית של "במרחק הליכה". הגיבורה שלה, בכל הסיפורים, היא חלק בלתי נפרד מן העולם הזה שבו יחסי אהבה ויחסים אנושיים בכלל ניתנים לתיאור במונחים של אשפה.

דרור בורשטיין, "הארץ ספרים", 18 באפריל 2006

קטע מתוך ביקורת על "על הנוחות":

בישראל חובבת הקניות, הדיון בתרבות הצריכה די מוגבל. קזין, עיתונאית ועורכת סדרת ספרים, היא כמעט היחידה שמנסה להרחיב אותו במו ידיה, ובדרך מקורית, לא אקדמית ונגישה. בספרה הראשון והמטלטל, 'במרחק הליכה', היא הציעה שוטטות עירונית כתשובת נגד לשופינג קניוני, ובחיבורה החדש, 'על הנוחות', היא נוגעת היכן שאתם עוד לא יודעים שכואב, היכן שלא אומרים ג'ק ולא מקבלים צ'ק.

ציפה קמפינסקי, "שבעה לילות – ידיעות אחרונות", 20 ביוני 2008

קטע מתוך ביקורת על "במרחק הליכה":

במרחק הליכה" אינו מסתפק בייאוש או בנוסטלגיה, אלא מציע אלטרנטיווה: לחזור אל העיר – לא זו הפרוורית, המסודרת והסימטרית, אלא העיר חסרת הסדר, הנושמת ומלאת התנועה, שרוחשת ברחובות פתוחים ולא בקניונים. לחזור לשוטט במרכז תל אביב, במדרחוב בירושלים, בציר מוריה בחיפה – במרחב מגוון, בלתי צפוי, ובשל כך בעל פוטנציאל אירוטי שהוא סמלי וממשי גם יחד; מתחם של שונות ושל דמיון, של מפגש ושל זרות. בשוטטות הזאת יש פוטנציאל פוליטי, סמוי מן העין, ואת כיווניה מדריך החיבור הצנום הזה, בתנופה של השראה, שחרור ועצמאות.

עמרי הרצוג, "הארץ ספרים", 5 בינואר 2005

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: