הציפור יודעת לכתוב גם בלי הצפר

יש לי בעיה עם "אלבום", הספר החדש של ציבי גבע (הוצאת לוין, 2026). אני קוראת את הטקסטים שמופיעים בו לצד עבודות האמנות – את קטעי ההגות, קטעי השיחה, פרגמנטים של ממואר – ואני רוצה לסמן בו משפטים, פסקאות, בעט, כמו שאני נוהגת תמיד כשאני קוראת ספרות שמלמדת אותי, שמאירה את עיני, ושיש בה ניסוחים לנצור. אני רוצה לקווקוו קטעים שאוכל לחזור אליהם.

לדוגמה, אני רוצה להדגיש בעט כחול את הקטע שבו גבע עונה ליונה פישר כאשר הם משוחחים על אודות ההבחנה בין "אמנות" ו"לא אמנות". גבע אומר שבדרך כלל הוא לא מתעסק בהבחנות האלה אלא נוהג לפעול בעזרת "הנחות זמן ביניים", כלומר יוצר מתוך מחשבה של זה "מה שאני עושה בינתיים". ואז הוא מצטט את אנרי מישו, שכתב "אני כותב כדי לשוטט בתוכי". ומוסיף: "מבחינה זאת, ה'לשוטט בתוכי' יותר חשוב מהכתיבה. במובן מסוים האמנות מאפשרת לי להבין מי אני, המשוטט (…)". את השורה הזאת אני רוצה לסמן.

או למשל אני רוצה לעשות אוזן חמור לעמוד שבו, תחת הכותרת "חירבה", גבע מספר על הצעה לפרויקט שהגיש יחד עם האוצרת שרית שפירא ב-2003 לביתן הישראלי במסגרת הביאנלה בוונציה. "ההצעה היתה לבצע מעין פיגוע, פיגוע עצמי, בביתן הישראלי בג'רדיני, פעולה שתהפוך אותו לתל חורבות, להר של גושי בטון, זכוכיות וברזלים שיהווה את המוצג עצמו…" ובהמשך הוא משתף אותנו בדיוק בפרטי ההצעה, שנדחתה, ובמחשבה שמאחוריה, בפשטות ועדוּת מאלפות.

או, למשל, אני רוצה למתוח קו מתחת לציטוט מפי ברנט ניומן, שאמר: "תיאוריית אמנות לאמן, היא כצפרות לציפור".

ובכן אני קוראת, ורוצה לסמן כהרגלי, כאן וכאן וכאן, אבל הבעיה היא ש"אלבום" הוא לא ספר רק עשיר בקטעי יומן, חלום, ממואר, והגות אינטימיים וכתובים לעילא ולעילא, אלא הוא ספר יפהפה, במיטב המסורת של עיצוב מוקפד ואיכות גבוהה של המעצב מיכאל גורדון, ואני לא יודעת אם אני יכולה לקשקש כך על ספר אמנות! זה משהו שעושים? שאני יכולה לעשות? מה דעתכם?

כך או כך, אני שמחה כל כך שהספר הזה רואה אור. ב-15 השנים האחרונות, ודווקא כהדיוט גמורה באמנות, זכיתי להנחות סדנאות כתיבה שמבררות יחד עם הסטודנטים [בבצלאל עד לאחרונה, בבית לאמנות ישראלית, ובמוסדות אחרים] איך לכתוב על אמנות. באתי לתהליכים האלה כבעלת ניסיון בכתיבה, אבל כקוראת תמימה של טקסטים על אמנות; כחיצונית לשדה האמנות, חשדנית ומסתייגת. ככזאת מצאתי כל כך הרבה כתיבה שגורה – בספרי אמן, על קירות של תערוכות, בביקורת אמנות בעיתונות – שלא הבנתי, או שלא ידעתי אם יש בה ערך; שבגלל דבקות שלי בעקרונות של כתיבה בהירה, או בגלל רגשי נחיתות ביחס לעולם האמנות, חשדתי שהיא נגועה בז'ארגון שמסתיר פעמים רבות אמירות ריקות.

הדהדה בי כל השנים האמרה: "לכתוב על אמנות זה כמו לרקוד על אדריכלות" [פרפרזה על אמרה המיוחסת ללורי אנדרסון בהקשר של מוזיקה]. והרגשתי שאני רוצה לאתגר את הסטודנטים למצוא את הדרך לכתוב את הטקסט שלצד האמנות או לנוכח האמנות כיצירת אמנות ספרותית שעומדת לעצמה. לא כמתווכת, לא כמפרשת, אלא כמקרבת, כמשוחחת. והנה, זה מה שאני מוצאת ב"אלבום" של ציבי גבע.

"כבר שנים אני מצייר ציפורים", כותב גבע. "אין לי תשובה לשאלה 'למה' שנשאלתי כל כך הרבה פעמים. באמת שאינני יודע. במשך הזמן הולכת ופוחתת בי היכולת לענות על שאלות מסוג 'למה'. אני יודע רק שזה שם, מונח שם, או דואה שם כאיזה איווי. במשך השנים למדתי להרפות, לשחרר את הציפור שבי מפרשנות "צפרית". לתת אמון בדחף, בתחושה שה'זה' מבקש להיות (…)".

במקום אחר, גבע מספר ליונה פישר על ההיבט הפוליטי באמנות שלו;  "אני מרגיש שבגלל הממד ה'אנחנואי' שהיה בקיבוץ, היה קשה מאוד לעשות אמנות שמדברת על ה'אני'" הוא מגלה, ומנתץ בכך איזו מוסכמה שלעניות דעתי מאוד חשוב לנתץ ביחס למעשה הפוליטי; כי "אחרי הרבה שנים, הבנתי שהעיסוק הפוליטי שלי הוא חלק, הוא שיקוף של, ולעתים הוא קצת 'סיפור כיסוי' לתכנים הפרטיים, קונסטרוקציה מסוימת שמאפשרת להם לבוא לידי ביטוי אבל צריך עין חדה בשביל לחשוף את זה. אני בשום אופן לא מסתייג כאן מהפוליטי, שבארץ מקבל הרבה פעמים פרשנות שטוחה וקטלוג דוגמתי. אני רק מנסה לטעון לעמדה רחבה יותר, שרואה את הממד הפוליטי, הממד הפסיכולוגי והממד האסתטי כמשקפים זה את זה".

טוב, אני צריכה להפסיק כאן לסמן לי בראש עוד ועוד פסקאות. ופשוט אמליץ לכל שוחרת אמנות, וממילא לכל אוהבת של האמנות של ציבי גבע, לרכוש את הספר הזה [בחנויות העצמאיות! המגדלור, תולעת ספרים, חנות מוזיאון תל אביב, בסיפור פשוט – בתל אביב, ובאדרבא בירושלים]. בזכות הכתיבה של גבע התקרבתי כפי שאף פעם לא התקרבתי למעשה האמנות הזר לי כל כך. בזכות הטקסטים שעומדים לעצמם, ציפורים חופשיות מצפרותן, אני פתאום רואה בספר גם את עבודות האמנות עצמן, ומחפשת דרך לנצור גם אותן.