אני מבקשת לספר לכם משהו, אגב ביקורת מאת שני פוקר על ספרי "איך להישאר" שמתפרסמת היום במוסף הספרים של "הארץ". אספר שבתריסר השנים האחרונות אני מלמדת כתיבת ביקורת במוסדות אקדמיים שונים, ובעיקר באקדמיה לאמנות בצלאל שבירושלים. מאז שראה אור בעברית ב-2020 הספרון "קריאה, כתיבה" של המשורר והמבקר ו.ה. אודן (בהוצאת דחק, בתרגום אביעד שטיר; קטע מתוך יצירה ארוכה הרבה יותר, שנקראת The Dyer's Hand) זכיתי לגיבוי בעברית למשנה הסדורה שאני מחזיקה בה בכל הנוגע לכתיבת ביקורת. מאז שיצא הספרון אני יכולה לתת לסטודנטים ולסטודנטיות לקרוא בעברית את הטקסט שמתמצת בצורה הבהירה ביותר – לצד טקסטים מכוננים אחרים, ובהם "פוליטיקה והשפה האנגלית" של אורוול, "מקצועות לנשים" ו"אמנות הביוגרפיה" ומסות אחרות של וולף, ובאנגלית The Elements of Style של אי-בי וייט וויליאם סטראנק – את האסכולה שבתוכה אני כותבת ביקורת ושלאור ערכיה אני מאמינה שראוי לכתוב.

במפגש הראשון בקורס תמיד אציע למשתתפות ולמשתתפים לחשוב איתי ביחד מה עשוי להיות התפקיד של המבקרת והמבקר, ושל מאמר הביקורת. אסכולה אחת של ביקורת – זו שנהוגה כיום במוסף ספרים של הארץ  – מניחה שתפקיד המבקר הוא לשפוט את היצירה ואת היוצרת לחיוב או לשלילה. לקבוע אם כדאי לקנות את הספר ולקרוא אותו או לא. אם הוא ראוי או לא. אם הסופרת שווה משהו או לא. במיטבם, מבקרים הכותבים בתוך המסורת הזאת דורשים מעצמם לנמק היטב את פסיקתם. אבל גם לדידם אין טעם לביקורת בלי הקביעה השיפוטית הזאת.

אסכולה אחרת של ביקורת – זו שנהוגה למשל במוסף הספרים של ה"ניו יורק טיימס" – מניחה שהדבר האחרון, אבל האחרון שבאחרונים, שמבקר צריך לתת לקוראת הוא הכרעה בשאלה אם הספר טוב או לא. מאמר הביקורת, לפי גישה זו, הוא יצירה בזכות עצמה, שצריכה להיות בעלת ערך בר קיימא לעצמה. אנחנו קוראים את הביקורת לא כהמלצה או אזהרה במחלקת הצרכנות של העיתון, או בעלון הגילדה של הסופרים, אלא כיצירה שמלמדת, שפוקחת עיניים, שמעוררת למחשבה, שמגלגלת שיחה. ההבדל בין שתי האסכולות ניכר בכותרות. כותרות המשנה במאמרים במוסף הספרים של הארץ פעמים רבות נכתבות בתבנית הזאת: "איקס ניסה לכתוב יצירה כזאת וכזאת, אבל כשל בזה ובזה" (ולפעמים הביקורת חיובית ואז הכותרת מכריזה שהיצירה חשובה ומעולה). כותרות המשנה במוסף הספרים של "הניו יורק טיימס" רק מספרות על מה הספר המבוקר. ואנחנו נכנסים לקרוא כי אנחנו סקרנים לקרוא עוד ועוד על העניין הזה, שהכותרת מזמינה אליו.

בעצם, אני רוצה לומר שמה שהתרבות במיטבה זקוקה לו הוא יחסים כאלה בין יוצרים למבקרים:

היוצרים עמלים ומוציאים אל העולם את היצירה שלהם – את האסתטיקה ואת האתיקה ואת הרעיונות ואת תמונות העולם שלהם – והמבקרים, אם הם מוצאים עניין כלשהו ביצירה, מעמיקים בשיחה איתה, מכניסים אותה להקשר, מלמדים אותנו, הקוראים – בין שקראנו בעצמנו את היצירה ובין שלא – מה אנחנו יכולים לקחת ממנה אל החיים שלנו, אל האופן שבו אנחנו חושבים על מה קורה ומה ראוי ואיך אפשר לחשוב ולנהוג בהקשר של הסוגה המבוקרת ובהקשר של החיים בכלל. על הדרך אפשר להעיר על כשלים בכתיבה מבחינת השפה או התוכן, אבל זה אינו יכול להיות העיקר.

וכך, כבר שנים רבות שיש לי בעיה: כשאני מבקשת להראות לסטודנטים דוגמאות למאמרים שנכתבים בעברית לפי המדריך ששרטט ו.ה. אודן – המדריך שמחייב אותם – קשה לי מאוד למצוא.

 הנה מה שאודן כתב:

"איזה תפקיד ממלא המבקר? ככל שהדברים אמורים בי, הוא יכול להעניק לי אחד או יותר מבין השירותים הבאים:

1. להציג בפנַי סופרים או חיבורים שעל קיומם לא ידעתי עד כה.
2. לשכנע אותי שלא הערכתי מספיק סופר או יצירה משום שלא קראתי אותם במלוא הקפדנות.
3. להראות לי יחסים בין יצירות מתקופות שונות ותרבויות שונות שלעולם לא הייתי מסוגל לזהות בעצמי משום שאינני יודע מספיק ולעולם לא אדע מספיק.
4. להציע 'קריאה' של יצירה שתוסיף על האופן שבו אני מבין אותה.
5. לזרוע אור על תהליך ה'עשיה' האמנותית.
6. לזרוע אור על יחס של האמנות אל החיים, אל המדע, אל הכלכלה, אל האתיקה, אל הדת וכן הלאה.

שלושת השירותים הראשונים דורשים למדנות (…) ומשום שלמדנות מרמזת על יחס בין מי שיודע יותר למי שיודע פחות, היא עשויה להיות זמנית; ביחס לציבור, כל סוקר ספרים הוא, זמנית, מלומד, משום שהוא קרא את הספר שהוא סוקר ואילו הציבור – לא (…)

שלושת השירותים האחרונים דורשים לא ידע רב יותר אלא אבחנה מעמיקה יותר. המבקר מפגין את חדות אבחנתו אם השאלות שהוא שואל רעננות וחשובות, ולא חשוב עד כמה אנו עשויים לחלוק על התשובות שהוא נותן להן (…).

הדבר האחד שאותו, זאת יש להדגיש חזור והדגש, אינני מבקש ממבקר הוא שיאמר לי מה אני צריך לראות בעין יפה או להוקיע (…) שלא יעז לקבוע לי מה עלי לחשוב. האחריות על מה שאני בוחר לקרוא היא שלי ושום איש בעולם אינו יכול לעשות זאת במקומי."

את הביקורת של שני פוקר על "איך להישאר" אפשר לשייך לאסכולת הביקורת שנהוגה במוסף הספרים של "הארץ" לפחות מאז 2014. גם מבקרים אחרים שאני מעריכה מאוד – ובהם יוענה גונן ועמרי הרצוג – כותבים בתוך האסכולה הזאת. דוגמאות מהעת האחרונה הן הביקורת של גונן על ספר חדש של אתגר קרת ("גם בספרו החדש אתגר קרת הוא בדיוק, אבל בדיוק, אותו אתגר קרת") ב-18 ביוני השנה, וביקורת של עמרי הרצוג על ממואר מאת עפרה עופר אורן ("בדולח וסכינים": זוכת פרס ספיר מחטטת בפצעי הילדות") ב-4 ביוני האחרון. בשני המקרים המבקרים כותבים על ספרים שהם אפריורי לא אוהבים, גונן בגלל הסתייגות מהסגנון של קרת, והרצוג בגלל הסתייגות מסוגת הממואר בכלל.

על ביקורות מהסוג הזה אודן כתב שלתקוף ספרים "הוא לא רק בזבוז זמן אלא גם קלקול האופי. אם ספר הוא באמת רע בעיני, העניין היחיד שאני יכול להפיק מכתיבה עליו צריך לבוא ממני עצמי, מן המפגן הפיקחי, השנון והזדוני ביתור שאוכל לנסח. אי אפשר לבקר ספר רע בלי להשתחצן!"

לפי גישה זו, היה אפשר לבקש ממבקרים כהרצוג וגונן להתנסות פעם אחת בכתיבה באסכולה של אודן. להתאפק ולא לכתוב דבר שיפוטי – היצירה טובה או רעה – ורק להעמיק ולגעת בסוגיות של הכתיבה והתוכן שיש להם, ויש להם, משהו לומר עליהן. נרוויח עולם ומלואו מהכתיבה של מבקרים חכמים כמותם אם יזנחו את עמדת השופט.

כי כדאי, אני חושבת, לשים לב לזה: מה אנחנו עושים ועושות כשאנחנו כותבים וכותבות ביקורת? אעיד על עצמי: כשאני כותבת כאן בפייסבוק או בבמות אחרות רשימות על ספרים בסוגות שחשובות לי – מסות אישיות, ממוארים – אני עושה שני דברים באופן מודע (ואולי דברים אחרים באופן לא מודע). אני ממלאת איזו שליחות מתוקף האג'נדה הספרותית שלי; אני מנסה להעלות על נס יצירות שאני אוהבת ומעריכה ושנכתבות בתוך המסורת שיקרה לי – המסורת של המסה האישית, העדות האישית, שאני מאמינה בחשיבותה לחברה הישראלית. ואני עושה דבר נוסף: אני ממקמת את עצמי כמי שהיא בת סמכא לומר משהו בעל ערך על מסות אישיות וממוארים. הסמכות נובעת לא מכתיבה שופטת – מי שם אותי להכריע אם יצירה כלשהי היא טובה או רעה – אלא מכתיבה מתמדת, מסורה, מעריכה, שמכניסה להקשר, שמשוחחת עם היצירות, שמשקפת את מה שהן מעוררות בי, שמנסה לעמוד במקצת מהאתגרים שאודן מציב לנו.

"ההליך ההגיוני היחיד עבור מבקר", כתב אודן, "הוא לשמור על שתיקה בנוגע ליצורות שבעיניו הן גרועות, ובה בעת להיאבק במלוא המרץ בעד אלו שבעיניו הן טובות, ובמיוחד אם הציבור מזניח אותן או אינו מעריך אותן מספיק. יש ספרים שנשכחו שלא בצדק. אין ספרים אשר זכורים שלא בצדק".

**

ביחס לביקורת של פוקר על אודות "איך להישאר", אני רוצה לומר דבר נוסף: מעשה כתיבת הביקורת הוא מעשה נדיב, בין שבמודע ובין שלא. כל כך נדיר שקוראים טורחים לכתוב משהו על היצירות שלנו, הבדידות של הסופרת לפעמים מכה שורשים. פוקר – שפגשתי לפני כשש שנים בסמסטר אחד שבו הייתי מרצה אורחת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, בסדנה בכתיבת מסה אישית, והענקתי לה את הציון 100, כי התרבות האקדמית עדיין מחייבת להעניק ציונים, וכי היא כתבה מסה נפלאה ממש שאני זוכרת עד היום קטעים מתוכה – טרחה וקראה וכתבה (אני יודעת שלא בשביל שכר הסופרים שאינו גבוה במוסף ספרים) וזה שווה הרבה, לא מובן מאליו ומשמח.  

אבל נדמה לי שסופרות וסופרים מעוניינים בטקסטים של ביקורת לא רק כדי לגזור מהם קטעים לטובת שיווק הספר – ובביקורת של פוקר יש לשמחתי הרבה קטעים נהדרים ומחמיאים כאלה שאני יכולה לעשות בהם שימוש פרסומי; זה מה שכתיבה באסכולה הצרכנית הזאת מספקת לנו – ובטח לא כדי לקבל ציונים מהמבקרת, אלא כדי ללמוד משהו על מעשה הכתיבה שלנו עצמנו, וכדי שתתפתח שיחה, כדי שאנשים ייכנסו ליצירה שלי ויחפשו בה משהו שהמבקרת ראתה בה שכדאי לחשוב עליו ושתתייחס אליו בכבוד, ושתאתגר את עצמה ביחס אליו.

בביקורת של פוקר יש טענה מרכזית על חוסר העמקה. ומעניין שדווקא המסה שהיא קובעת שאינה מעמיקה די – "לתקן את אלוהים" שהתפרסמה לראשונה בכתב העת "הזמן הזה" של מכון ון ליר – היא זו שממנה היא מצטטת קטעים נרחבים יחסית. אני רוצה להשתהות רגע על הטענה בעניין ההעמקה ולבדוק את עצמי. לשיטתה של פוקר עצם העדות על סקר שערכתי בין חברי פייסבוק פוגע בהעמקה של הטקסט. יכול להיות. תמיד אבקש מסטודנטיות וסטודנטים לא להסתמך על ויקיפדיה ופייסבוק כמקור למידע. אבל הייתי רוצה להציע שאולי התרבות האקדמית היא שמזהה בין עדות על בדיקה אישית ואינטואטיבית ובין חוסר העמקה.

את המסה הזאת אני פותחת בהצהרה הזאת:

"יש לי תחושת בטן לא טובה בקשר ליהדות". כבר במלים האלה אני מגדירה את הטקסט כמסה אישית שמזמינה את הקוראות והקוראים להצטרף אלי לבירור שאני מבררת; אין כאן יומרה אקדמית. והבירור נמשך דרך שיחות עם מרצות ליהדות ולמקרא, ודרך עיון בטקסטים בשיעורים של יהדות, ודרך פנייה לטקסטים הגותיים פמיניסטיים שמאירים את דרכי. איך היה נראה בירור כזה אם היה מעמיק, לשיטתה של פוקר? אני שואלת באמת, לא כהתרסה.

אני חושבת שלפעמים הצעקה שהמלך עירום – שאלוהים הזכר הלאומני והטקסט התנ"כי הפטריארכלי אינם יכולים לשמש לנו כמקשה אחת של תשתית מוסרית נאותה בימים אלה; שאולי הגיעה העת לתקן משהו בטקסט היהודי ובדמות האלוהית ששורה עליו, כדי שיהיה לנו בסיס מוסרי טוב יותר לחיים כאן. ושכדאי לבדוק אפשרות, ברוח הצעתה של ההוגה הנוצריה הפמיניסטית מרי דיילי, שאלוהים יהיה ישות מופשטת ולא אבא מזוקן, פטריארך, ושיהודים יפסיקו לתפוס את עצמם כעליונים על בני עמים אחרים, ושכדאי לבדוק אפשרות שבדומה לפונדמנטליזם האסלאמי גם הפונדמנטליזם היהודי אחראי לאסון המתגלגל שאנחנו בתוכו – לפעמים הצעקה הזאת עשויה להיות מעמיקה מכל רפרנס אקדמי. אני לא יודעת אם אני צודקת, אבל אני חושבת שזו שיחה שכדאי להתחיל לגלגל. לרגע, בשורה האחרונה של המאמר של פוקר, נדמה שהיא מתחילה לעשות בדיוק את זה.

הנה הביקורת של שני פוקר ב"הארץ ספרים" על "איך להישאר", 11 בספטמבר 2024

איך להיות ישראלית שמאלנית ופמיניסטית ב–2024

ארנה קזין במיטבה כשהיא כותבת רשימות שיש בהן ממד של התנסות והשתתפות בעולם, אבל הטקסטים ההגותיים שלה לוקים במחשבה לא מספיק מעמיקה

לא מזמן שבתי אל אחת המסות המפורסמות של ג'ורג' אורוול, "לירות בפיל" — טקסט שמספר על תקרית שבה ירה בפיל בזמן שירותו כחייל בריטי בבורמה, כאשר המון של בורמזים מריע מאחוריו. זה טקסט לופת שלא מתיישן, ששם במרכזו את ההתנסות האישית של הכותב ומגיע באמצעותה לתובנה כבדת ערך. בכך הוא ממצה באופן מופתי את הז'אנר שניתן לכנות "מסה אישית פוליטית". ה"מסה" נגזרת מן הפועל לנסות, וכשמה היא מסורת כתיבה לא סמכותית. האפקטיביות שלה מצויה בכך שהיא לא מניחה ידיעה מראש, אלא מנסה להסיק את מסקנותיה תוך כדי כתיבה והשתתפות בעולם; הכתיבה — על פי המסה — היא פעולה שפוגשת את המציאות. לא נפרדת ממנה.

בישראל, אחת הכותבות הפעילות בז'אנר הזה היא ארנה קזין. ספרה החדש, "איך להישאר", מכנס שבע מסות, שכולן מבקשות בדרך כזו או אחרת להשיב על השאלה שבכותרת, או בניסוח אחר שלה: "איך להתמסר להיבט הזה של חיי שהוא הישראליות". בפתח הספר קזין הציבה מוטו של הסופרת הבריטית דבורה לוי: "כדי להיות סופרת, הייתי צריכה ללמוד להפריע, להשמיע קול, לדבר קצת יותר בקול רם, ואז בקול רם יותר, ואז רק לדבר בקול שלי, שהוא לא רם בכלל". זה תיאור הולם מאוד לקולה של קזין, שאינו רם בכלל. קזין היא כותבת רהוטה, אמינה ומשכנעת. היא אינה רטוריקנית תקיפה ואף אינה רטוריקנית חריפה. לא נוטה אל הומור ולא להגזמות או לאירוניה. להיפך, כתיבתה יבשה מאוד ולאו דווקא במובן הרע. התחושה היא שהדברים נאמרים ביושר ובמידתיות, תוך הטלת ספק עצמי. היא אינה מגיעה עם סמכות של ידע ולא עם תחמושת של עובדות, אלא עם הרהורים, מחשבות וחוויות. ואף שלעיתים היא אומרת דברים בוטים או כבדי משקל — עדינות לא מצויה יוצאת מן הטקסטים הללו, ונדמה שהם חוששים להרע לזבוב. המתח הזה יוצר חוויה של סקרנות, פקפוק עצמי והשתהות. ובעיקר: תחושה אמיתית של דיבור — בתקופה שקשה לדבר בה.

הדיבור העיקרי במסות נסב על הקושי של קזין להיות ישראלית בימינו, ובעיקר מאז שעלתה לשלטון ממשלת הימין הקיצוני, בהיותה של הכותבת "אתיאיסטית, פמיניסטית, שחיה במשפחה של נערות ואמהות בעלות נטיות פציפיסטיות", מתנגדת לכיבוש וכולי. בתוך הקונפליקט הזה קזין מבקשת להציע אופק של הישארות דרך מחשבה פוזיטיבית על מעשה ההתנגדות, ודרך אמונה מחדש באפקטיביות שלו. היא מזכירה לקוראים את המהפכה הלהט"בית — תהליך של מאבק מוצלח שהיתה עדה לו בימיה חייה. דרך כך היא מבקשת להזכיר שהמאבק הממושך עשוי לשאת פרי. שהזמן עשוי לקחת אותנו קדימה. שהקִדמה עשויה לקרב אותנו אל עבר מציאות טובה יותר.

ממד "הגיוס" והעידוד עשוי אולי לזקוף את ראשם של קוראים מסוימים, במיוחד בימים שבהם יציאה לרחובות מלווה בתחושה עמוקה של תבוסה. אבל כוחו של הקובץ מצוי יותר במסות שיש בהן ממד מובהק של התנסות, של תיעוד והשתתפות בעולם. בעיקר כדאי לציין את "כמה מחשבות בעקבות לילה במעצר", טקסט שמתאר לילה שבו נעצרה קזין בהפגנה בקפלן ב–10 בפברואר. זו מסה שמאפשרת לקוראים להתוודע אל חוויית המעצר באופן מיקרוסקופי. בטקסט עדין ומדוד מתארת קזין בפרוטרוט את הלילה שעבר עליה, החל מרגע המעצר בהפגנה ועד שחרורה יום למחרת, ומתעכבת בין השאר על השוטרים שנהגו בה בכבוד — נקודת מבט מרעננת אל מול ההרגל האוטומטי לסמן את כל השוטרים בצד אחד.

מסה נוספת ראויה לציון היא "געגועים לג'וז", טקסט נוסטלגי המתאר את ימיו הפעילים של הבר־מסעדה "ג'וז ולוז" ברחוב יהודה הלוי בתל אביב — ובעיקר את בעלות המקום — שבו קזין היתה מן הלקוחות הקבועות. "הג'וז", עבור קזין, אינו רק מקום בילוי שנסגר, אלא מרחב מחיה שאפשר דמיון לצורת חיים אחרת, ושסגירתו מצטרפת לתהליכים האחרים המתוארים בקובץ. המסה נכתבה במקום רעיון נועז יותר שלא הוציאה אל הפועל — לכתוב ביוגרפיה של המסעדה, שהיא מוסד חשוב לרבים — ויש להצטער על כך.

לעומת המסות הללו, המסות ההגותיות בקובץ לוקות לעיתים במחשבה לא מספיק מעמיקה, שלא תמיד מצליחה לשכנע או לקדם תפישת עולם מפרה ביחס למחשבת הישראליות. התחושה היא שהרבה מהמחשבות לא לקחו את מעשה החקירה או ההתנסות במלוא הכובד ובמלוא העומק. זה בולט במיוחד באחת המסות היותר חלשות בספר, "לתקן את אלוהים", שבה קזין מציגה הצעה מופרכת ונועזת: "לקחת מאלוהים את הפאלוס שלו"; הצעה שדווקא יכול היה להיות כיף להתווכח איתה או להיסחף איתה, לו נעשתה באופן מעמיק יותר.

קזין טוענת במסה כי יש לחסל את "האלוהים האב", וכי "הטקסטים היהודיים המקודשים עד היום, שנכתבו אך ורק בידי גברים בעידן פטריארכלי, כלומר בתרבות שמעלה על נס ערכים של בעלות, אדנותיות וקנאות, הם בעייתיים לא רק בהקשר של נשים ומצבן. טמונה בהם סכנה לכל החי על פני האדמה, משום שהם רק חצי־אנושיים". קצת אחר כך היא מציעה: "בואו נדמיין אפוא שלא יקודשו עוד הטקסטים הפטריארכליים של היהדות. בואו נדמיין שייכתבו טקסטים חדשים וייכנסו לקנון. בואו נדמיין שההשתתפות במלאכת התיקון היהודית כוללת גם מחיקה: מחיקה של כל הפסוקים צרי העין וגסי הלב. מחיקה של כל הפסוקים שמניחים כי העם היהודי נעלה על עמים אחרים. מחיקה של כל הפסוקים שמניחים שאלוהים הוא אב זכר והוא אלוהי היהודים בלבד…". על הדרך היא דוחה את ההצעה של המורה לקבלה שהיא פוגשת במרכז "נווה שכטר", שמספרת לה שיש גם תפישות דיאלקטיות יותר של אלוהים, לפיהן אחת מצורותיו היא השכינה הנקבית וכולי, ומתעלמת מן הצד האתי בהצעה למחיקת רעיון יקר כל כך לאנשים רבים כל כך (ועוד במזרח התיכון הדתי מאוד הזה, שבו, על אף הכל, קזין מבקשת להניע אותנו להישאר).

מצד אחד, ראוי להעריך את הרצון לטעון טענה מז'ורית, גדולה, ואם לא להעריך את הגותה אז אולי להעריך את מידת הנאיביות שלה, בתוך עולם שאינו נאיבי עוד יותר בשום צורה. אבל מן הצד השני, המסה הזו מתמצתת בעיקר את הפער, הנוטה להיטשטש לפעמים, בין אינטואיציה לבניית מחשבה; בין פוסט בפייסבוק לכתיבת ספר. בתחילת המסה קזין מבקשת לשים את ההנחות המוקדמות שלה בצד כדי לנסות להיכנס באמת אל מצב של גילוי. היא כותבת: "אני מורידה אפוא לאש קטנה את הרתיעה שלי מהיהדות ויוצאת לברר ולהבין. אני שואלת את חברי הפייסבוק שלי: מה אתם אוהבים ביהדות שלכם?". עד שכבר מגיעה מישהי עם תשוקה לרעיון גדול — בתוך שיח אינטלקטואלי של רעיונות דלים בדרך כלל — הוא נותר בין ממצאי סקר פייסבוק לרשמים מסדנה בנווה שכטר.

והמשפט הזה לוכד משהו מהותי מן החיפוש בקובץ. "אני יוצאת", כותבת קזין, ולא בפעם היחידה מתגלה שהיציאה היא אל מרחבי הפייסבוק. אבל האמת היא שאם רוצים לומר אמירה מז'ורית — אם רוצים באמת להציע תמונת עולם חדשה ולקדם אותה — עדיין אין ברירה אלא לעבוד קשה ולעשות גם מהלך מז'ורי. כלומר, לדבר ברצינות ובעומק עם הפילוסופיה והספרות. גם אם לא בקול רם.

המסות בקובץ דורשות מאיתנו לשנות את סדרי הפטריארכיה, לתקן את אלוהים, להפנות את הגב אל הטקסטים היהודיים ובעיקר: להתעורר אל מול קיבעונות העבר המדכאים. אבל לצד זאת כדאי לזכור, כפי שקזין תעיד בעצמה בטקסט היפה על ג'וז ולוז — הזמן אינו לוקח אותנו רק קדימה. למשל, קרוב לוודאי שהיה הרבה יותר כיף לחיות בתל אביב לפני 15, 20 או 30 שנה. כשהרחובות עוד לא הוצפו בקורקינטים חשמליים, כשהיה אפשר לשכור דירה במחיר אנושי, כשעוד היה ניתן לשתות על הבר של הג'וז. האם אפשר להאשים את העולם שהיה כאן לפני אלפיים שנה, רק בגלל שהוא העולם שהיה כאן לפני אלפיים שנה? כמה קוצר רוח דרוש כדי לא להצליח לאהוב את פסוקי קהלת, רק משום שהם ממוסגרים בתפישת האדם המאמין באלוהים, בעולם שעוד היה בו אלוהים. וממילא איך אפשר לסרב לעדויות הללו. איך אפשר לרצות לכרות אותם מחיינו. האם צריך להזכיר שהיהדות הובילה לנצרות, והנצרות טוותה מסלול להומניזם, וההומניזם לליברליזם, ושכולנו — במידה זו או אחרת, אפילו חילונים אתיאיסטים גמורים — חיים על אדניה של היהדות?

בסופו של דבר, מבעד לכל המחשבות הגדולות שמציעה קזין, נדמה לי שהתשובה המשכנעת ביותר לשאלת הספר מצויה במשפט אחד פגיע מתוך המסה "למה להישאר". משפט שממילא אוחז בתוכו את אי האפשרות הבלתי נסבלת להשיל את העבר: "בתל אביב", כותבת קזין, "בנותינו יכולות להיות ישויות ייחודיות בעלות תשוקות, תחומי עניין, הרגלים וסקרנויות משלהן. אם נעבור לארץ אחרת, הן עלולות למצוא את עצמן תחת התווית של 'יהודיות'".