כמה מחשבות ראשוניות על סוגת הדיוקן בעקבות קריאה ב"בבטן הלווייתן" הנפלא של רות מרגלית
- ספרה של רות מרגלית "בבטן הלווייתן – דיוקנאות מחברה במשבר" [אלטנוילנד, פרדס, 2026] מחזיר אותי לשנים שבהן נהגתי לכתוב כתבות דיוקן בעיתונים [ב"חדשות", ב"העיר", ב"הארץ"]. כתבת הדיוקן היתה ועודנה מהסוגות העיתונאיות האהובות עלי כקוראת, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים כתבתי בעצמי כמה רשימות דיוקן שאני ממש גאה בהן: דיוקן של העיתונאי, השתיין, ואיש "יועזר בר יין" שאול אברון, נניח, או דיוקן של העיתונאית עמירה הס, וגם ראיונות-דיוקן עם נשים אמריקאיות ובריטיות חשובות בעולמי כרוזאן בר, סוזי אורבך, ג'ודית באטלר וברברה ארנרייך, שבאו לביקורים קצרים בישראל וזכיתי לשוחח איתן, אם להזכיר אחדות מתוך עשרות רבות.
אבל הנה, אני קוראת עכשיו את הדיוקנאות של מרגלית שנכרכו בספר [בפעם השנייה – את רובן קראתי לראשונה במקום שבו הופיעו באנגלית, ב"ניו יורקר", ב"ניו יורק טיימס"] ונוכחת בפער העצום שבין הסטנדרט העיתונאי הרווח בעיתונות הישראלית לבין זה של השבועון והעיתון מניו יורק. אני רואה את הפער שבין הכתיבה שלי לבין זו של מרגלית. ומתעוררת אצלי אי-נוחות.
אני מבקשת לתת לעצמי הנחות: ראשית, אני מרגיעה את עצמי, ישנו הפן הכלכלי: אין זמן, המשכורת דלה, ולכן אין ברירה: את ראיונות הדיוקן ביססתי על שיחה אחת בת כמה שעות עם המרואיינת ועל עבודת תחקיר של יומיים-שלושה, שעיקרה קריאה. צריך להגיש לגיליון של השבוע. מה לעשות. את הדיוקן של עמירה הס ב"העיר" באמצע שנות התשעים, לעומת זאת, ביססתי על שלושה ימים שלמים שבהם ליוויתי אותה בעבודתה ככתבת הארץ בעזה ואף נשארתי ללון אצלה לילה אחד בדירה בשכונת רימאל העזתית. שלושה ימים וגם לילה אחד בעזה! אבל איפה ההשקעה המרשימה הזאת מצידי ואיפה כתבות הדיוקן של מרגלית, במיטב המסורת של "הניו יורקר". עושה רושם שהעבודה שלה עליהן נמשכת שבועות רבים, וניכר שהיא מתבססת על שיחות רבות עם מושא הדיוקן וכוללת שיחות עם עשרות אנשים סביבו, לצד קריאה רבה. המון המון שעות עבודה. זו לא אשמתי! אם רק היו משלמים לי כמו שמשלמים להם!
יתרה מזאת, אני אומרת לעצמי, למרגלית ולקולגות שלה יש לפעמים מקום לפרסם רשימה בת עשרת אלפים מלה, ואילו אצלי בשנות התשעים במקרה הטוב הגעתי ל-3,000; במקרה השגור קיבלתי כפולה, שזה לא הרבה יותר מ-1,200 מלים. אז מה הפלא ששלה הרבה יותר טובות!
- "בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה", כותבת מרגלית בהקדמה לספר הדיוקנאות, "לימדו אותנו להבחין בין פרופיל 'זרקור', שמדגיש אדם יוצא דופן או שנוי במחלוקת, לבין פרופיל 'עדשה', שבו האדם הנבחר משמש ככלי לבחינת סוגיות רחבות יותר. הפרופיל האידיאלי מבחינתי, והסיבה שאני חוזרת פעם אחר פעם לז'אנר הכתיבה הזה, אמור להשיג את שני הדברים: לעמוד על העומקים ועל המאפיינים הייחודים של אדם אחד, ותוך כדי כך לספר לנו משהו רחב יותר על החברה שאליה הוא משתייך". הדיוקנאות של מרגלית בהחלט משיגים את ההישג הכפול הזה. אנחנו מיטיבים להכיר בזכותה את מנסור עבאס, את יינון מגל, את מירי רגב, ואת ענב צינגאוקר, אבל בעיקר אנחנו לומדים על החברה הישראלית ועל הנסיבות המסוימות שבהן האנשים האלה בולטים ומשפיעים.
יותר מכך, כתבות הדיוקן של מרגלית שופכות אור על סוגיה שתמיד מעסיקה אותי ביחס לקורות האנושות: האם התנועות החברתיות, הדפוסים התרבותיים, התמורות ההיסטוריות הם כולם תולדה של אנשים ייחודיים ומשפיעים, או שהאנשים הייחודים והמשפיעים הם גילום של תנועות, דפוסים ותמורות? נניח: האם האפרטהייד בדרום אפריקה נגמר בזכות נלסון מנדלה, מנהיג יחיד בדורו בלשון המעטה, או שמנדלה הוא כבר תולדה של זרמים תרבותיים ופוליטיים שרק חיכו לאדם כמוהו והוא רק נכנס לתפקיד המוכן בשבילו? או, באופן דחוף יותר: האם ישראל שוקעת בגלל בנימין נתניהו, או שנתניהו הוא הגילום האנושי של השקיעה של ישראל – בגלל הכיבוש, בגלל הכשלים הטמונים בציונות, בגלל העליונות היהודית?
- בדיוקן מרתק שכתבה על יוצרי הסדרה "שטיסל", סדרת טלוויזיה מצליחה ואהובה שלוכדת בנאמנות חיים של משפחה חרדית, מצטטת מרגלית את אחד היוצרים שהסביר לה למה העדיף שהאחייניות והאחיינים שלו לא יצפו בסדרה: "'חרדי שצופה בייצוג של עצמו ישתנה בהכרח לאחר שצפה בה', הוא הסביר. 'זה מה שמקס ובר קרא לו 'הסרת הקסם מהעולם'. זה גורם לי קצת להזדעזע". אני חושבת שאולי זה מה שעלול – או דווקא עשוי – לקרות כשקוראים כתבת דיוקן טובה כמו אלה של מרגלית. גם אנחנו נשתנה אחרי שנקרא אותה. כי כשלומדים להכיר מקרוב את מירי רגב, למשל, או את יינון מגל, או את מנסור עבאס, מוסר הקסם מהעולם, וגם הכישוף מתבטל. "'כל זה חדש', אמרה לי רגב באחד הבקרים שבהם התלוויתי אליה, כשהצביעה על המקום שבו ניצב עד שנה קודם לכן הבניין שבו גדלה בקריית גת. 'ישנוּ ארבעה בחדר, במיטות קומותיים. סבתא שלי ישנה במיטה התחתונה'", מצטטת מרגלית את רגב וממשיכה: "בן רגע אורו עיניה וחיוכה התרחב. למרות דבריה על הקשיים שחוותה, נדמה היה שהיא עורכת מעין סיבוב ניצחון בעיר הולדתה, ומוודאת שלא ייעלם מעיניי כמה רחוק היא הגיעה". ברגעים אינטימיים כאלה, שבין כותבת הדיוקן לבין מושאו, כבר אי אפשר לחשוב על מושא הדיוקן כעל הפלקט, הדימוי השטוח, שהוא עשה מעצמו. רגב היא גם הילדה שישנה בחדר עם סבתה וגם זו שעורכת סיבוב ניצחון בעיר הולדתה. היא לא רק הפוליטיקאית הגזענית השנואה עלי מהליכוד. היא גילום של תנועות ותמורות חברתיות וגם נושאת הלפיד שלהן. היא בן אדם בשר ודם ולא רק תדמית.
- מימי כמחברת רשימות דיוקן אני זוכרת תכונה בולטת של העבודה: איך תמיד התאהבתי קצת במושא הכתבה. גם אם זה היה טומי לפיד או אורי ליפשיץ או כל אדם אחר שבאופן עמוק אני מסתייגת ממנו פוליטית ומוסרית. יש משהו בקשב שנדרש, בהתקרבות אל האינטימי, אל האישי, אל מה שמאחורי הדימוי הפומבי, שמחייב אכפתיות וחיבה. רות מרגלית מתייחסת לתופעה הזאת באפילוג שהוסיפה למשל לדיוקן של מירי רגב. "…כששבתי וקראתי את הפרופיל שכתבתי עליה, זזתי באי נחת בכיסא. חששתי שהייתי עדינה מדי ברגעים מסוימים, שנתתי לתפיסתה העצמית הגרנדיוזית להשפיע עליי. אני זוכרת שהתרשמתי מאוד מהתעוזה ומהחמימות שלה, אפילו כשחשבתי שחלק מאמירותיה מתועבות מיסודן".
- אני קוראת את הדיוקנאות שחיברה מרגלית, מרותקת, לומדת, מעמיקה להבין וכל הזמן עולה בדעתי מושג אחד באנגלית: Decency. אני מתכוונת למובן הזה:
honest, polite behavior that follows moral rules and shows respect for others.
בעברית המלה היא הגינות. אבל אני לא בטוחה שהיא לוכדת את מלוא המובן שאני מתכוונת אליו. כך או כך, נדמה לי שזו הסגולה הבולטת של כתבת הדיוקן הניו-יורקרית בכלל ושל מרגלית בפרט. זה לא שאי אפשר לזהות את העמדה הפוליטית המוסרית של הכותבת, לא שהיא לגמרי חסרת פניות, אלא שהיא מתייחסת תמיד למושא הכתיבה בהגינות. אני חושבת שזה, יותר מהעניין הכלכלי או מהיקף הכתבות, מבדיל בין הסטנדרט העיתונאי של מרגלית לבין העיתונות הישראלית. אבל זה כבר יהיה לגמרי לא הגון, לא decent, מצידי להכליל באופן הזה.
ארנה קזין 