דיסטנס

נובלה. מתוך האנתולוגיה "מאחורי הכסף יש סיפור", בעריכת דנה אולמרט, בהוצאת אחוזת בית, 2010.

דיסטנס
מאת ארנה קזין

יום רביעי אחרי הצהריים

איפה הנקניק? שייסה. אדריאנה דינר לא מוצאת. היא זוכרת במפורש שהניחה אותו על שולחן המטבח. נקניק סרוואלד פרוס דק, עטוף בנייר פרגמנט לבן, כמו שקרל-אדולף היה מכין לה בילדותה. היא בטוחה שהניחה אותו כאן, על השולחן, ליד קופסאות האספרגוס הלבן, והנקניקיות-חזיר שתכף תכניס לסיר ותבשל, וקופסת שימורים ענקית של כרוב כבוש, שהיא מקווה שיהיה טעים, היא התכוונה לקנות טרי במעדנייה היקרה ביהודה המכבי אבל לא היה להם; טוב, מילא. כרוב כבוש. אבל ארבע מאות גרם סרוואלד לח ודחוס, המון פרוסות דקות – זה כבר משהו אחר. איפה לעזאזל הוא יכול להיות.
קרל-אדולף היה טומן את הפרוסות עמוק בילקוטה, ומניח שם גם רבע כיכר לחם, שתבצע בעצמה כי פרוסות מתייבשות, והן עדינות ודקות. זה לא שהוא מתעצל למרוח לה, הוא פשוט חושב שהיא כבר ילדה גדולה והיא צריכה לדעת שנקניק אוכלים עם לחם בצוע ביד, נוגעים בחומר, אוכלים אותו, קורעים ממנו, לא פוחדים.
איפה הוא יכול להיות, הנקניק. אין אף אחד בבית היום, אין את מי להאשים. אלא אם כן וולף, השנאוצר של השכנה נכנס, ולא התרוצץ סחור-סחור כהרגלו אלא קפץ על השולחן בזריזות ממוקדת, תפס את הסרוואלד בשיניים, וחמק מיד החוצה, בלי להשאיר סימן. אין כאן ריר. אין כאן טביעות רגליים, אין שאריות לעיסה. הדלת נעולה. אדריאנה דינר לא מבינה.
בעוד שעתיים בערך שילָה אמורה לבוא, ואחריה יבואו גם חברות, אלזה, דינה וג'ניפר. אדריאנה לא מוכנה. למען האמת, אין לה חשק לדויטשה-פארטי שלה. כשהחליטה ויזמה והזמינה, היה לה מצב רוח מרומם, וכל העניין נראה לה משעשע ואפילו קצת מעניין. הן יקראו שירים מהריין [שירים מהריין? מה זאת אומרת, שילה שאלה, ואדריאנה אמרה לה, נו, את יודעת, שירים שמתרחשים על גדות הריין, או בהשראתו, זה לא כל כך קשה, את הרי קראת כל מה שנכתב בגרמנית, לא? לכל הפחות נקרא את "התצפית על הריין" של מקס שנקנבורגר, עם השורה "כשם שהמים עולים על גדותיך, כך על גרמניה דם גיבוריה"; ונעשה זאת בפאתוס. טוב, בסדר, שילה הפטירה, אחפש שירים מהריין].
שילָה היא המדריכה הפסיכואנליטית של אדריאנה, וכבר מזמן הפרה את הגבול התקין והסביר, שעובר בין המותר ובין האסור בטיפול. בשביל הדויטשה פארטי היא הבטיחה לקרוא משהו משל פרויד במקור הגרמני, ולדבר על בעיות התרגום שלו לאנגלית ולעברית. אדריאנה רוצה לקרוא את פרויד בשפת המקור, ועוד איזה חכם אחד או שניים, נניח את גתה, כן, למה לא, את גתה ואת היינה ואת הנדרלין ואת קפקא, וגם את היינריך בל היתה שמחה לקרוא בשפתו, אבל היא לא יודעת גרמנית, וכל חייה מיאנה לדעת גרמנית. היא היתה אומרת, די, אבא, דבר עברית, וקרל-אדולף היה זועם ושותק, זועם ושותק, שייסה.
מה עוד במסיבה? שילה הסכימה לשיר – אדריאנה תנגן בפסנתר – יצירה ווקאלית של ברהמס, אולי שירים לקול ולפסנתר, אופוס 19. הטלפון מצלצל. לאדריאנה אין חשק לענות אבל זו בטח איה, ויש לה אחריות. היא עונה. "אמא, נכון אין לי תרמיל גדול לטיולים? אבא אומר שהוא זוכר שקניתם לי". אדריאנה עונה מה שהיא עונה – כן, הם קנו לה, אבל היא לא הספיקה להשתמש בו, איכשהו התיק נקרע, כי סחבו בו יותר מדי ספרים כשאדריאנה עברה דירה בבהילות.
בעלת הבית איימה לעשות לאדריאנה את המוות, אם לא תצא מיד, כי היא שונאת פסיכואנליטיקאים לא פחות משהיא מתעבת שמאלנים; פתאום התחוור לבעלת הבית שאדריאנה היא לא רק פסיכואנליטיקאית, ממש תחנת רכבת של משוגעים, אלא גם פעילה בארגון שמאל, כלומר היא חטטנית וסוטה, מנפנפת בכביסה מלוכלכת, מרעילת בארות, ובעלת הבית לא אוהבת חטטנים, סוטים, כובסים-בחוץ ומרעילים, לכן נתקפה זעם ולא הסכימה להאריך את חוזה השכירות. היא טענה שכל המטופלים של אדריאנה מטנפים את חדר המדרגות עם הצרות שלהם ועם הטישו. הדבר האחרון שהיא צריכה הוא שיבואו גם המפגינים, עם השלטים, וכל הרעל שלהם.
קשה להבין מה קרה שם, לבעלת הבית, שהשתגעה. מן הסתם איזו טראומה ששבה לחיים; אדריאנה החליטה לא להתעמק ועברה לגור בדירת קרקע חדשה, יפה ושקטה, בשכנות לשנאוצר שנכנס מדי פעם על דעת עצמו ומסתובב סחור סחור. אדריאנה מורידה את השפופרת וחושבת שבזמן האחרון היא לא מתגעגעת לילדה שלה, לא אכפת לה כשהיא נשארת לישון אצל אביה, לא אכפת לה כשהן לא מתראות אפילו שלושה ימים ברציפות.
שילה אומרת לאדריאנה שוב ושוב בזמן האחרון שתשים לב שהיא, אדריאנה, בדיכאון. שהיא הפסיקה לאהוב את המטופלים שלה. שתבדוק מה קרה לכושר האהבה שלה. אולי זה נכון? אולי היא באמת הפסיקה לאהוב, ולא רק את המטופלים אלא גם את הבת שלה, אפילו את איה? אבל שילה כבר מזמן לא יכולה להרשות לעצמה לחוות דעה. כי, לדוגמה, אמש, אחרי שהן הזדיינו, בהנאה גלויה מצדה של אדריאנה דווקא, היתה זו שילה שאמרה שהיא כבר לא נהנית, ושזה משהו שקורה לה אחת לכמה שבועות בזמן האחרון, היא מפסיקה ליהנות ממה שהן עושות ביחד, ואם זה לא דיכאון, אדריאנה לא יודעת מהו. ובעצם מה זה חשוב. אולי שילה היא לא דיכאונית אבל היא ללא ספק מרושעת, ומעניין באמת לבדוק כמה עבודה פסיכואנליטית רצינית נעשתה על אודות הרשעות. שילה בטח תבטל בבוז את עצם האפשרות שיש מצב-רוח כזה, שדומה לדכדוך או לדיכאון, או עמדת-נפש כזאת, שדומה להפרעת אישיות, אבל אדריאנה חושבת שדווקא יש דבר כזה: אדם שלוקה ברשעות, ואפשר לטפל בו, באמצעות השיחות והתהליך, ואם זה לא עובד, אז באמצעות תרופות, תארי לעצמך, אדריאנה אומרת לעצמה, גלולת אנטי-ויקידנס, ויקדצלה, בעלת שחרור מושהה.

קרל-אדולף לא היה מרושע. הוא היה פצוע. הוא היה זועם ושותק. הוא היה כועס על אדריאנה. הוא זעם עליה כי היא היתה כאן, ולא שם. כי היא לא ידעה את כל מה שהוא יודע. כי היא היתה קטנה ממנו; בשנים ובגובה וברוח. כי הוא היה גרמני מגורש. כי היא סירבה לדבר איתו בשפה שלו ואילצה אותו לדבר בשפת המקום במבטא מגוחך. כי הוא היה לבד איתה. כי אדריאנה היא לא אמא של אדריאנה, שמתה כשאדריאנה נולדה. ממש כך. כי תל אביב היא לא ברלין.

אדריאנה מכניסה את הבירות – אלטביר, ברלינר וייס, רוגנביר, וייצנבוק – למקפיא, כדי שיהיו ממש קרות כששילה והחברות יבואו. היא מקווה ששילה תשתה ותצחק, אבל בעצם היא לא יודעת, כי בזמן האחרון היא שמה לב לשילה באירועים חברתיים, כולה חיוכים, קשקושים וסיפורי מעשיות, אבל לרגע, כשאף אחד לא מסתכל – קרה כבר פעמיים שאדריאנה הציצה בה בדיוק בשעת מעשה – היא בולעת אדוויל בהסבה, מחליקה את הכדור פנימה אל הגרון כאילו היא רק מכסה בכף ידה על פיהוק, ולוגמת מכוס היין שבידה. היא מצניעה כאב ראש עמום, או הלימה עזה ברקות, וחוזרת להאיר את פניה. אדריאנה רוצה לדבר על זה עם שילה. לשאול אותה למה היא מחביאה את כאבי הראש שלה. למה היא מחייכת במקום לבכות. אבל שילה לא תשתף פעולה. היא לא תדבר. היא רק תחייך ותשתוק. תחייך ותשתוק. שייסה.

טוב, אין ברירה. אדריאנה מחליטה לקפוץ למעדנייה שוב כדי לקנות סרוואלד פרוס. היא הבטיחה לשילה, שאוהבת נקניק סרוואלד יותר מכל דבר אחר בעולם – על טוסט עם חמאה, על קרקרים, על עוגיות ג'ינג'ר, בצלחת עם ירקות, עם זיתים, לטבול בחרדל, במיונז, בתוך לחמניה פרוס דק, או ככה, כמו שהוא, שמור כצינור ארוך ודחוס לנגיסה חייתית – שיהיה סרוואלד בשפע בדויטשה פארטי, ושילה צחקה, והבטיחה לשיר ברהמס, ואמרה לאדריאנה, זה ברור, את מתגעגעת לאבא שלך. את מתאבלת. אבל את צריכה לחשוב למה בדיוק את מתגעגעת. על מה את אבלה. אדריאנה אמרה שהיא לא יודעת, היא הבינה לאחרונה שהיא לא מכירה אותו בכלל, כי הוא היה כולו גרמני, כולו גרמנית, כולו כרוב כבוש ומקטרת ובירה קוצפת, כולו היינריך בל, והיא חשבה שאולי יהיה נחמד להתקרב אליו, אבל לא בקליניקה של שילה, לא בחלומות, לא בגברים האפורים שמסתובבים מזיעים עם כלבי רועים רושפי שיניים במדבר, לא בשאלות הסתומות של שילה, מה זה בשבילך, מה זה בשבילך, וגם לא לבד, בלילה, במטבח, בצלו המעופש, לא עם האלבום-תמונות והמכתבים המצהיבים, אלא במסיבת גרמניה, עם שתייה ומוזיקה וחברות, ושילה תצא מגדרה, והן יצחקו עליו ועל התרבות שהתיישבה לו בבטן וחפרה עמוק והכתה שורשים ואדריאנה תרגיש מעט יותר טוב.

מהדירה המרווחת ברמת אביב, שאליה עולים במדרגות, נכנסים בדלת הראשית למסדרון רחב שבקצהו דלת נוספת אל הסלון, ופונים מיד ימינה לאגף הקליניקה, עם חדרון ההמתנה והשירותים הנפרדים, עברה אדריאנה בבהילות משונה לבית הקטן והשקט הזה שברחוב הילדסהיימר הנושק לפארק הירקון. הבית פחות מרווח מהדירה, החדר של איה קטן מדי – הילדה עיוותה את פניה כשראתה אותו לראשונה, והחניקה דמעה באומץ – ואדריאנה עדיין לא סידרה כהלכה את חדר הטיפולים, אבל היתרון המובהק של המעון החדש הוא שהמטופלים נכנסים אל הקליניקה מדלת צדית בחצר, ולא צריכים עוד להיכנס אליה הביתה, שזה כמובן "אמריקה" במונחים של הדיסציפלינה. שלא לומר, זאת "אוסטריה" במונחים של הדיסציפלינה, צוחקת לעצמה אדריאנה. אבינו שבשמים, היא משתעשעת, קיבל מטופלים להיפנוזה בקליניקה הפרטית שלו בברגראסשטרסה 19 בווינה, לא רחוק מהבית שבו הרצל התגורר במשך שנים אחדות, בברגראסשטרסה 6. אדריאנה אוהבת את הפרטים האלה. היא גם אוהבת לחשוב שאפשר להבין מדוע בחרה לגור עכשיו דווקא ברחוב הילדסהיימר. אולי בגלל הקרבה לפארק. אולי כי היא אוהבת את רחוב יהודה המכבי, שניחן בבורגנות מרושלת. אבל אולי היא בחרה בבית החדש המסוים הזה גם כי עזריאל הילדסהיימר היה רב גדול בברלין של המאה ה-19, וכשהוא מת, ולקח איתו לקבר את האורתודוכסיה הקפדנית שלו, פרויד היה בתחילת השיא של העבודה והיצירה שלו, והתחיל לספר סיפור חדש, מרגש, שאדריאנה לא יודעת איך היא היתה מכלה בלעדיו את ימיה על פני האדמה. טוב, אולי היא היתה מוצאת לעצמה סיפור אחר לספר, אבל עצם העובדה שאפשר לחיות בתוך הסיפורים, ולבקר בסיפורים שאנשים עצובים ומבוהלים מספרים, ולחלץ אותם מעלילות שטוו לעצמם, ולעזור להם לטוות חדשות, ולפרום ולקשור ולחבר, כן, לא חשוב, הכל סיפורים, אבל עצם העובדה הזאת – אפשר לזקוף אותה לזכותו של הווינאי המזוקן מברגראסשטרסה 19. את הסיפור של הילדסהיימר, על אלוהים וכל מצוותיו, לעומת זאת, אדריאנה לא מחבבת בכלל.
שטויות. מה זה חשוב. העיקר, היא חושבת ששילה טועה: לא נכון שהפסיקה לאהוב את המטופלים שלה, היא פשוט קצת עסוקה לרגע בסיפור הקטן שלה עצמה שהזניחה, בסיפור של קרל-אדולף שהזניחה, בסיפור האהבה שלה ושל שילה שהזניחה, והיא חושבת על המלה הזנחה הזאת שחוזרת ומבליחה בראשה בזמן האחרון. והיא עוצרת בפינת יהודה המכבי ופונה צפונה לכיוון המעדנייה. המלה הזנחה, וכל המלים הנרדפות שלה, הסחת דעת, הפקרה, השארה, ויתור, עזיבה, רפיון ידיים.

"גב' דינר, שלום!" מאירה אל אדריאנה פנים אשה מטופחת וחייכנית, לבושה בטריינינג אדום, שרצה לכבודה במקום, בעיצומו של ג'וגינג, ואדריאנה, לרגע, מתקשה לזהות ונתקפת בהלה ידועה – מרוב האנליזות, מרוב מטופלים ששוכבים ועורפם אליה, היא פוחדת להיתקל באחד מהם ברחוב ולא לזהות; אנשים שהיא מכירה לפני ולפנים, כלומר יותר לפנים מאשר לפני, את צפונות לבם, את הסודות שהם שומרים מפני עצמם – אבל עד מהרה היא מתעשתת, ויודעת: זאת רות, המורה לספרות והמחנכת של איה. מה שלומך, היא אומרת לה, כל הכבוד, היא מחייכת אליה ומצביעה על נעלי הספורט הלבנות ועל הרגליים הרזות שמתרוממות בקצב הריצה ודורכות במקום, ורות אומרת, מתנשפת, "שמעתי מאיה על הסיפור עם הכלב, אני מקווה שהכל בסדר, טוב לראות אותך", אדריאנה מעיפה מבט בזרוע החבושה שלה, ונזכרת, ומתנערת, ואומרת, אה, שטויות, לא קרה כלום, אני לא רוצה לעכב אותך, הכל טוב אצלך? ורות מהנהנת ומחייכת וממשיכה לרוץ לדרכה.
אדריאנה חולפת על פני ארבעה בתי קפה ומתקרבת למעדנייה, וחושבת על איה שסיפרה למורה שלה על הכלב שהתנפל על אמא שלה ונעץ את שיניו בזרועה [כי הבעלים של הכלב ביקש לנקום באדריאנה, שהתלוננה נגד הבן שלו, לא חשוב, סיפור ארוך, אחר] והיא תוהה אם איה סיפרה את הסיפור בגאווה, או בחיבה, או בכעס, אולי בפחד, אדריאנה לא יודעת, אולי כל הסיפור הזה הפחיד את איה הקטנה שלה, אבל למען האמת אין לה חשק לחשוב על זה עכשיו, איה בסדר גמור אצל אבא שלה עכשיו, איה בסדר גמור, דואגת לעצמה בסך הכל, עסוקה עד מעל הראש, בחברים וטיולים ועניינים. והזבנית מאחורי הדלפק מחייכת אליה, יופי, הנה את, שכחת את הסרוואלד ואת הלקרדה, טוב שלא שכחת את הראש שלך, ומוציאה מהמקרר שתי חבילות נייר פרגמנט עטופות בניילון, ומגישה לה, ואדריאנה אומרת תודה, כן, אני מפוזרת היום, ויוצאת, וריח של דגים ועגלים וחזירים מתים עולה באפה.

***

אדריאנה מוציאה מהארונית בקבוק שנאפס ומוזגת לעצמה כוסית. היא מתיישבת בכורסת הקריאה, שעליה קרל- אדולף היה יושב, ושאותה הוא ריפד במו ידיו בבד קורדורי ירוק-כהה. קרל-אדולף אהב לעשות דברים כאלה: לתפור, לשזור פרחים, לצחצח את אוסף כפיות הכסף שליקט במשך חמישים שנה – משהו כמו תשע מאות כפיות מעוקמות, מסולסלות, מצוירות, מצופות, מטובעות – לגהץ חולצות, לסדר אותן בארון, מקופלות כמו חיתוכי אוריגמי, להכין פשטידות. אדריאנה לוגמת מהשנאפס. החריפות תוקפת את המועקה שזוחלת בגרונה, ומערסלת אותה, ואדריאנה עוצמת עיניים ומנסה לשקוט. היא חושבת על שילה, על הפעם הראשונה שבה הן נפגשו, בקמפוס, בקפיטריה, הרבה לפני שאדריאנה השתלבה במכון הפסיכואנליטי, ופגשה שם שוב את שילה, שהפכה להיות המדריכה שלה, והקשיבה לה, ואדריאנה לא יכלה שלא לדבר, ושילה הקשיבה, ואחר כך קמה ושברה את הכלים, והתחילה לשחק בהם כבשלה. באותם ימים צעירים בקמפוס, שילה עמדה לפני אדריאנה בתור לקפה, והן החליפו מבטים, ושילה הזמינה קפה ושלוש עוגיות חמאה, ואדריאנה רק קפה, ושילה נתנה לה את עוגיות החמאה, ואמרה לה, תאכלי משהו, היא אמרה לה, את נראית עייפה.
אדריאנה, מופתעת, הביטה בשילה בפעם הראשונה, וראתה בחורה עגלגלה וממושקפת, יפה, מאירת עיניים ועליזה. תודה, היא אמרה לה. היא אכן היתה עייפה; עייפה מכדי שתוכל להשתהות על הנדיבות, או האירוניה, או החוצפה, או מה שזה לא יהיה. היא פנתה להתיישב בשולחן הרחוק בפינה, כדי להתכונן לשיעור – היא עמדה לשאת הרצאת-רפרט על איזו טענה של מריון מילנר, והיתה לגמרי מתוחה – אבל אז פתאום תקפה אותה חרדת רדיפה מצחיקה, והיא פנתה לאחור, ושאלה את הבחורה שהתיישבה כמה שולחנות הרחק ממנה, עם הקפה שלה, איך קוראים לה, ואם היא מוכנה להצטרף אליה לעוגיות. היא אמרה לשילה, "אני פשוט רוצה לוודא שהעוגיות לא מורעלות, את צריכה לאכול אחת מהן כדי להרגיע אותי", ושילה פרצה בצחוק, ואמרה, אני גומרת לקרוא כאן משהו, עשר דקות, ואני מצטרפת. וכעבור עשר דקות היא התיישבה ליד אדריאנה, נטלה אחת משלוש העוגיות שאדריאנה השאירה על הצלוחית, בלעה אותה כמו גלולה, חייכה, ופתאום השתנקה, האדימה כולה, נרעדה והתמוטטה על הכיסא. היא נפלה כמו שק בשר לאחור, ונשארה שרועה פרקדן על הרצפה, גלגלה עיניה, לא זזה.
אדריאנה מחייכת, נזכרת. מאז אותו רגע – "הנפילה", כינתה שילה את האירוע בקליניקה פעם אחת – עברו שבע שנים עד שהן נפגשו שוב במכון הפסיכואנליטי, הפעם שילה כמדריכה, אדריאנה מודרכת – ועברו כמה שבועות בקליניקה עד שנזכרו במפגש ההוא, ושילה כינתה אותו, "הנפילה".
אדריאנה חושבת בלבה שאם שילה לא היתה סובלת מהפרעת אישיות מרושעת, אם היא היתה נוטלת בקביעות את הויקידצלה שלה, היא בטח יכולה היתה להיות אהבת חייה של אדריאנה. כן, אפילו יותר מאיה, הבת שלה. אדריאנה חושבת. ולא אכפת לה לחשוב כך. איך היא מרשה לעצמה לאהוב כך, ממש, בגוף, את המטפלת שלה? איך היא מצדיקה את האהבה הזאת? למה היא לא מחפשת מטפלת אחרת? אדריאנה לא יודעת. אולי הסיבה היא שראשית היתה "הנפילה". וההתעוררות מבוששת לבוא. ואולי בגלל השתיקה של שילה. שדומה לשתיקה של קרל-אדולף. כך או כך, שילה לא באמת נמצאת שם בשביל אדריאנה. מי שנמצאת היא השתיקה. ולכן אדריאנה לא יכולה לעזוב את שילה. כי שילה לא שם. איך אפשר לעזוב מישהו שלא נמצא?
היא מוזגת לעצמה כוסית נוספת ושותה אותה בלגימה אחת והמועקה נמסה עוד מעט, אבל אז אמירה נכנסת למחשבותיה, אמירה המטופלת המוזנחת, שהיומיום שלה דל מאביוני האביונים, שלא מצליחה להביא עניין לפגישות, לא מצליחה לעורר באדריאנה להט, או אתגר, ולא כעס ולא סקרנות. אמירה המטופלת שמשעממת את אדריאנה עם ההתלבטויות והעכבות והצמצום, אמירה שאין לה מושא לאהבה, וגם לא נושא, ואין לה סיפור של פחד גדול, או של שבר, יש לה רק היסוסים מהוסים, וכעסים כבושים, ואדריאנה חושבת שוב, כפי שהיא חוזרת וחושבת בשבועות האחרונים, שהטיפול הזה נכשל, שהוא כישלון, שהיא כישלון, שאדריאנה לא מצליחה לנער את אמירה, לעורר את אוצרותיה לחיים, וברור, שילה בוודאי היתה חושבת כך – לו רק העזה אדריאנה להביא את אמירה, את הסיפור שלה, לטיפול אצל שילה – ברור שהבעיה היא לא באמירה, אלא באדריאנה, ברור שזהו התפקיד של המטפלת, ברור שאין אדם ריק, אין אדם דל, אין אדם משעמם, יש רק מוות בקו, סתימה בערוץ הדיבור, ואם סוף סוף יש לאדריאנה אתגר טיפולי ראוי לשמו, סוף סוף היא נקראת לעזור לצעירה שסובלת מבדידות מהותית, וכל כולה פונה החוצה, לאישורים, לסיפורים, להרפתקות בחיי אחרים, והיא לא מצליחה לאהוב, הצעירה הזאת, והיא לא מצליחה לפרוח, אלא רק לצפות, לחכות, לחכוך בדעתה; אם סוף סוף אדריאנה צריכה לעשות עבודה של ממש – לא רק ליהנות מטירופם הקטן של האנשים השפויים, אלא לחצוב דרך פניה השפויים על לזרא של אמירה, ולהגיע ללבה הרותחת שבמעבה נפשה – איך זה שהיא לא מצליחה, לא מצליחה אפילו לחקור את הכישלון הזה שלה, אלא רק מחניקה פיהוק בכל פעם שאמירה נשכבת לפניה, רק מחכה שיעברו חמישים דקות והיא תוכל לחזור לעניינים הסוערים של חייה הפעילים.
הטלפון מצלצל. זהו אדם, אבא של איה. הוא רק רוצה לקבוע עם אדריאנה למחר. הוא יקפיץ את איה מוקדם יחסית, לפני שמונה. הוא טס בצהריים וצריך להתארגן. אדריאנה אומרת לו בסדר, ושואלת לאן הוא טס, ומאחלת לו נסיעה טובה. היא חושבת שהיא מחבבת את אדם. שהיא שמחה שהם היו ביחד, ושמחה שהוא אבא של איה. היא רק לא סולחת לו על כך שהתעקש לבחור בשם הזה, איה, קצר כל כך, חלול. אדריאנה העדיפה שמות ארוכים, בעלי הברות, כמו דניאלה, או אריאלה, או גיליאן, אבל אדם התעקש, ואדריאנה היתה אז, אפשר לומר, שבויה בקסמו, בעצם קיומו, הוא היה כל כך זקוף, והיא ויתרה. ומאז זה חלק מהבעיה, שהיא צריכה לכנות את הילדה שלה בשם הזה, איה, שנגמר מהר כל כך, ונשאר פעור, פתוח, כמו פיהוק, כמו פינוק.

עוד עשרים דקות בערך תבוא שילה, שעובדת עד מאוחר, ואמרה לאדריאנה שהיא מעדיפה לעבור בבית שלה לפני האירוע. אחר כך יבואו דינה וג'ניפר ואלזה שהבטיחו כל אחת לתרום משהו גרמני משלהן. דינה תשיר שירי לכת. אלזה תדבר על "דיסני-דויטשה", אדריכלות מוחקת ומשחזרת בעיר פרנקפורט. ג'ניפר תספר על הכלב שלה, רועה גרמני, על השושלת שלו, על התפקיד שמילאו הוריו והורי הוריו במלחמה הגדולה. הנקניקיות מוכנות. הבירות קרות, אדריאנה העבירה אותן למקרר. חדר האורחים מסודר ברישול. הספרים שהיו פזורים על שולחן הקפה נערמו על אחד המדפים. אדריאנה צריכה מקלחת. היא נכנסת לחדר השינה ומתפשטת. היא מתבוננת בציור שעל הקיר. ואלטר קופל, חבר טוב של קרל-אדולף מהאוניברסיטה בברלין, צייר דיוקן שלו בגיל 29. הוא תלוי כאן מעל השולחן הקטן, שעליו מונח המחשב הנייד של אדריאנה. הוא מישיר מבט. הפנים שלו צרות, המצח גבוה, הבלורית מסורקת לאחור, העיניים נוצצות. אדריאנה אוהבת את הציור הזה, שנעשה, היא חושבת, ביד אוהבת. אבא שלה נראה כאן כמו אדם ששואף אוויר פסגות. הוא נראה נחוש לקיים את כל ההבטחות שהובטחו לו, מעצם קיומו האמיד, הגברי, הברלינאי.
אדריאנה מתקלחת במים קרים. חולשה זורמת בדמה. היא מנסה לעצור לרגע, להפסיק את החיטוט. היא חושבת שהיא יכולה ליטול הפוגה מהבחינה שהיא עושה לנפשה. כן, היא יודעת, משהו בתוכה קורס לתוך השתיקה של אבא שלה. משהו בתוכה מתמוטט אל השקט שהשאיר אחריו כירושה. את זה היא מבינה. זה מה ששילה אומרת. זה מה שעולה בחלומות. אבל הרי לא ייתכן שזהו כל הסיפור. יש גם יחסים. יש גם הווה. אדריאנה חושבת שלא הכל הוא מקור משוחזר. יש גם יצירה עכשווית. יש גם דיאלוג חדש. הדכדוך שבו היא שרויה כבר כמה שבועות לא קשור רק לאירועי השנה למותו של קרל-אדולף. היא חושבת עכשיו על שילה. היא חושבת ששילה מוציאה ממנה את כל המרה השחורה שבכלל אפשר לחשוב שהגוף יכול להחזיק בלי לעלות על גדותיו כמו תבשיל קודח. שילה שלא מצליחה להגיד כן, זה מה שאני רוצה. שילה שלא פוסלת את עצמה מתפקיד המדריכה. שילה שחושבת, וגם אומרת, ששחיתות היא תשוקה בלתי מרוסנת, ואין שום סיבה לרסן תשוקה, ולכן, כן, היא מושחתת, מה תעשי לה, היא שוכבת עם המטופלת שלה אדריאנה, והיא לא מוותרת על הפגישה השבועית בקליניקה, ועל התפקיד של הכל-יודעת, והיא גם לא מוותרת על הסקס, והיא לא קושרת את חייה שלה בחייה של אדריאנה, לא, היא לא נוטה לקשור דבר בדבר, לכל סיפור יש מקום בנפרד, ואם לאדריאנה יש בעיה עם משהו מכל הדברים האלה אז היא כבר ילדה גדולה, עם PHD ומספיק מטופלים ומקום מכובד במכון הפסיכואנליטי והרבה סטודנטים ששותים בצמא את דבריה והיא בעצמה אמא לילדה בת 16, אז שתקום ותגיד די, או שתשרטט גבול, או שתתווכח, לכל הרוחות, כי אין שום סיכוי ששילה עושה לה משהו שהיא לא רוצה שיעשו לה. אדריאנה היא ילדה גדולה, שבוחרת את הבחירות שלה בעצמה.
אדריאנה מתנגבת. מתיזה מעט בושם על צווארה. מתלבשת כמו שהיא מתלבשת – מכנסי פשתן אפורים, משתפלים, גופיה לבנה שנחה בעידון על שדיה העגולים, הגדולים והיפים. אדריאנה אוהבת את השדיים שלה. לפעמים היא מתגעגעת לימים שבהם הם היו נוטפים חלב, כבדים ומלאים. לפעמים היא נזכרת שהיא היתה האשה הזאת שמניקה את איה. לפעמים היא נזכרת כמה צמאה היא היתה אז, לפני שש עשרה שנים. כמה מים היא לגמה כדי להרוות את הצימאון. וכמה, כשרוותה, היה החלב ניתז משדיה כמו מקלחת אל הפה הקטן והמשתוקק של איה. אדריאנה אוהבת את השדים שלה, ואוהבת את מה ששילה עושה להם באצבעות שלה, ובשפתיים שלה. והיא חושבת לרגע על איה, ומדמיינת אותה יונקת ממנה עכשיו, בת 16, עגיל בגבה, מבט מתריס בעיניה, עסוק וחשדני, שפתיים צרובות שמש, והיא חושבת שאין במחשבה הזאת בכלל שחיתות, או מעשה מגונה, אלא משהו שחסר ביניהן, משהו שהיה נחמד אם הן היו מחזירות לחיים – האפשרות שאדריאנה תניק את איה, והאפשרות שאיה תמלא את פיה בשד של אדריאנה ותעשה בו כבשלה.

קרל אדולף נכנס הביתה, הניח את המזוודה, הסיר את הכובע, פשט את המעיל, תלה אותו על קולב, נשאר לעמוד. הוא העביר מבט על פני הסלון. הוא נראה כאילו הוא בוחן את החדר, בודק אם משהו השתנה, אם אדריאנה שמרה על המקדש או חיללה. הוא לא היה כאן חודשיים וחצי, כמעט שלושה. יום אחד הוא פשוט קם ונסע. אדריאנה היתה אז בת 17, עדיין תלמידה בתיכון. היא לא לגמרי הבינה מה קרה. קרל אדולף השאיר לה מכתב במעטפה, כתוב בכתב יד צפוף ומסודר, נוטה על צדו, ובשפה הגרמנית, שאותה היא לא ידעה לקרוא. לפני שנסע, לפני שהיא ידעה שהוא עומד לנסוע, הוא הכין לה ארוחת ערב – צלי וכרוב ותפוחי אדמה ובירה לבנה – ואמר לה שתדע, שהמקרר מלא כל טוב, ושאם אי פעם היא מוצאת את עצמה לבד בבית והוא לא שם לבשל בשבילה, אז כל מה שהיא צריכה לעשות זה לבשל תפוח אדמה, ולאדות כרוב וכרובית, ולקנות אצל הירקן בצל ירוק – היא יודעת שיש תמיד כסף מזומן מאחורי הפמוטים בארונית שבפינת האוכל – ולקנות לחם טוב, וחמאה, ונקניק סרוואלד במכולת, ושתדע שתמיד יש בפריזר, על כל צרה שלא תבוא, ושתדע שהיא אף פעם לא תרעב, זאת אף פעם לא תהיה הבעיה שלה; אם כבר, מה שצריך להדאיג אותה הוא השובע.
אדריאנה זוכרת את השיחה הזאת, וזוכרת שבאותם ימים היא לא הבינה למה הוא מתכוון. היא לא הבינה שהוא מתכוון להיעלם. והיא לא הבינה מדוע השובע ידיר מעיניה שינה. והיא לא הרגישה אז אלא בדידות מאוד גדולה, כמו בדידות של כלב רועים גרמני שנשאר קשור ברצועה לעץ בחצר, ליד קערה מלאה בתערובת מזון כלבים יבש, נובח ונובח, ואף אחד לא נכנס לשחרר אותו, כל השכנים פוחדים, רק רוצים שייאלם דום.
אדריאנה זוכרת את קרל אדולף חוזר אחרי חודשיים וחצי וסוקר את החדר במבט חודר. והיא זוכרת את ארוחת הערב ההיא לפני שנסע. היא לא מצליחה לזכור איך בדיוק הלך. והיא לא מצליחה לזכור מה הרגישה בזמן שנעדר. היא רק זוכרת את התחושה המשמחת והמבהילה ביום שבו היא הבינה שהוא איננו, שיש לה בית גדול כולו לעצמה. היא זוכרת שהיתה הולכת לישון בלילות עם המפתחות. היא זוכרת שיום אחד היא ריצפה את רצפת חדר השינה של קרל אדולף באוסף הכפיות העצום שלו. היא הצליחה לכסות את כל האריחים סביב המיטה, הכפיות על גבן, פונות אל התקרה, משקפות את המנורה בשלל זוויות. היא זוכרת שגמרה את היצירה, ועמדה מחוץ לחדר, והשתוקקה לדרוך על אוסף הכפיות, והיא נכנסה יחפה, ורקדה על כפיות, שעה ארוכה. בלגן גדול. כפיות הפוכות, נוטות על צדן, מוסטות. והיא לא מצליחה לזכור מה קרה אחרי שחזר. על מה הם דיברו. מה סיפר לה. הוא נסע לברלין. הוא נסע הביתה. לראות. אבל מה בדיוק חיפש שם. ומה עשה שם. ומדוע חזר. ואיך הם חזרו לשגרה, והמשיכו לחיות יחד באיפוק, בשקט, עד שהיא בגרה ועזבה, והוא הזדקן והתכנס, והמרחק ביניהם – בין ברלין לתל אביב, בין גיל 70 לגיל 25, בין גרמניה לישראל, בין עיניים ירוקות לחומות, בין אבא לבין בת של אמא, שמתה מזמן, בין גרמנית לעברית – רק הלך וגדל. שייסה.

אדריאנה עורכת את השולחן. פורשת על צלוחיות את פרוסות הסרוואלד, את הכרוב הכבוש, את הנקניקיות, את האספרגוס הלבן, פרוסות של לחם לבן, חרדל, מלפפון חמוץ, סלט תפוחי אדמה, סלט סלק. היא חושבת על איה, שנגמלה מהשדיים שלה בסיוע מיץ סלק. בגיל שנה וחצי טעמה מהמיץ שצבעו כיין, עיניה אורו והיא שתתה בהשתוקקות – לוגמת מכוס רגילה, נוטפת על סביבתה, מכתירה את שפתיה. ומאז בכל פעם שרצתה להתנחם, ואדריאנה רצתה באותם ימים להתרחק מהפה של איה, קצת אוויר סביב פטמותיה שלה, קצת מרחב לנשימה, בכל פעם שהגיעה עת היניקה, הציעה אדריאנה לילדה הקטנה שלה מיץ סלק וזה עבד כמו קסם. הבכי פסק, העיניים שמחו, או נעצמו, ושינה נִסכה בגופה הפעוט.
הטלפון מצלצל. אדריאנה עונה. שילה על הקו. הי, אדי, היא אומרת. מה שלומך. את מוכנה למסיבה? אדריאנה לא עונה. היא מהמהמת.
אני מצטערת על אתמול, שילה אומרת. אני כל היום חושבת עלייך. את יודעת שלא צריך לקחת אותי ברצינות. את צודקת, אני בי-פולרית, את צודקת. את יודעת. נכון? אני קרועה עלייך, אדי. את מתחת לעור שלי. את מדגדגת אותי מתחת לעור. קשה לי להתרכז היום. שמעתי ארבעה מטופלים, ובכולם שמעתי אותך. דיאנה סיפרה על הבעיות שיש לה עם בעלה, ואני חשבתי על הבעיות שיש לך איתי. דמיינתי אותך מדברת עם מטפלת אחרת עלינו. והבנתי כמה דברים. אדי? את שם?
אדריאנה מהמהמת.
דורית שתקה כל הטיפול, ואני שקעתי בשתיקה שלך, ושל אבא שלך, ושלי. אדי.
אדריאנה שותקת.
דיתי כבר ממש דיברה עלייך. בכל פעם שהיא אמרה אלי, זה השם של הבן שלה, אני שמעתי אדי. לרגע אפילו הפטרתי, היי, זה לא נכון. היא אמרה שאלי נמשך אליה. היא אמרה שהיא פוחדת שהיא השאירה ביניהם מתח אירוטי ולא ידעה לפרק אותו ועכשיו הוא, בנה הצעיר, מסתובב סביבה בחצי תאווה. חשבתי שהיא מדברת עלייך והתקוממתי. בקול. זה היה מביך.
אדריאנה אומרת, די שילה. את מקשקשת. ואת מאחרת. למה את לא כאן?
אני באוטו, אני בדרך, תכף אצלך.
אדריאנה מסיטה מיד ממחשבותיה את השיחה הזאת עם שילה, היא לא מאמינה לה, היא לא מאמינה שתחזיק מעמד, היא לא מאמינה לאהבה שלה, של שילה, שבשבילה הכל הוא משחק. והרי אהבה, אדריאנה חושבת, אהבה זה לא משחק ושילה לא יודעת לעצור אפילו לרגע, כל הזמן משנה את החוקים, כל הזמן מחליפה צדדים. אדריאנה יודעת גם ששילה פוחדת. כן, היא פוחדת מכל הזקנים במכון שיעקמו את פרצופם אם ישמעו שהיה לה רומן עם מטופלת, ולכן אין שום סיכוי שהיא תתמסר, היא תעדיף להסתתר. זה כבר אבוד מבחינת שילה. גם אם תעזוב את הטיפול באדריאנה לטובת האהבה לאדריאנה, היא גמורה במכון. לכן היא מעדיפה להישאר בלימבו מוסרי.
אדריאנה יודעת מה כבש אותה בשילה: החוכמה של שילה מרטיבה לאדריאנה את התחתונים. ההקשבה של שילה מבריקה. זו הקשבה חדה ותוקפנית, שלא מחמיצה מלה או טון או כוונה. יש לה אוזני רנטגן, לשילה. ואדריאנה פתאום חושבת שאולי דווקא כדאי לה – לא רק לדבר עם שילה על המטופלת הזו שלה, אמירה, אלא ממש להפנות את אמירה לשילה. אם מישהו יצליח לחלץ את אמירה מהתבוססות בבוץ של ספקותיה הקיומיים, אם מישהו יצליח לגרור את אמירה המוזנחת מהיציע אל הזירה, מעמדת הצופה אל עמדת המשתתפת, זו רק שילה. אולי אדריאנה באמת תדבר עם שילה על כך הלילה.

נקישות בדלת מנערות את אדריאנה ומקפיצות אותה, והיא פותחת את הדלת, ושילה שם, ברוח לבבית, מאנית, ברק בעיניים, חיוך עמוק, בידה האחת בקבוק שנאפס אפרסק, ובידה האחרת ספר שירה. שילה לא מנשקת ולא מחבקת. היא כורעת ברך, וקוראת בפאתוס ובהינף זרוע:
"הו, ארצי מולדתי,
ארץ הריין והשוויין, הנהר והחזיר;
צוללן אדום-גרון שוחה שאנן באגם אוראנקסה.
אורני השוורצוואלד מצילים על תולעי הענק,
לומבריקוס באדנסיס,
הרמפרודיטיות, ערומות, ארוכות, שמנמנות
כמו מעיים במנוסה,
עולות על פני האדמה בגשם העז,
עושות את דרכן אל האור".
אדריאנה מחייכת. את משוררת, היא אומרת.
שילה נעמדת על רגליה, ושואלת מה שותים. אדריאנה מוציאה כוסית מהארונית בפינת האוכל ומוזגת לשילה מהשנאפס תפוחים שלה וגם לעצמה, והן מרימות כוסיות ולוגמות. הן מביטות זו בפניה של זו, ולא מוציאות הגה.
אדריאנה יודעת שהיא לא איבדה את כושר האהבה. היא יודעת את זה. היא רואה את שילה העגולה לפניה והלב שלה מתעגל איתה. היא יודעת שהיא לא איבדה את כושר האהבה. הכושר לאהוב – זו אינה הבעיה.

השעה ארבע לפנות בוקר. ריח מתוק-מריר של שעורה, לתת ושמרים עולה מהכיור, וריח של סיגריות ששילה עישנה בעצבנות עולה מהמאפרה על שולחן הקפה, וריח של זיעה מתוקה-מרירה עולה מבית השחי של שילה, ששוכבת על הספה, מחבקת את אדריאנה, מלטפת את תנוך האוזן שלה. שילה שקטה עכשיו, נושמת לאט, ואדריאנה מרגישה צער שעולה מהחזה של שילה ומכה בחזה שלה עצמה, והיא חושבת שהיא יכולה לנחש מאיפה בא הצער הזה. שילה מצטערת שהיא לא יכולה לאהוב את אדריאנה כמו שאדריאנה היתה רוצה. שילה חושבת שאם היא לא היתה עובדת במכון עם הזקנים טרח האלה, קפוצי הישבן, שאצלם יש רק נפש, ותפקידם להיות כמו קיר של משחק סקווש, להחזיר כדורים, לא לבלוע, אם היא לא היתה פוחדת מהם פחד מוות, אולי היא היתה מעיזה לבחור באשה הזאת שנשכבה אצלה על הספה בקליניקה, הפנתה אליה את עורפה, וחדרה ללבה.
בדויטשה פארטי היה בדרך כלל די שמח. דינה הביאה שטרודל נהדר, ואלזה הביאה בקבוק גוורצטרמינר מאלזס ובקבוק סודה מגבעתיים והכינה כוסות שפריץ, וג'ניפר עשתה חיקויים מצחיקים של סרטי פורנו גרמניים. הן דיברו מעט על גרמניה. והרבה על יחסים. על קשרים מן העבר. והן התגלגלו מצחוק. שילה שתתה הרבה וסיפרה סיפורים משעשעים על בחורים שהיתה פוגשת דרך אתרי היכרויות, ואדריאנה ניסתה לעקוב אחריה ולשים לב. היא לא תפסה אותה מחליקה אדוויל לתוך הגרון.
שילה סיפרה שהיתה לה פעם מטופלת גרמניה שחיתה בזכרון יעקוב – היתה יועצת של היקב שם; היא באה לטיפול אצל שילה בהמשך לאנליזה שהתחילה בברלין. והיא כל הזמן חלמה על חיילים ישראלים. לאט לאט זה הצטבר, הדפוס התחוור, שילה אמרה. הולכת לאיבוד ביער עם חייל מג"ב. משחקת שח מט עם צנחן בדירה שלה בברלין. גדוד חיילים ישראלים תופסים את אמא שלה על חם אוכלת בלילה עוגות מהמקרר. חיילים ישראלים מזדיינים זה עם זה. חיילים ישראלים מזדיינים איתה. כמעט בכל מפגש סיפרה על חייל ישראלי מחלום אחר. זה היה די ספוקי, שילה אמרה.
אדריאנה שאלה, נו, אז מה עשיתן עם זה. ושילה – שתויה ומשועשעת – ענתה: נו, מה את חושבת שעשינו עם זה? והן צחקו. שתיהן צחקו. כולן צחקו. כולן כולל אדריאנה, שצחקה, ואחר כך הפסיקה לצחוק. ואחר כך קמה מהכיסא, והלכה למזוג לעצמה עוד בירה, ואמרה לשילה, תדעי לך, אני הבנתי משהו. את מתקיימת על השאלה הזאת. זו לא בדיחה. לא רק בקליניקה. בחיים. את מתקיימת על השאלה הזאת.
מה זאת אומרת, שילה שאלה? וכולן השתתקו.
אדריאנה הביטה בשילה, ולא הרגישה כלום, ואמרה: את חיה על המרווח שבין השאלה שאת שומעת לבין השאלה שאת משמיעה. בשבילך השתיקה היא לא איזה כלי טיפולי. והיא גם לא איזו עמדה פילוסופית. זו מעין גומחה שמצאת לעצמך. מחבוא. לא, לא מחבוא. ערסל. את מנמנמת לך על ערסל שתלוי בין שתי השאלות, זו שאת נשאלת וזו שאת מחזירה, ואיכשהו, אלוהים יודע איך, זה היה פעם סקסי בעיני. עכשיו אני לא יודעת. אני מנדנדת את הערסל ומנדנדנת ואת לא נופלת. ולא מתעוררת. ושילה שתקה. וכיווצה קצת את השפתיים. ואדריאנה הרגישה שהיא הפרה איזו הסכמה שבשתיקה. ולא היה אכפת לה בכלל. והחברות קמו ואספו מעילים ומפתחות. ושילה החליקה לגרונה אדוויל עם כוס בירה. ואדריאנה הניחה על הפטיפון הישן של קרל אדולף תקליט של ברהמס.
אחרי שהמוסיקה גוועה, וכולן הלכו, רק שילה נשארה, אדריאנה דיברה. היא סיפרה על הפעם שהיא וקרל-אדולף עמדו לצאת לקונצרט בפילהרמונית, אבל הם איחרו בחצי שעה, כי קרל-אדולף התלבט במשך שעתיים מול המראה בחדר השינה איזו עניבה לענוב, ובסוף הוא בחר בירוקה מפוספסת, שהתאימה לא רע לחולצה לבנה וז'קט זמש אפור ומכנסי פשתן שחורים, ולשיער האפור שלו, ולמצח הגבוה, ולאף הסולד, ולעיניים הכחולות, אבל עד שהגיעו, הקונצרט כבר התחיל. אדריאנה הצעירה הציעה שיחמקו פנימה, אבל קרל-אדולף התבייש באיחור שלו, והם הסתובבו בתל אביב שעות, כדי להצדיק את היציאה, וקרל-אדולף הראה לה את כל הבתים שנבנו בסגנון הבינלאומי, וסיפר לה על סגנון בידרמייר, שהוא מעדיף על פני סגנון באוהאוס, ומנה באוזניה את כל הגרמנים החשובים בשדה האדריכלות, ואלטר אדולף גרופיוס, לודוויג מיס ואן דר רואה, קארל פרידריך שינקל, ואיכשהו הם הגיעו לכיכר אתרים, וקרל-אדולף הסתכל סביב, על גוש הבטון ועל ספסלי האבן הכבדים ועל הקיוסקים המלוכלכים ועל בתי המלון האפורים ועל בניין הקולוסאום, שמזדקר באמצע כמו שומה שחורה, ופרץ בבכי. אדריאנה, שיכורה על כל הראש כשסיפרה את הסיפור, התגלגלה מצחוק ואמרה לשילה, "הוא פרץ בבכי, געה בבכי, הדמעות נשפכו, הוא התייפח, זו היתה תמונה, זה היה משהו לספר עליו בבית", והיא הכתה בידיה על ירכיה, וצחקה בקול גדול ובעיניים נוצצות.
לשילה הסיפור הזה הזכיר סיפור אחר שאדריאנה סיפרה לה לפני כמה שנים, בקליניקה. על הפעם הראשונה שהיא זכתה לראות את אבא שלה בוכה. הם ישבו בסלון מול הטלוויזיה. הוא שתה שנאפס ועישן סיגר. הם ראו תוכנית של הבי-בי-סי, סרט טבע, בהנחיית דיוויד אטינבורו. סרט על ציידים בטבע. והיתה בו סצנה ארוכה שבה עיט ירד מהשמים ותפס עכבר. שילה לא זוכרת את הפרטים בדיוק. היא רק זוכרת שאבא של אדריאנה, עיניו אדומות ודומעות, הניח את הסיגר במאפרה, הוציא ממחטת בד מהכיס, ניגב את העיניים, קינח את האף, וקם מהכיסא – התוכנית עוד לא נגמרה – ואמר לאדריאנה שהוא יוצא לטייל בשכונה, הוא צריך אוויר. זה אף פעם לא קרה לפני כן. אבא של אדריאנה לא נהג לבטא רגשות חוץ מכעס. ושילה שאלה את אדריאנה אם היא זוכרת. אם היא זוכרת שסיפרה לשילה את הסיפור הזה. אם היא יכולה להעלות בזיכרון את הרגש שהרגישה ברגע שאבא שלה יצא לשאוף אוויר. ואדריאנה נזכרת. כן. כן. היא יודעת בדיוק איך הרגישה באותו רגע. כאילו עיט ירד מהשמים ותפס עכבר.

יום שני אחר הצהריים

מנחם, נהג המונית הקטן, יושב על שמיכה כתומה, שמקופלת ארבע פעמים, ומתנשאת לגובה של עשרה סנטימטרים. כבר שבע-עשרה שנה הוא על הכביש, אבל עדיין לא סידר לעצמו הגבהה נוחה. כל יום הוא יושב שתיים-עשרה שעות מאחורי ההגה, וזה במקרה הטוב, יושב בתנועה לא פוסקת, אין לו זמן לטפל בעניינים הקטנים, הוא כבר נהג בטח מיליון וארבע מאות אלף קילומטרים עד היום, בלשון המעטה, רבבות של נוסעים הסיע מכאן לשם.
ברבע לשש בבוקר הוא כבר על איילון, כי אלה השעות הטובות ביותר, שעות הפתיחה, הזבל כבר מפונה אבל צינורות הפליטה עוד שקטים, הרעל מיום האתמול התפוגג, זה של הבוקר עדיין לא התאבך. והוא יודע שאם יעצור לא יצליח להחזיר את החוב, הוא כבר ממש קרוב, עניין של עוד אלף נסיעות אם ינהל את ימיו בתבונה, ובסופו של דבר החוב יוחזר. אחר כך עוד כמה שנים של עבודה, אולי חמש, כדי שיוכל גם להרוויח, כי בסופו של דבר מנחם מבקש להרוויח, והוא לא מדבר על מיליונים, אולי רק כמה מאות אלפים, ביורו, והוא מסודר. עולה על המטוס הראשון ללונדון, קונה מספר, או איך שלא קוראים לזה שם, ומגשים חלום: מונית שחורה כזאת ומרווחת, עם הפרדה בין הנהג לבין הנוסעים. לא חייבים לדבר, לא חייבים לגעת. כאן בישראל כולם חברים שלך, מתיישבים לידך, מעשנים עליך. לא יזיק קצת מרווח. דיסטנס.
אמירה יושבת בכיסא שליד הנהג, מנסה להיצמד לדלת. מנחם מדיף ריח לא נעים, תערובת מתקתקה של עשן סיגריות, נקניק וחרדל, והוא כל הזמן שולח יד מתחת לישבן הקטן שלו ומסדר את השמיכה, רוכן לפנים על ההגה, רק בקושי מציץ הראש הקטן שלו מעל ההגה, תלתלים חומים זעירים וקפוצים, והוא מיטיב את סידור השמיכה ורוכן. כמו אשה קטנה וזקנה הוא רוכן.
בפניה לאבן גבירול הרמזור מתחלף לאדום ומנחם עוצר. אולי יש לה סיכוי הפעם להגיע בזמן, אמירה חושבת. ד"ר אדריאנה דינר כבר אמרה לה יותר מפעם אחת לחשוב על האיחורים האלה, והיא כמובן צודקת, בטח יש מניע נסתר, נפשי, מדומיין, הרי המציאות אינה מעניינת. פעם פקק בגלל חפץ חשוד, פעם בגלל הפגנה, פעם תהלוכת עדלאידע, פעם תפס אותה טלפון מהעבודה לפני שיצאה, פעם לא התעוררה בזמן, כי בכתה כל הלילה ונרדמה לחמש דקות שתפחו לשעתיים כמו העיניים. זאת לא המציאות שמעניינת, זאת הנפש. עכשיו אמירה מנסה להירגע. נותרו לה דקות אחדות, אולי הרמזור יתחלף ומנחם ינהג במיומנות, והמכוניות יסורו לפניהם כמו נס קריעת ים סוף, והיא תצליח להגיע ממש בדקה היעודה. אין צורך בפסימיות.
"רוצה מהכריך", מנחם שואל, ומוציא מבין ירכיו שקית ניילון מרופטת מלאה שיירים של כריך, נראה שאכל ממנו רק מעט. כל בוקר באחת-עשרה הוא עוצר לרגע בתחנת דלק אדירים וקונה לחמניה ונקניק סרוואלד שפורסים לו במקום, יש לו חרדל ובצל קבוע בתא המטען, בסך הכל משהו כמו שישה שקלים והוא מסודר, ארוחה שלמה. הסיגריות, קנט לייט, עולות הרבה יותר, אבל הוא מעשן רק אחת בבוקר, אחת בצהריים, אחת אחרי הצהריים ושתיים או שלוש בלילה, עם ספר וכוס יין אדום יבש של יקב מרדכי, רק שלושים שקלים אבל יין מעולה, זהו סוד שמנחם כומס, ולא מספר לאף אחד כדי שהמחיר לא יעלה, על הכורסה, לפני השינה.
אמירה אומרת לא תודה, ומביטה שוב במנחם. הוא מרצין ומביט בכביש לפניו בדריכות, הרמזור מתחלף והוא לוחץ על הדוושה, ואמירה מתנערת, ונצמדת לדלת. היא חושבת שבפעם שעברה היא דיברה עם ד"ר דינר על יום, או זיכרון של יום, שבו שכחו אותה בגן. אמא שלה שכחה יום אחד לקחת אותה מהגן, ואמירה חיכתה עם יעל הגננת שעתיים אחרי שכולם הלכו, הגן התרוקן, שקט נפל על המשחקים ועל הספרים ועל הבובות ועל הניירות המוכתמים בצבעים ותלויים כיצירות חגיגיות על הקירות. הן ישבו במטבח הקטן ושתו תה ויסוצקי בחלב, ואכלו ביסקוויטים. באותם ימים לא היו טלפונים ניידים ולא היתה דרך להשיג את אמא של אמירה. הילדה אמירה היתה רק בת ארבע. הגננת יעל נשארה בגן, שמרה עליה והעבירה את הזמן. שעה ועוד שעה ועוד אחת. אמא של אמירה באה לגן בריצה, צהובה מרוב פחד ואשמה. את זה היא מבינה עכשיו, זו התמונה השמורה בנשמתה, אשה צהובה, מתנשפת, פוחדת שנחשפה בקלקלתה פורצת לתוך השלווה. היא היתה פשוט בטוחה שתורו של אבא של אמירה לאסוף אותה מהגן. היא ישבה בגינה וקראה ספר, את "הנץ ממאלטה" של דשיאל האמט, היא תמיד מספרת, כן, היא היתה לגמרי מרותקת לסם ספייד הרווק המושחת, וזה מה שזעזע אותה יותר מכל, בדיעבד, לחשוב על אמירה הקטנה בוכה ומחכה לה לבדה בגן, בזמן שהיא נהנית מספר טוב ומושחת בגינה. אבל בעצם, אמירה בכלל לא זוכרת שהיא בכתה, ולא זוכרת שחיכתה, היא דווקא זוכרת שיעל הגננת שתתה איתה תה ואכלה איתה ביסקוויטים, ושהן שיחקו בסבתא סורגת, וקצת צחקו, ויעל הגננת לא היתה מודאגת במיוחד, ודווקא היה נחמד בסך הכל, עד שאמא צהובה פרצה לתוך השלווה.
מנחם פונה לרחוב ברודצקי, התנועה כאן כבר דלילה, אמירה חושבת שהיא תאחר לכל היותר דקה או שתיים, וזה ממש לא נורא, אבל פתאום מנחם עוצר ליד המרכז המסחרי ומרים את מעצור היד. הוא פונה אל אמירה ועיניו נוצצות. הוא אומר לה, מותק, תעשי לי טובה, תחכי לי כאן שתי דקות. אני חייב לרוץ. אני מצטער, זה בוער. ואמירה, כמעט אומרת לא, כמעט יוצאת בו במקום, כמעט נושאת באחריות לחייה, כמעט הולכת, אבל הוא אומר לה בבקשה, תעשי לי טובה, והיא לא יודעת מה לומר, ומפתיעה את עצמה ואומרת טוב, בסדר, אבל באמת שתי דקות, טוב? אני ממהרת. מנחם כבר הרחק ממנה, בדרך לשירותים הציבוריים שמאחורי קופת החולים. אמירה נגעלת קצת, ומתכעסת, וחושבת שד"ר דינר בחיים לא תאמין לה, וקצת מתייאשת מגורלה המאחר, אבל ברגע שמנחם חוזר אל המונית בריצה, כעבור שלוש דקות, היא רואה לנגד עיניה בתוך הזקן הקטן והרזה שפניו סמוקות וחולצתו הלבנה ספק דחוקה בתוך מכנסי חקי מקומטים ספק משתפלת מעליהם, היא רואה בתוך הגוף החיוור והרזה שרץ אליה, אומלל, כמעט דוחה, ילד קטן בן שבע, שעשה במכנסיים, נבוך עד לקצה האוזניים, ולבה נצבט.
כשמנחם עוצר ליד הבניין של ד"ר דינר, השעה כבר שלוש דקות לפני חמש. אמירה כבר באיחור של שבע דקות, ואומרת לו, לא צריך עודף, חייבת לרוץ, להתראות, והוא אומר רק רגע, מותק, תעשי לי טובה, ומוציא מהמראה שמעל ראשו כרטיס קטן, עם המלים, "מנחם רוזנבלום, נהג ומורה נבוכים", נותן לה, ומחזיק לה את היד, ואומר לה, מותק, איך קוראים לך? אמירה? נעים מאוד. אני חייב לך טובה, אם את צריכה ממני משהו, כל דבר, תתקשרי, בכל שעה, אני חי את הכביש, ואל תדאגי, אם הם בני אדם, הם בטח מחכים לך בסבלנות. מלה של מנחם.
אמירה תוחבת את הכרטיס בתיק, רצה אל הכניסה לבניין, לוחצת על האינטרקום בדירה שבע, הקליניקה של ד"ר דינר, ומחכה. היא מסדירה את הנשימה, מביטה בבבואתה המשתקפת בדלת הזכוכית הגדולה, מעבירה יד על שיערה הקצר. כעבור דקה או שתיים היא לוחצת שוב על הלחצן, אבל לא מחכה לתשובה. אשה מבוגרת, מלווה בצעירה פיליפינית, דוחפת את הדלת בעזרת ההליכון שלה ויוצאת לאיטה. אמירה רצה שלוש קומות למעלה אל הקליניקה, ומקישה בדלת. אין תשובה. אולי ד"ר דינר עדיין עם פציינט אחר? אמירה לוחצת על הידית ונכנסת אל המסדרון, שבקצהו דלת נוספת, סגורה תמיד, המובילה אל הדירה, והיא פונה מיד ימינה לחדר ההמתנה. חדר הטיפולים סגור ואמירה מתיישבת ליד השולחן הקטן, מרימה גיליון של "נשיונל ג'יאוגרפיק" מערימה, ומדפדפת בעצבנות. כעבור דקה היא חושבת שזה לא ייתכן, הדירה שקטה הרבה יותר מדי, אין סיכוי שיש שם מישהו אחר בפנים, והיא קמה ומקישה על דלת חדר הטיפול. הגה לא נשמע. אמירה פותחת את הדלת ומוצאת חדר ריק, בלי נפש חיה.

יום שלישי בבוקר

מנחם יוצא מהדירה, נועל אחריו ויורד חמש-עשרה מדרגות אל המונית. החשיכה מתפוגגת והאוויר הקליל מכחיל, מחוויר ומווריד. בשקית ניילון גדולה של חצי-חינם מנחם נושא פנקס גדול מנייר ממוחזר, חמש מאות דפים, ארבעים וחמש שורות בכל עמוד, ועט פלסטיק, ומצית, וקופסת קנט לייט. על השורות הוא כותב מדי פעם רשמים מהדרך, פיסות התרשמות, שתיים שלוש שורות כל אחת, וגם אמרות-כנף ושפר שהוא אוסף, יש לו כבר תשע מאות חמישים ושבעה אפוריזמים באוסף, כמוסות של חוכמה הוא אוהב לקרוא להן, פסקאות קטועות, קטעי פסוקים, ממיטב הכותבים שעצרו לרגע כדי לחשוב וללכוד אמת כזאת או אחרת. את הפנקס הוא מחליק מתחת לכיסא שליד הנהג, בתקווה שיעלה לפניו רעיון חדש משלו, והוא יוכל לעצור לרגע בצד, להרים את מעצור היד, להתכופף ולהוציא, למצוא שורה ריקה על עמוד ולכתוב. אתמול אחרי הצהריים, למשל, אחרי שהוריד את אמירה ברמת אביב, נסע לתחנת האוניברסיטה וחיכה שם לנוסעים. הוא הביט בעולים וביורדים. הוא הוציא את הפנקס וכתב: "לעולם אין דומים הבאים ברכבת למחכים לה ברציף. פני הבאים ברכבת נופלות, פני המחכים לה נשואות. בוא הרכבת ליעדה כרוך תמיד באכזבה".
ואם לא עולה רעיון חדש, הוא לפחות משתדל לדפדף כמה פעמים ביום בעמודי אמרות השפר והכנף שהעתיק מספרים בספריה העירונית בבית אריאלה [פעם בשבוע ביום רביעי הוא גומר את העבודה מוקדם, בחמש, חונה בשאול המלך, ועולה לספרייה לקרוא עד שהיא נסגרת בשבע]; הוא משתדל לקרוא בתשומת לב את אחת המחשבות הסדורות שכתבו חכמים ממנו, חכמים גדולים, גבוהים ויפים ממנו, ולחשוב עליה רגע קט. בשש וחצי בבוקר, למשל, אם לא תתפוס אותו נסיעה מחוץ לעיר, הוא בטח יעצור לרגע בצד הדרך, אולי בחשמונאים מול השוק הסיטונאי, ויקרא שורה מאת ג'ול רנאר. "קשה יותר להיות אדם הגון במשך שבוע שלם, מאשר גיבור במשך 15 דקות". או "ככל שאני מבין את החיים פחות, אני אוהב אותם יותר". ואולי יקרא דווקא משהו משל שופנהאור? "אדם יכול להיות הוא עצמו רק כשהוא לבד עם עצמו". או "רוב צערו של אדם נובע מיחסיו עם אנשים אחרים". או לעומת זאת את בלייז פסקאל, שאמר: "אומללותו של אדם נובעת רובה מהעובדה שאינו מסוגל לשבת בחדר שקט לבד". כן, נראה לו שזהו יום טוב למחשבה קודרת.
לפני שמנחם נקלע לחובות הוא לא היה נהג מונית והוא לא זז כל הזמן, לא ישב כך בתנועה בלתי פוסקת על הכביש בין פגושים, בין רמזורים לצופרים, בין נקודות איסוף ונקודות הורדה, בין אלה שאצה להם הדרך ובין אלה שאיחרו זה כבר והם מתרווחים בייאוש לאחור בכיסא ומביטים החוצה אל העיר, או פנימה אל סבך איבריהם הפנימיים. לפני שנקלע לחובות מנחם היה בריא, לא היתה לו בעיה עם השלפוחית, והוא לא נהג לדאוג כל כך, וכלל לא עלה בדעתו לעקור מכאן ללונדון, ובטח ובטח שלא חלם על מוניות שחורות עם הפרדה בין הנהג לבין הנוסעים. בלילות הוא היה קורא ובבקרים היה מלמד פילוסופיה בכיתה ט' בתיכון ברמת גן. הוא היה מלמד את החומר לפי הסדר, סוקרטס, אריסטו, אפיקורס, סנקה, מונטיין, אבל גם מזמין את התלמידים לשאול שאלה אחת בכל שיעור, שאלה משלהם, שאלה תורנית, לפי תור, ולהציע תשובות. לא, לא תשובות, אלא דרכים למחשבה. ומדי פעם היה מחלק אותם לזוגות והם היו לומדים לנהל דיאלוג. לא, לא לנהל, לשחק. והם חשבו שהוא מצחיק אבל גם קצת חמוד ואהבו לבוא לשיעורים וקנו לו בסוף השנה מחברת גדולה כרוכה באדום ומלאה בשאלות ששאלו כל השנה, מי אני, מי יודע מי אני, איך לחיות, מי מלמד את מי – האבא את הילד או הילד את האבא (זו השאלה ששימחה את מנחם יותר מכל), מי קובע מה נכון, מי חזק ומי חלש, מה זאת אהבה, ואחרי השאלות הוסיפו ברכות, בקרוב תגיע רחוק, בהצלחה בשטח הרומנטי, זה הקטן גדול יהיה, וכל מיני שטויות משעשעות אחרות. אבל טוב, זה היה לפני שמונה-עשרה שנים, כשעוד היה צעיר ומלא תקווה, ואז הוא נפל. הוא עשה שטות, המון כסף, מאה אלף דולר שחלק קטן ממנו, שלושים אלף, קיבל בירושה מהוריו שבדיוק מתו ביחד, אחד אחרי השני, תוך שבוע, כלומר אבא מת בתום השבעה לאמא, וחלק גדול, שבעים, קיבל כהלוואה מהבנק, המון כסף הוא איבד. הוא שם מבטחו בקבלן אחד, תיאודור תיאודור, שיבנה לו בית קטן בראשון ליד הים, והקבלן התחיל לבנות, הניח יסודות, ואמר למנחם שהוא חייב את כל הסכום כדי להמשיך, וברגע שקיבל ממנחם את כל הכסף הוא נעלם. פשוט התאדה. טוב, אולי הוא לא היה קבלן אלא נוכל, אבל בכל מקרה אין עוד כסף ואין בית ומהמשכורת של מורה בכיתה ט' בתיכון ברמת גן קשה להחזיר את החוב, ולכן מנחם עובד במונית ומתגעגע.
אמירה לא מתגעגעת. אמירה כועסת. היא שותה קפה במטבח ומחכה שהשעה תהיה שמונה. היא לא מצליחה לדאוג או להיות עצובה או שום דבר. היא עוברת עם מטלית לחה על השיש. מעלימה את העיגול השחור שהשאיר הספל. היא עוברת עם מטלית על השולחן. ועל הרצפה שמתחת לשולחן. אוספת פירורים של עוגה. היא לא מצליחה להבין למה ד"ר דינר לא היתה אתמול בקליניקה. וגם לא הודיעה שום דבר. היא עוברת לנקות אבק בחדר האורחים. מעל הרמקולים. בכוננית הספרים. מוציאה ספר ועוד ספר ומנגבת אבק.
כשהשעה שמונה, אמירה מרימה את הטלפון ומחייגת לד"ר דינר. היא יודעת שהיא לא תצליח לצעוק עליה, כי בכל זאת היא המטפלת שלה, והיא הרבה יותר מבוגרת ממנה, ואמירה מכבדת אותה מאוד, אבל ד"ר דינר תשמע יפה בקול של אמירה שהיא צועקת, אני פשוט לא מבינה, למה לא התקשרת להגיד לי שאין פגישה, אני לא מצליחה להבין, היא תשמע את הכעס שלה, ד"ר דינר, כן היא תשמע אותו היטב, גם אם אמירה בעצם רק תגיד בשקט מנומס, הי, אדריאנה, זאת אמירה, רק רציתי לשאול אם הכל בסדר, לא, כי באתי אתמול כרגיל ולא היית, אז דאגתי.
אבל אין תשובה אצל ד"ר דינר. היא לא עונה. וזה באמת מוזר, כי אמירה נפגשת איתה באופן קבוע שלוש פעמים בשבוע, וגם היום יש להן פגישה בתשע וחמישים בבוקר, וד"ר דינר תמיד שם בבוקר, היא תמיד עונה בין שמונה לתשע. טוב, משהו מוזר קורה כאן, אמירה חושבת, ומנקה עוד קצת, אוספת פירור שהתגלגל אל קצה הרצפה, רוחצת ידיים, מסבנת, רוחצת, מכניסה את הנייד שלה לתיק, ובודקת שיש לה ארנק, ויוצאת ונועלת אחריה ויורדת לתפוס מונית.
באיינשטיין 59 דירה שבע שוב אין תשובה. אמירה הקדימה הפעם בעשר דקות. היא מקישה על הדלת ואין תשובה. היא נכנסת לחדר ההמתנה, אבל לא משתהה בו כי הדלת לחדר הטיפולים עדיין פעורה, בדיוק כמו שהשאירה אותה אתמול.
אמירה אומרת, הלו? אדריאנה? שום דבר. אין עונה. בקצה מסדרון הכניסה עומדת הדלת לדירה שבה גרה ד"ר דינר, אולי עם משפחתה, אולי לבדה. אמירה שאלה פעם אחת אבל ד"ר דינר עמדה על תפקידה ולא ענתה, ורק שאלה את אמירה מה היא בעצם שואלת, ואמירה החליטה שבאמת היא משלמת כל כך הרבה בשביל טיפול, היא לא באה לכאן לרכל, או לראיין את ד"ר דינר, באמת כדאי שתדאג לעצמה, ושלא תתחיל להתעניין בפסיכואנליטיקאית שלה; באמת כדאי שלא תתחיל לתעות במבוך הביוגרפיה של אדריאנה, ושלא תהפוך אותה לאדם בשר ודם ותעמיד אותה על הבמה, עם תפאורה ושחקנים וניצבים, שלא תתחיל לסגת אל תוך הקהל, לברוח אל היציע, כן, עדיף שתניח לכל הדרמה הזאת, כי לא יהיה לזה סוף.
אמירה נכנסת לקליניקה ומביטה סביב. זהו לה חדרה המוכר, חמים ונעים עד לזרא וגם זר וקר. את הארון שמאחורי הראש של אדריאנה היא לא מכירה עד כדי כך היטב, וגם לא את שולחן הכתיבה הסמוך, כי אמירה תמיד שוכבת בגבה לכל זה. עכשיו היא מיטיבה את המבט ועוברת על הספרים. רק ספרי פסיכולוגיה היא רואה על המדפים. פרויד וקליין ומיטשל ו"איך מרפאת האנליזה" של היינץ קוהוט, סיפורי מקרה וספרי תיאוריה, ובמדף התחתון שורה של ספרים מאת מריון מילנר ועל אודותיה. אחד מאלה שוכב על המדף לפני הספרים האחרים, ונראה שאדריאנה קראה בו לאחרונה. סימניה שעליה מתנוססת תמונה של אשה כסופת שיער, עיניה זקנות ולחות, תחובה בו בין העמוד האחרון לבין הכריכה. לספר קוראים "טירופו הכבוש של האדם השפוי" ואמירה מעלעלת בו ורואה שאדריאנה כתבה פה ושם מלים, צירופי מלים או משפטים קצרים: היכולת להטיל ספק. ספקנות מספקת. מספיק להטיל ספק. האם תפקידנו לחדד את תווי המתאר? לטשטש אותם? להניח להם לנוע, הם נעים. אמירה לא מבינה כלום. היא ממשיכה לדפדף ומבין שני דפים נושר נייר לבן, שעליו ציור של ראש של כלב שחור חושף שיניים, ציור בעיפרון קשיח, ציור שצויר בנחישות, ולאמירה אין מושג מה לחשוב.
על שולחן הכתיבה, שולחן עץ ערמוני עבה, עומד לוח שנה מקרטון, דף לכל חודש. קופסה ארוכה ופתוחה יושבת מאחוריו, ואמירה מציצה פנימה ומוצאת בה עפרונות פשוטים, מחודדים, ומחק לבן. אמירה לא יודעת אם לגעת. היא פוחדת לחטט. היא מעדיפה לחכות. אולי ד"ר דינר תכף תיכנס, תפרוץ פנימה חכמה וקשובה כמו תנשמת, תתיישב בכיסא שלה, תניח רגל על רגל, תתרווח במכנסי המשי הרכים שלה ובחולצת השיפון הלבנה, הנשפכת על מותניה ואל ירכיה, תחייך ברוגע, ותסביר מה קרה.
לפעמים אמירה חושבת על אדריאנה כעל זוג אוזניים גדולות ופה קטן בתווך, פה מהמהם, לפעמים היא חושבת עליה כך, יצור מעופף, שמניף אוזניים, נוסק לשמיים, מקשיב ומהמהם, מרפרף באוזניו באוויר כמו פרפור עקוד מעל ראשה של אמירה, שפונה תמיד אל הכוננית שלפניה, הכוננית עם ספרי הילדים, הרוח בערבי הנחל ופו הדב וגם פיטר רביט ואליס בארץ הפלאות, ואמירה לא רואה את היצור, הוא מעופף מאחוריה, מעליה, אבל היא יודעת שהוא שם, כולו אוזניים. אלא שזו האמת: אמירה יודעת בדיוק איך אדריאנה נראית, היא רואה אותה בכל פגישה בבואה ובצאתה, והיא יפה בעיניה מאוד, במיוחד יפה פס הכסף שאדריאנה משאירה בשולי שיערה השחור והארוך. פס של שיבה נסיכית, שאינה מרפה.
דקות ארוכות יושבת אמירה בכיסא הריק של אדריאנה, ואיש לא בא. היא קמה ויוצאת דרך חדר ההמתנה אל מסדרון הכניסה, וניגשת לדלת הסגורה שעומדת בינה ובין עיקרה של הדירה. היא מקישה על הדלת ומחכה לתשובה. דממה. היא דופקת חזק, וקוראת, הלו, אדריאנה? ד"ר דינר? שום דבר. היא מנסה את הידית, וזו נענית לה מיד והדלת נפתחת לפניה בקלות והיא פוסעת לתוך חדר גדול, שבקצהו, לרוחב הקיר כולו, חלון המשקיף דרומה אל גגות תל אביב. החדר הגדול נפרש לפניה עד אופק העיר, עד בת ים וחולון, עד קצה הבטון, ריק כמו אולם התעמלות נטוש. אין במקום הזה כלום.

יום שלישי בבוקר

אמירה חושבת שלד"ר דינר יש מלבדה עוד ארבע מטופלים באנליזה. את זאת היא מסיקה בהיגיון פשוט לפי צמדי ראשי התיבות שמופיעים שלוש או ארבע פעמים בלוח השנה בכל שבוע במועדים קבועים, בדיוק כמו ראשי התיבות של שמה, א"ר, שרשומים בקפידה במועדי הפגישה הפרטיים שלה, שני בחמש, שלישי ורביעי בתשע וחמישים. חוץ מזה, יש לד"ר דינר עוד פגישות קבועות, כנראה עם מטופלים שרואים אותה והיא רואה אותם פעם בשבוע – כאלה יש בלוח הפגישות שלושה ראשי תיבות שונים.
אמירה יושבת בכיסא הריק של אדריאנה ומעלעלת בלוח. אין בו כמעט שום דבר יוצא דופן. ביום שני, יום אתמול, היום שבו אדריאנה נעלמה, היא כתבה ליד השעה אחת בצהריים: פגישה בפנ"ש, אצל אבי, וגם כתובת: מלצ'ט 13, וטלפון, 6457728. ביום ראשון שלפניו היא שרבטה, נעמי, להתקשר ולדחות, ומספר טלפון, 0545331267. בשבוע הבא, ביום חמישי, היא שיבצה הרצאה באולם דרשר, אוניברסיטת תל אביב, בשש בערב. חוץ משלוש ההערות האלה הלוח מלא רק בראשי התיבות.
אמירה חושבת שיש כאן משהו מוזר. מצד אחד עסקים כרגיל. שום דבר חשוד. לוח פגישות של פסיכואנליטיקאית עסוקה. אין כאן כר לסיפורים. לא נפתח צוהר לראשה. זו אינה המַחברת שבה היא שומרת חלומות, שיחות ומחשבות. זהו בסך הכל לוח פגישות. מצד שני, למה בחרה בראשי התיבות? מדוע למלא כך את דפי הפגישות בצופן ענייני ושטוח? כביכול חששה שמישהו יחשוף את הקשרים הטיפוליים שלה ויפרום אותם. כאילו ידעה שמישהו ידפדף בלוח הפגישות שלה ויבקש להבין.
אמירה מניחה לרגע את הלוח בתוך התיק שלה ומתיישבת על הספה. היא נשכבת לאחור, משעינה את ראשה על ערימת הכריות. היא מצליבה ידיים על החזה כמנהגה בחדר הזה בשנתיים האחרונות. היא שואלת את עצמה: מה עכשיו? לצאת מכאן ולהרפות? לחכות ולראות? לשחרר? המטפלת שלי נעלמה בעיצומו של טיפול, חושבת אמירה, ולא מצליחה להרגיש אף לא רגש אחד מוכר. לא עלבון ולא בהלה, לא עצב ולא הקלה. הכעס מהבוקר שכך ונשכח כאן בחדר הטיפולים. היא לא מצליחה לכעוס. היא חושבת: של מי הסיפור הזה, שלי או שלה? היא לא יודעת אם היא אמורה עכשיו לעזוב, או להישאר ולברר. היא מתקשה לבחור בין חוסר-האונים ובין האחריות. היא לא יודעת אם יש מקום לדאגה. אולי, עולה בדעתה לפתע, אולי אדריאנה פשוט קמה והלכה, כמו כלבי רועים שמתרחקים לעת גסיסה מביתם, יוצאים אל הגבעות, רצים אל השממה ומתבודדים כדי למות הרחק מלב נכמר? לא, אמירה מסלקת את התמונה מעיני רוחה, אדריאנה צעירה ובריאה. זה לא הסיפור. אבל אולי קרה לה משהו? אולי נחטפה? או חלתה? ואולי, בעצם, כרגיל בחדר הזה, חם ומוכר, וגם קר, אמירה צריכה לבדוק בעצמה, בסיפור הפרטי שלה, מה כאן קרה? הרי הכל בראשה, צוחקת אמירה לעצמה. ברור, היא מחייכת אל התקרה, זאת לא המציאות שמעניינת. זו הנפש.

קול חבטה וטריקה מנער את אמירה מן המחשבה והיא קופצת מהספה. אל החדר נכנס בחור גבוה, שרירי, בגופיה לבנה, מכנסי ג'ינס ומגפיים שחורות, שמחזיק חבילה של יריעות קרטון בידיו. הוא מעיף באמירה מבט, מהנהן, מניח את יריעות הקרטון על הרצפה ורוכן אליהן. הוא פורש את הקרטונים המקופלים ובונה מהם קופסאות. אמירה אומרת, שלום, מי אתה בבקשה, והוא נושא אליה מבט ומחווה בידו אל הדלת שמאחוריו. אמירה מפנה את ראשה ואל החדר נכנס גבר בעל כרס, חולצת טריקו ירוקה עם כתובת צהובה ודהויה של בירה מכבי וכתמי זיעה, ואומר משהו ברוסית. כשהוא רואה את אמירה הוא ממלמל שלום, ניגש אל השולחן, מעמיס עליו פח ניירות קטן שהמתין מתחת לשולחן, ובתוכו הוא מכניס את מנורת הקריאה ואת קופסת העפרונות, ופונה אל הדלת. הלו, סליחה, מי אתם בבקשה, אמירה שואלת אותו, והוא מפטיר בגבו אליה, סרגיי הובלות, ונעלם במורד הבניין.
כשסרגיי חוזר אמירה מנסה להבין ממנו מי שלח אותו ולאן הם לוקחים את הדברים של אדריאנה, והוא רק אומר לה מחסן, מחסן, והיא שואלת איפה המחסן, והוא אומר כנפי נשרים, מחסן. אמירה עומדת ורואה איך החדר שלה – הספרים והכונניות והשטיח והספה והכריות והציור של הכבשה התועה, והשעון העגול הגדול, השחור, שמתקתק בכבדות, השעון המחמיר שבפניו היא נועצת את מבטה במשך חמישים דקות שלוש פעמים בשבוע והוא מצדו אף פעם אינו שותק – איך החדר שלה מתפרק, מתכנס לתוך קופסאות ויוצא מהבניין, והיא יוצאת בעקבותיו, ושואלת את סרגיי אם היא יכולה לבוא איתם, אבל הוא מצביע על הקבינה של המשאית ומראה לה שיש מקום רק לשניים, והיא חושבת לתפוס מונית ולעקוב אחריהם אבל לפני שהיא מצליחה להגיע אל שפת המדרכה ולהניף זרוע, הם כבר יוצאים משדה הראיה ואובדים.
אמירה מתיישבת על השפה באפיסת תקוות. היא מנסה להבין מה קרה: אולי אדריאנה דינר פשוט החליטה להיעלם. אולי היא נטלה את מיטלטליה ונסעה לה לארץ רחוקה. אולי היא התאהבה ועזבה בעקבות האהבה, והעדיפה להתפוגג ולא להתמודד. או שהילדים שלה חיים בקנדה ונולדה לה נכדה והיא עוקרת לגור לידה, מבקשת להיות סבתא במשרה מלאה, אבל אינה יכולה להיפרד מכל הילדים המטופלים שלה, מכל המטופלים הילדותיים שלה, אינה יכולה לשאת את כל הנטישות שתנטוש, ופשוט עלתה על מטוס ועזבה. או שהיא מתה. או שהיא נרצחה ונשדדה. או שהיא נשדדה ונרצחה. או שהיא עברה דירה, ושכחה לעדכן את אמירה. לא, זה לא ייתכן. אדריאנה לא שוכחת כלום.
בהיסח הדעת אמירה מפשפשת בתיק, ומבחינה שהלוח-פגישות של ד"ר דינר עדיין שם. לרגע היא רוצה לקרוא אחריהם, שייקחו איתם את לוח הפגישות למחסן, אבל סרגיי הובלות כבר מזמן לא שם, ואמירה חושבת שזו בטח בשורה, אות שעליה להתחקות אחרי אדריאנה ולהשיב לה את לוח השנה בעצמה. היא מחליטה שהיא תתקשר לאבי מפנ"ש ותשאל אותו אם אדריאנה הגיעה לפגישה ואם הוא יודע איפה היא. בתיק שלה אמירה גם מוצאת סיגריה אחת מעוכה, וכרטיס ביקור מקומט, שעליו מודפסות המלים, מנחם רוזנבלום, נהג ומורה נבוכים. אמירה מוציאה מצית מכיסה ומציתה את הסיגריה. היא מעשנת ובוהה בכרטיס של מנחם. היא נזכרת בריח שהדיף, חמוץ ומריר, ובעיניים הנוצצות ובטובה שהכיר לה על שחיכתה כשהיה חייב לרוץ. היא תוהה עכשיו על הכינוי מורה נבוכים. זה מאוד לא נהג-מונית מצדו, היא חושבת. היא חושבת על הרגע האינטימי החולף שלהם יחדיו, כשאצה דרכה לשפוך את לבה, ואצה דרכו להטיל את מימיו, והיא חושבת שהיא בכלל לא הקדישה לו מחשבה, אפילו לא שבריר של מחשבה, אפילו לא מלה, לא אות, והיא חושבת עכשיו שהוא קצת דוחה, אבל משום מה יש בו משהו שנוסך בה אמון, והוא אמר שהוא חייב לה טובה, היא נזכרת, כן, אולי באמת היא תתקשר אליו והוא יעזור לה למצוא את המטפלת שלה שאבדה.
מנחם גומר את הכריך סרוואלד, יוצא מהמונית וזורק את השקית בפח בקרן הרחוב. הוא חוזר, שולח יד אל מתחת לכיסא שליד הנהג, מוציא את הפנקס עם כמוסות החוכמה והרשמים, ומדפדף. הוא קורא משפט שמעכיר את רוחו. "אם איני חושב על עצמי, כך התחוור לי, איני חושב בכלל". זה שוב רנאר. הוא חושב שזהו דבר שטות, אבל מניח שמסתתרת בו חוכמה. הוא מדפדף במחברת. "כשאנשים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, הם בדרך כלל מחקים זה את זה". אריק הופר.
מנחם עייף. ונמאס לו, אבל אין מה לעשות. בוער. אף שלא שתה טיפה מאז כוס המים האחת של הבוקר, אף שניסה לחשוב מחשבות אחרות, להתרחק מגופו בדמיון, להתמקד בנסיעה, בתעריף, בדרך, בכסף, באנשים ובמאורעות, בחוב המצטמק, במפה של לונדון שהוא משנן בראש [מהרחוב הראשי של ווסט המסטד אל הרחוב הראשי של הייגייט, הוא בוחן את עצמו ומיד מעלה את התוואי בראשו], אף שניסה להתעמק ברשמים שיעלה על הנייר, אף שניסה לדחות ולעכב, הנה הוא שוב צריך לרוץ. הוא מסתכל סביב. המראה מרפה ידיו. הוא נמצא באמצע נירית, פרוור של וילות מוקפות בוגנוויליה וברוש לימוני ומרצפות אקרשטיין אפורות. שמש צהריים מכה ברחובות ואין צל. הוא רץ אל גינה קרובה, נצמד אל הגדר החיה וגבו אל הכביש, מנסה לעמוד בזווית שבה הוא מוסתר מהבית ומהשכנים ומהעוברים ומהשבים, אבל הוא לא מצליח להתאפק עוד, ומוציא את הזין שלו, לא, לא את הזין, את הפיפי מהמכנסיים ומשתין על עציץ של ביגוניה. לפני שהוא מספיק לנער ולהחזיר הוא שומע צעקה מהחלון של הקומה השנייה, סוטה, סוטה, משטרה, סוטה, והוא רץ כך כמו שהוא, מבולבל ומושפל אל המונית, ומתניע ונוסע כל עוד רוחו בו.
הרופא אמר למנחם שזו בעיה של השלפוחית ובגילו ובמצבו אין הרבה מה לעשות, אלא אם הוא רוצה להסתובב עם קטטר, אבל זה לא כדאי, זה לא טוב לאיכות החיים, ליחסים, אולי כדאי שיתייעץ עם אשתו, איך שהוא רוצה, שרק יידע שהתרופה תעזור רק קצת, ועם היתר אפשר להסתדר, אפשר להתרגל. פשוט לתת שתן לעתים קרובות אבל חשוב מאוד לא להפסיק לשתות, להיפך, לשתות הרבה, בהתמדה, כי אחרת מתייבשים, ואז השלפוחית מוציאה את מה שאין לה וזה כבר ממש סיפור לא-שמח. מנחם בכלל לא התרשם מהרופא הזה, ולא הצליח לסמוך עליו, כי לא חש שהרופא מדבר אליו, הרי אין יחסים ואין אשה והוא לא רוצה קטטר, ובהתחלה הוא ניסה לשתות הרבה ולהתרגל, אבל עכשיו כבר מצדו שהשלפוחית תוציא את מה שאין לה, איך אפשר להוציא את מה שאין, עכשיו כבר נמאס לו, והוא מנסה דווקא לא להרבות בשתייה, רק כוס אחת בבוקר, וכוס אחת עם היין והספר והקנט לייט לפני השינה, אבל איכשהו יש לה, לשלפוחית, מה להוציא, כל היום היא גועה בבכי, היא לא מפסיקה להזיל שתן, ומנחם יודע שאולי עיניו אינן בוכות, אף פעם לא נצצה בהן ולו דמעה אחת, כי אין על מה לבכות, כי הוא יודע שבסוף הכל גווע, אבל השלפוחית שלו בוכה ועוד איך, השלפוחית מפעילה שיקול דעת ובוכה, ואולי זו אינה השלפוחית אלא הזין שלו שגועה בבכי, לא, לא הזין, הפיפי, הנקניק הזה שלא ידע שהוא זרג, הנקניק הזה שיודע להתקומם בידו, ולשמוח שמחה לבנה ודביקה רק בחסות החשיכה והמיטה הישנה החורקת ובחסות הבדידות, הצינור-שתן הזה, צינור זורם ונוטף ודולף, צינור פחד, צינור שפלות, שמוכיח – כביכול היה צריך להוכיח – שכן, הכל זורם, לעזאזל, הכל זורם, נשפך, גועש ושוצף, הדם והשתן והדמעות של השלפוחית והנהרות והזמן.
מנחם מוצא את עצמו עומד בפקק ביציאה מפתח תקווה, מזיע, מצומרר, שקוע, הנוסע מאחור מדבר בנייד שלו בקולי קולות, והדיבורית של מנחם מצלצלת. הוא עונה ואמירה אומרת, שלום, זה מנחם רוזנבלום, מורה נבוכים? כן, אומר מנחם, והנוסע מאחור צועק לתוך הנייד שלו, צועק ומטריד, ומנחם פונה אליו, ומבקש, תנמיך בבקשה את הקול. האיש לא שם לב, הוא צועק ומטריד, ומנחם מכוון את קולו אל הדיבורית ואומר, הלו, אני מצטער, צועקים לי באוזן, מי זה בבקשה, ואמירה אומרת, זאת אמירה, אתה זוכר, מאתמול, הורדת אותי באיינשטיין 59, רציתי לבקש ממך טובה, אם אתה פנוי, רק אם יש לך זמן, ומנחם מתחקה בזכרונו אחרי איינשטיין 59, וחוזר במסלול אחורה עד לעצירה בברודצקי, וזוכר בדיוק. הוא מצטמרר ואומר, כן, שלום אמירה, בשמחה, אני שמח שאת מתקשרת, איך אני יכול לעזור, והם קובעים להיפגש בעוד חצי שעה בקניון רמת אביב, בחוץ, בארקפה, ליד בריכת שושני המים, ומנחם עוצר בצד, ומבקש מהאיש לרדת מהמונית, הוא אומר סליחה, תקלה, אתה חייב לרדת, אני לא אחייב אותך, והאיש צועק ומטריד בנייד ויורד מהמונית, ומנחם ממהר.
יום שלישי בצהריים

אבי מפנ"ש ענה אחרי הצלצול השני באדיבות נינוחה. הוא הסביר לאמירה שהוא פעיל בארגון פנ"ש, פסיכולוגים נגד שתיקה. כן, שם מצחיק הוא אמר לה, יש הומור. הוא אמר לה שאדריאנה באמת לא באה אתמול לפגישה השבועית, אבל הכל בסדר, היא השאירה הודעה מוקדם בבוקר שלא תוכל תגיע. למה אמירה שואלת? אמירה אמרה לו שהיא חברה, שהיא מחפשת את אדריאנה וקצת דואגת כי הן קבעו להיפגש אצלה בבית, ואמירה באה אליה ואדריאנה נעלמה, נראה כאילו מחקו אותה מעל פני האדמה. היא מצאה את לוח הפגישות הזה שלה, עם הקביעה בפנ"ש, והחליטה להתקשר ולברר. אבל בטח זו סתם הדאגנות שלה, ויש הסבר מניח את הדעת. אולי הוא יודע משהו? אבי אמר שלא, ורגע, בעצם אולי יש סיבה לדאגה, פתאום הוא חושב. כי אדריאנה סיפרה להם בשבוע שעבר על טיפוס אחד שמטריד אותה בטלפון ומאיים עליה. זה קשור לפעילות שלה בפסיכולוגים נגד שתיקה, זה קשור לאיזה חייל שאדריאנה הגישה נגדו תלונה. אמירה שואלת אם יש לו פרטים על הטיפוס הזה ואבי אומר, כן, במקרה יש לי, רשמנו את הפרטים בשבוע שעבר, חכי רגע, וכעבור דקה הוא חוזר לטלפון וקורא באוזניה את השם של הטיפוס, שמעון גליל, ואת הכתובת שלו, האיש גר בכוכב יאיר, רחוב גיבורי ישראל 8, זה האבא של החייל, אבל תיזהרי, עושה רושם שהוא לא טיפוס חביב במיוחד. ורגע, את חושבת שכדאי להתקשר למשטרה?
אמירה אומרת, לא, לא, אין שום צורך, סביר מאוד להניח שהכל בראש שלי, והיא תכף תצוץ, אני לא רוצה לעורר מהומה, ארים עוד כמה טלפונים ואעדכן אותך ברגע שאני מוצאת אותה, ותתקשר גם אלי אם אתה שומע משהו? תודה רבה. אמירה חושבת שאבי מפסיכולוגים נגד שתיקה הוא איש נחמד נורא.
השיחה עם נעמי היתה קצת פחות נעימה ולא הניבה מידע מעניין. נעמי ענתה בחשדנות, מי שואל, איך את יודעת עלי, ואמירה ענתה את האמת, פחות או יותר, כלומר היא שוב הזדהתה כחברה, ולא כמטופלת, ונעמי התרצתה ואמרה שהיא לא מכירה את ד"ר דינר, היא קבעה איתה פגישה ראשונה להיום, אבל אתמול ד"ר דינר השאירה אצלה הודעה במשיבון שהיא נאלצת לדחות את הפגישה לשבוע הבא. היא ביקשה מנעמי להתקשר ביום ראשון הקרוב שוב כדי לקבוע מועד חדש. אבל עכשיו היא כבר לא יודעת אם תתקשר, כי כל הסיפור הזה מעורר בה אי נחת. אמירה ניסתה להגיד משהו מרגיע, אבל לא מצאה את המלים. היא חושבת שאם הכל בסדר, וד"ר דינר נעלמה מסיבה פרוזאית, או שפשוט שכחה להודיע לאמירה, לא יקרה שום דבר אם היא תאבד מטופלת אחת. היא תתמודד. כנראה יש לה די והותר. אמירה חשבה את המחשבה הזאת, ומיד הצטערה עליה, התביישה, ובינתיים נעמי ביקשה מאמירה לא לספר לאף אחד, טוב, להתראות ותודה.
כשאמירה שואלת את מנחם מה הוא רוצה לשתות, הוא אומר, כלום תודה רבה, ואז נמלך בדעתו, הוא מרגיש חגיגי, ואומר, את יודעת מה, אם את מזמינה, אספרסו קצר וכוס מים, ואמירה הולכת לדלפק להזמין בשבילם. כשהיא מתיישבת מולו בשולחן הפינתי הצופה אל שושני המים, היא רואה מולה איש זקן בעל עיניים עצובות, שיושב זקוף, ומניח את כפות ידיו הפרושות על הירכיים, ורגליו כמעט שאינן מגיעות לרצפה, והוא נראה לה כמו ילד שמחכה ליד חדר המנהל ויודע שיחטוף צעקות על לא עוול בכפו.
במה מנחם יכול לעזור לך, הוא שואל, ואומר, אוי, סליחה, אני נוהג לפעמים לדבר אל עצמי בגוף שלישי, אולי זה מטריד, ואמירה מחייכת אליו, ואומרת, אני לא יודעת, אולי תחשוב שאני משוגעת, אבל חשבתי שתוכל לעזור לי. איבדתי את המטפלת שלי, וגם את מנוחת הדעת, ואני קצת פוחדת שקרה לה משהו. אני גם קצת פוחדת שאני כועסת יותר מדי ושאם אגלה שלא קרה לה שום דבר אז יקרה לה משהו בגללי מרוב שלא קרה לה.
סליחה? שואל מנחם, וברמקול קוראים אמירה, ואמירה הולכת וחוזרת עם המגש, למנחם היא מורידה אספרסו קצר וכוס מים וגם קרואסון שוקולד, ולעצמה אמריקנו בספל של הפוך וכריך אבוקדו, והיא מניחה את המגש הריק על הכיסא לידה, ומשתאה מעצם המעמד. היא לא כל כך מבינה איך זה קרה אבל היא דווקא מרגישה שהיא יכולה לדבר עם מנחם, האיש הזקן והקטן שיושב מולה ומביט בה בעיניים עצובות, והיא מספרת לו בפשטות כל מה שהיא יודעת. איך אתמול, כשהסיע אותה לרמת אביב נדהמה למצוא את החדר ריק. ואיך הבוקר שבה וגילתה שגם הדירה שמאחורי הווילון ריקה. ואיך הסבלים פירקו את החדר לנגד עיניה ולקחו אותו איתם למחסן ברחוב כנפי נשרים. ועל הטיפוס מכוכב יאיר שמאיים על אדריאנה בטלפון. ואיך כבר שנתיים אמירה באה שלוש פעמים בשבוע ואדריאנה תמיד שם, חוץ מהפעמים שבהן היא יוצאת לחופשות, קצרות יותר או פחות, לפעמים היא מבטלת פגישה אחת ולפעמים שבועיים תמימים, שש פגישות רצופות, אבל תמיד היא מודיעה מראש ותמיד חוזרת.
מנחם חושב שאמירה מעניינת, ושהיא קצת מבולבלת, ועולה בדעתו כמוסת חוכמה אחת מסוימת, והוא אומר לאמירה: "'בהירות היא תכונה יסודית כל כך של האמת', אמר ג'וזף ז'ובר, 'עד שלפעמים טועים וחושבים שהיא האמת עצמה'" [בדרך כלל מנחם לא משתף את הנוסעים באמרות הכנף, או השפר, אבל הפעם הוא מרגיש שהוא יכול].
אמירה מחייכת, משתאה, ובמבוכתה מנסה להיות עניינית: חשבתי שתוכל לעשות איתי סיבוב למחסן בכנפי נשרים, ואם לא נקבל שם את המידע הדרוש, אז אולי אפילו ניסע לכוכב יאיר כדי לדבר עם הטיפוס הזה, שמעון גליל, אולי נגלה שם משהו. אני קצת פוחדת לעשות את זה לבד.
מנחם אומר: תסלחי לי על השאלה, אמירה, אבל ניסית את הטלפון הנייד של הדוקטור?
אמירה מסמיקה עד שורשי שיערה. אוי, אני כל כך טפשה, לא, לא ניסיתי, התקשרתי רק לטלפון שלה בבית, בקליניקה, ולא היתה תשובה, בדרך כלל היא עונה תמיד בבית, אבל לא, לא ניסיתי את הנייד. אתה צודק. והיא מוציאה במהירות את היומן שלה ומחפשת את המספר של אדריאנה בנייד, שאליו איכשהו מעולם לא התקשרה, והיא מתקשרת, ושומעת שהמנוי אינו מחובר, אנא נסו במועד מאוחר יותר, והיא מרגישה הקלה משונה.
מנחם נוגס בקרואסון שוקולד. פירורים נושרים כעלי שלכת על סנטרו הקטן. אין שום בעיה, הוא אומר. נגמור את הקפה ונצא לדרך. אבל תדעי לך שאין לדעת מה אורכה, ואם תימצא למכאובייך ארוכה.

יום שלישי אחרי הצהריים

לאמירה לא אכפת שהם לא מצאו את המחסן בכנפי נשרים. הם עצרו ברחוב מיוזע ונכנסו לחללים מאובקים ושאלו והסתובבו ולא מצאו, ועכשיו אין לה מושג לאן סרגיי הובלות לקחו את החדר שלה, עם הספה והכבשה התועה והשעון המחמיר שאינו שותק, אבל לא אכפת לה כי היא נוסעת עם מנחם לכוכב יאיר והחלון פתוח והם כבר מחוץ לעיר, הם בתנועה חלקה בכביש הישן, שהתרחב זה כבר ואין עליו מכוניות רבות, רק שיחי הרדוף צהובים חולפים על פניה במהירות ועמודי חשמל. נעים לה, היא מרגישה שיש משימה, שיש לה לאן ללכת ויש סימני שאלה שאפשר, בהחלט אפשר, ליישר לסימני קריאה. וגם אם יגלו בכוכב יאיר משהו רע, משהו נורא, בכל זאת היא לא איזו אחת גמורה שתחכה בבית לטלפון כדי לשמוע מה קרה. היא לא תשב כמו איזו גמורה לטלפון מד"ר דינר שתגיד לה שהיא שכחה, פשוט שכחה, היא כל כך מצטערת, זה אף פעם לא קרה, היא שכחה לספר לאמירה שהיא נסעה לחו"ל לשנת שבתון, או בעצם לשנתיים. והיא גם לא אחת אדישה כזאת שתישאר בבית ותדליק את הרדיו ברשת ב' ותשמע בחדשות שגופתה של ד"ר אדריאנה דינר נמצאה ביער בן שמן על שולחן פיקניק מבותרת. היא לא מחכה. היא יוצאת לשטח. היא פועלת.
"למה את הולכת לטיפול אצל ד"ר דינר, אם לא אכפת לך שאני שואל", מנחם פתאום שואל את אמירה, ואמירה מתנערת מהגופה המבותרת ומחייכת, ואומרת, שאלה טובה. לפעמים אני באמת לא יודעת. אני חושבת שאני סובלת. אבל לפעמים אני שוכחת ממה. היא שותקת רגע, ופונה אל מנחם שנוהג בדריכות, רוכן על ההגה, תלתליו מקפצים על מצחו, ושואלת אותו: תגיד, מנחם, מה איתך, אתה מטפל בעצמך?
מנחם לא אומר כלום, ממשיך לרכון אל ההגה, נוהג בדריכות, כולו ממוקד בכביש לפניו, ועוברות שתי דקות תמימות בשקט, והוא אומר לה: תראי, אם את שואלת אם אני משלם למישהי שמבינה בנפש האדם כדי שתעזור לי התשובה היא לא, אבל אם את שואלת אם אני מתבונן אל תוך נפשי ויודע את הפצע ומבקש שיגליד, וקורא ושואב עידוד ונחת מכמוסות של חוכמה, אז התשובה קצת יותר מורכבת, היא לא בדיוק כן, והיא לא בדיוק לא.
מה קרה, שואלת אמירה, ומנחם שותק עוד רגע, והמונית מתקרבת ליישוב, והוא מאט. הם נוסעים בתוך פרוור של וילות מוקפות גינה, ברוש לימוני ובוגנוויליה ושיחי הרדוף לבנים, והוא אומר שלא קרה דבר אחד. אף פעם לא קורה דבר אחד. אבל אם היא שואלת מה קרה לדוגמה, אז יש לו תשובה: לדוגמה, פעם כשעוד היה מלמד פילוסופיה בתיכון ברמת גן, רק דוגמה, הוא התאהב באישה, היא היתה מורה לתיאטרון בבית הספר, קטנה, יפה וצוחקת, והם הלכו יחד להצגות, וגם לקפה, וגם לקולנוע אורדע וגם לפלאפל אורדע, וגם לילה אחד הם שכבו, זה היה אצלו בבית של ההורים, היתה לו כניסה נפרדת, מעין דירה קטנה בתוך הבית של ההורים בשיכון ותיקים, והאשה הזאת, שאת שמה הוא מעדיף לא להזכיר, אמרה לו שהיא מחבבת אותו מאוד אבל קשה לה, כי יש לו זין קטן. כן. הוא מתנצל אם הוא מביך את אמירה, אבל היא בטח יודעת שלפעמים זין הוא רק פאלוס, או ההיפך, והיא צריכה להאמין לו שהוא לא מתכוון לדבר בגסות, או להבהיל אותה, אבל אם היא שואלת אז זה הסיפור לדוגמה, זהו דבר אחד שקרה, האשה שאהב אמרה לו כך, ובהתחלה, באופן מיידי ואינטואיטיבי, הוא לא נעלב, הוא חשב שבוודאי היה נראה מוזר אילו היה לו זין גדול, כי הרי הוא איש קטן, והזין בדיוק במידה, אבל יש אנשים שרק רואים זין אחד אידיאלי בעולם ומשווים עולם ומלואו אליו, ובהשוואה הזאת הוא כמובן מפסיד.
מנחם גומר לספר לאמירה את מה שזה עתה סיפר וכולו מאדים מרוב בושה כי מעולם לפני כן לא אמר כך, לא דיבר כך, רק נבר בתוכו מעת לעת ולא מצא דבר לשמוח בו חוץ מהיין של יקב מרדכי וחוץ ממשפט אחד יפה שאמר אוסקר ויילד, "עקביות היא מפלטו של חסר המעוף", ואולי עוד צמד משפטים מקסים שאמר ג'י קיי צ'סטרטון: "טירחה היא הרפתקה שלא הכירו בערכה; הרפתקה היא טירחה שהכירו בערכה"; צמד שעשה אותו לרגע מלא השראה.
אמירה אומרת, רגע, וכל השנים מאז, מה קרה כל השנים מאז, ומנחם אמר ששום דבר אחד מיוחד, ואמירה שואלת, רגע, לא התאהבת שוב, ומנחם אומר זה לא, ואמירה, שואלת, רגע, מה, לא כעסת? לא צעקת עליה? ומנחם אומר שהוא לא כועס ולא צועק, ואמירה צוחקת, ומפטירה אני לא מאמינה לך, ומנחם עוצר לרגע בצד, מרים את מעצור היד, נאנח, ומסתכל עליה, ואומר לה בשקט: אני לא משקר.
כן, הוא מבין שהוא בודד, הוא אומר, אבל לא בצורה משתקת, תודה לאל. הזין הקטן שלו נעלב, כן, הוא יודע, אבל זה לא עלבון אלים או כועס, רק מתכנס, רק מחפש שלווה, לא בוכה ולא מוחה, רק מסכין, וכן, אולי הוא היה צריך לטפל בכל הסיפור הזה לפני שנים, כי עכשיו הוא יודע שהבעיה עם השלפוחית היא בעיה אמיתית וגם מטפורית, הוא לא אידיוט, אבל אין מה לעשות, מה שזרם זרם, מה שנשפך נשפך, מה שנמדד נמדד, מה שזלג זלג.
אמירה מרגישה אי-נוחות. היא מרגישה שמנחם קצת הגביר את הקול עכשיו, דיבר בלהט, בגסות מופרזת, והיא מרגישה אי נוחות, היא פתאום חושבת שאולי היא קצת חסרת אחריות, אולי היא לא דואגת לעצמה מספיק, אולי היא מפקירה את עצמה, כן, אולי זה לא רעיון טוב כל כך לנסוע לבד עם נהג מונית זר ומוזר, שלא יכול להחזיק את מימיו, ולהיקלע איתו לפרוור שקט כזה, ריק מאדם, כזה שאין בו שום תחבורה ציבורית, והוא רחוק כל כך באמצע המדינה, ומה היא תעשה. מה היא תעשה? אבל מנחם נשען לאחור בכיסא שלו, ואומר, אמירה, אני מצטער. הרגשתי פתאום שאני יכול לדבר. סליחה. אני מכיר לך טובה על האוזן הקשובה. בואי נמצא את שמעון גליל, טוב? יש לנו משימה. תסתכלי על השלטים. רחוב גיבורי ישראל. זה בטח הרחוב הראשי בשכונה הזאת. ואת בכלל עוד לא סיפרת לי מה את מחפשת בד"ר דינר. אבל עוד נדבר כשהכל יסתדר.

יום שלישי אחרי הצהריים

מול גיבורי ישראל 8 עומד גבר נמוך ומוצק, והוא שוטף מזדה אפורה בצינור ארוך ושופע. הרבה מים והרבה סבון. מנחם ואמירה יוצאים מהמונית ופוסעים לעברו בחשש.
הפנים של הגבר חתומות, דעתו נראית מוסחת, והוא מתיז מים על המכונית. אמירה לא יודעת מה לשאול אותו. היא שותקת. מנחם מהסס לרגע. הוא חושב ומהסס. הוא מזדקף מעט. הוא מאריך את גופו. הוא שותק. הוא מכחכח בגרונו. והנה, לפתע, להפתעתו, יוצאות מפיו מלים ברורות של ממש: "מר גליל? שלום אדוני, אנחנו שמחים להודיע לך שזכית לשדרג את חווית החיים…"
"לא קונה כלום, עזבו אותי, כולכם נבלות", שמעון גליל קוטע את מנחם, והצינור מזדקר בידו.
"רגע, לא הבנת", מנחם עונה באומץ, מאמץ את התפקיד, "את רואה, אמרתי לך, היינו צריכים ללכת על ערוץ 2", הוא פונה לרגע אל אמירה, וממשיך, קולו מתעבה. "כנראה לא שמעת, איש יחסי הציבור שלנו עשה עבודה לא מי יודע מה. אנחנו ממועצה אזורית דרום השרון. במאמצים לשפר את יחסינו עם הקהילה, ולהעלות על נס את המועצה האזורית", מנחם לא מאמין שהוא מדבר כך, אבל ממשיך בתנופה כמו מכונית בלי מעצורים, "ערכנו הגרלה חגיגית בין התושבים, ואתם, משפחת גליל, זכיתם. הפרס: תו קנייה באיקיאה על סך 10 אלפים שקל, לשדרוג חווית החיים. אתה יודע, איך אנחנו אומרים: דרום השרון שווה המון. אנחנו באנו לבשר על הזכייה ורק, אם תסכים, נבקש ממך לענות על כמה שאלות בשביל יחסי הציבור. כמובן, זכותך לסרב לפרסום, אבל במקרה הזה נאלץ לחפש זוכה אחר…"
"אה, סליחה, בואו תיכנסו", אומר שמעון גליל, נכנס לחצר וסוגר את הברז. "מצטער שצעקתי קודם, אני קצת עצבני".
בתוך בית משפחת גליל, מנחם נכנס לרגע לשירותים, וממהר לצאת ומתיישב עם אמירה על ספה מעור לבן בסלון רחב ידיים שפונה אל גינה גדולה וירוקה. "במה אני יכול לעזור לכם", שואל שמעון ומתיישב מולם בכורסא קטנה מעור לבן ומניח זוג ידיים על זוג ירכיים ומישיר מבט. אמירה קצת מבוהלת, אבל גם מתפעלת ממנחם שחוגג את ניצחונו בחיוך רחב, והיא מנסה להתעשת ואומרת, "ברשותך מר גליל, אנחנו רוצים שתספר לנו על המשפחה שלך. מי גר בבית הזה איתך? יש לך ילדים? מה הם עושים?"
שמעון גליל מתרצה בשמחה, ואומר, "אני כאן עם אשתי, זהבה, ושני הבנים שלי, אחד בתיכון בכיתה י"א ואחד בצבא, בחור נהדר". ומנחם שואל, "ומה עושה אדוני?" הוא חושב שכדאי ללכת עוד מעט סחור סחור, ושמעון גליל אומר, "אני עושה עסקים", ומנחם חושב לפטפט עוד מעט על עסקיו של מר גליל, אבל אמירה קצרת רוח, אז היא שואלת "והבנים שלך, הם ישנים בבית?" ושמעון גליל אומר, "כן, אמרתי לך, אחד בתיכון ואחד בצבא. טוב, הגדול, שבצבא, הוא לא היה בבית חודש, בגלל איזו זונה שהלשינה עליו שטויות. תשמעו, אני נסער, אני עצבני, בדיוק אני כל הזמן חושב על זה. אתם שומעים אותי, הבן שלי שומר עליך ועלייך, חייל אמיץ, בחזית של המדינה הזאת, שומר גבולות, ואיזו פרימדונה באיזה ארגון של יפי נפש מלשינה עליו שהוא עשה את עבודתו נאמנה, שהוא הוריד רובה על הראש של איזה מסוכן אחד במחסום, אל תשאלו, ועכשיו הוא בכלא צבאי, ויש תלונה נגדו, והיא מסתובבת עם השמלות איב סאן לורן שלה, כולה מבסוטה, ובטוחה שהיא נשמה טובה, אבל אין מה לדאוג, אני דאגתי לשים לזה סוף, אני דאגתי שהיא תבין עם מי היא הסתבכה".
אמירה נדרכת, ומנחם דואג, והוא שואל, "שמעון, אנחנו לא כל כך מבינים מה אתה אומר", ושמעון אומר, בואו, אני אראה לכם משהו, והוא קם ומוליך אותם לאורך החצר, על פני ערוגת קקטוסים וסקיולנטים שמנים וקוצניים, מוליך אותם בשקט ובמרץ אל בקתה קטנה מעץ, ופותח את הדלת, והחוצה פורץ כלב דוברמן להוט. הדוברמן קופץ בשמחה על שמעון, ומתיישב לידו בצייתנות, מכשכש בזנבו הקצוץ. שמעון גליל אומר, "אני רוצה להראות לכם משהו, סתם דוגמה. תבינו, אני אדם טוב, אני לא איזה פושע, אני בשליטה, אבל כשבאה איזו פרימדונה מרמת אביב גימל ורוצה לקחת לי את הבן שלי אני יודע מה לעשות, הנה, יוני, תראה להם", ויוני הכלב הרעב נובח, שלוש נביחות קצרות, וקופץ על מנחם ותופס בשיניו את זרועו הקטנה, ומושך, ומרייר, וקופץ, ונוהם, ומנחם מחוויר, מפסיק לנשום, ושמעון גליל צועק, שחרר יוני, שחרר, ויוני משחרר, ומתיישב בצייתנות, מכשכש בזנבו הקצוץ. "אתם רואים, לא רואים בכלל סימני שיניים. זה כלב בשליטה. בדיוק כמוני". ומנחם מסתכל על הזרוע שלו, והנשימה שנעצרה חוזרת אליו לחזה, והוא פורץ בבכי. הוא מתייפח. הוא בוכה ומתנשף ובוכה. הוא לא מתנחם.
אמירה מחבקת את מנחם.
שמעון גליל אומר שהוא מצטער. הוא לא התכוון להבהיל. הוא מצטער.

יום רביעי בבוקר

"כלב נובח לא נושך", זה האפוריזם האהוב על מנחם. בעיניו יש באמירה הזאת, שאינו יודע למי לייחס אותה, חוכמה כמוסה על נפש האדם. מנחם יורד 15 מדרגות אל המונית שלו, ויוצא בקלילות חדשה אל יום חיוור.
במונית הוא רוכן לעבר הכיסא שליד הנהג ומוציא את המחברת שהשאיר בטעות במשך הלילה, ומלטף את כריכתה, ומדפדף, ונוטל עט מתא הכפפות וכותב בקפידה "כלב נובח אינו נושך". בלילה, ברגע של קנט לייט וכוס יין אדום מיקב מרדכי, מנחם הבין שכלב נובח לא נושך משום שלפעמים הפחד מרים קול צעקה והיא רמה כמו שיניים ננעצות בבשר, זב דם. לפעמים די במחאה, די בנביחה. מספיק להעלות בדמיון את התמונה. את השיניים ואת הבשר ואת הפצע. והוא הבין שאולי אם היה נובח בעצמו – חושף שיניים, מתרעם – לפני שמונה-עשרה שנים, אולי לא היה נופל בפח, ולא היה חייב כל כך הרבה כסף ולא היה מתמסר למונית, לתנועה הבלתי פוסקת בישיבה, לנוסעים חסרי המנוחה, לחלום לונדוני על מונית שחורה שיש בה הפרדה. מנחם פונה לאיילון ומסתכל על העיר המתעוררת לפניו וחושב שאולי קצת יבשו מעיינותיו, ואולי בעצם אין כל כך הרבה חוכמה ב"כלב נובח לא נושך", איזה שטויות, כמה רעש יש לו בראש, כמה פטפוטי ביצים, ואולי הוא מתגעגע לאמירה, ואולי נמאס לו, אולי הוא לא רוצה לנהוג ברבע לשש על איילון לבד ולחשוב על העולם במשפטים קצרים.
אמירה עדיין במיטה, התריס מוגף, הסדינים חמים, היא לא ממהרת לקום. היא חושבת על שמעון גליל ששיסה את כלבו בד"ר דינר והיא חושבת על הבהלה שבוודאי אחזה בד"ר דינר ("הייתם צריכים לראות אותה", אמר להם שמעון גליל, "כל הדם ירד לה מהראש אל הבוהן, היא כל כך נבהלה, הראיתי לה מה זה, תאמינו לי, היא התחננה שאסלח לה"). היא יודעת שד"ר דינר בסדר, כן, אין מה לדאוג לה, כי היא אשה חזקה.
אמירה לא ממהרת לקום היום לטיפול. כשחזרה מכוכב יאיר חיכתה לה הודעה. אדריאנה מזכירה שהיא חוזרת מחר מחופשה והכתובת החדשה היא רחוב הילדסהיימר 8, ליד יהודה המכבי. אמירה נבוכה. היא מרגישה שהבטן שלה מסמיקה. והיא חושבת שאולי היא לא תלך לטיפול היום, כי הרי ברור מה אדריאנה תגיד לה. היא תגיד לה, אולי ננסה לחשוב למה רצית להעלים אותי. למה רצית לדאוג לי. למה בחרת לחשוב שעזבתי. למה בחרת לחפש אותי. למה התקשרת לאבי מפנ"ש. למה נסעת לכוכב יאיר. למה לא האמנת בי כמו שאני מאמינה בך. מי לא האמין לך ביסודך. למי את לא מאמינה ביסודך.
אמירה לא יודעת. היא קמה מהמיטה ונכנסת לאמבטיה ומצחצחת שיניים ומתבוננת במראה. היא רואה אישה עייפה ועצובה. היא רואה אישה קטנת אמונה. היא חושבת שאולי היא צריכה לעשות משהו. היא חושבת שאולי היום היא תצא מהבית ותלך ברגל, פשוט תלך, תטייל בנחת בדרך לעבודה, ולא תרוץ לאדריאנה. לא תאחר לטיפול וגם לא תבוא לטיפול. פשוט תלך בנחת בדרך לעבודה. ככה סתם. נראה אותה.
אמירה חושבת שבעצם היא בכלל לא צריכה טיפול. היא יכולה לטפל בעצמה. לא, היא יודעת שזה לא נכון. היא יודעת שהיא ניסתה בעצמה וכלום לא השתנה. משהו לא מרפה ממנה, נושך נשיכות בבטן שלה, נשיכות בלי שיניים, נשיכות רכות של חניכיים. לסתות נסגרות, חניכיים נצמדות. ואמירה לא מרגישה כלום. נשיכות של חניכיים. נשיכות של חניכיים. מצב ביניים. נגיסות במים. מישהו, משהו נעלם, והיא לא יודעת מי והיא לא יודעת מה והיא לא יודעת לאן והיא לא יודעת מה עזרו לה כל השעות על הספה של ד"ר דינר, פרקדן, מול הספרים שמסודרים בכוננית לנגד עיניה. פו הדב. הרוח בערבי הנחל. נשים קטנות. אן מאבונלי. בילבי בת גרב. והשעון שלא שותק. והיא חושבת על נהר, בשיר של ג'וני מיטשל, שהיתה יכולה להחליק עליו, אם רק היה כזה בקרבתה. והיא נזכרת שהחדר שלה אצל אדריאנה התפרק והלך עם סרגיי הובלות למחסן ובטח עכשיו סודר מחדש בדירה החדשה, והיא סקרנית לראות איך הוא נראה. והיא נזכרת בלוח השנה של אדריאנה ובראשי התיבות וחושבת שעדיין יש מה לחקור. אדריאנה הזאת משונה. איך הכניסה את עצמה לצרה עם אב זועם וכלבו הרושף. ולמה ראשי תיבות במקום שמות. מה היא מסתירה, אדריאנה. ממה היא בורחת. אולי שמעון גליל הוא רק אחד מרודפיה? אולי אדריאנה רודפת כל היום אחרי חיילים, ואבותיהם רודפים אחריה, שובל של אבות זועמים בעקבותיה? אולי היא יושבת על הכורסה בקליניקה ופניה לדלת כי היא מחכה שמישהו ייכנס, וידרוש רעתה, גבר פצוע, פגוע, ובידו אקדח? אולי ד"ר דינר בעצם ביקשה שאמירה תגלה את מצוקתה? אולי היא קוראת לה לעזרה? אולי זהו התפקיד הנסתר של אמירה עלי אדמות, התפקיד שחיפשה ולא מצאה עד היום? אולי זו סיבת הטיפול? מקור המועקה? יד נעלמה שהובילה אותה לסייע לאשה במנוסה? אולי אמירה צריכה לעקוב אחרי אדריאנה, להשקיף על דירתה, לשמור עליה?
פתאום אמירה גאה בעצמה. היא חושבת על מנחם. היא חושבת שאף פעם לפני כן לא ביקשה עזרה מגבר זר, זקן ומוזר [היא חושבת שהוא מעניין, איך שהוא חושב על החיים, ואיך שהוא מדבר על הגוף שלו, הכושל]. ואף פעם לפני כן לא העזה לצאת לחקירה. ואף פעם לא ידעה הרפתקה. ומעולם לפני כן לא ביקרה בכוכב יאיר. לכל היותר, מה היא עושה בשגרה? מאחרת לטיפול ומאחרת לעבודה. חוזרת הביתה. שותה תה. קוראת עוד כמה עמודים ברומן. בוהה בקיר. או בטלוויזיה. מנקה. מטאטאת. מנגבת. שוטפת. רוחצת. מסבנת. מחכה שמשהו יקרה. מנסה להבין מה התפקיד. מהי המשימה. מרגישה את החניכיים ננעלות על נפשה. מנקה. מאבקת. מצחצחת. לא מרגישה כלום.
והנה הפעם היא פעלה. יצאה מגדרה. עזבה הכל, קפצה למונית, ונסעה. היא חושבת לרגע שאולי יש לה תקנה. אולי זו תחילתה של ידידות מופלאה עם הפן האמיץ של נפשה.
היא ניגשת לסלון ומוצאת את הנייד שלה ומחייגת למנחם. אבל הוא לא עונה. אמירה חושבת שבטח הוא נסע ללונדון בלי לספר לה, והיא מתרעמת לרגע, אבל לא, היא צוחקת, ברור שלא, זה לא הגיוני, די, די, היא מעייפת את עצמה. מנחם לא עונה כי הוא באמצע נהיגה, או שהדוברמן טלטל אותו עד כדי כך שלא קם היום לעבודה.
כשאמירה מעמידה מקינטה על האש הטלפון מצלצל.
"מצטער שלא עניתי קודם", אומר מנחם. "אני בספריה בבית אריאלה. החלטתי היום להתחיל את הבוקר בקריאה, לשנות את הסדר, לקרוא עד חמש ולעבוד עד עשר. ובדיוק קראתי משהו שרציתי לספר לך עליו. את שומעת? זה משהו שכתב ג'יי קיי צ'סטרסטון: "המעלה הטובה אינה היעדרו של החטא, או התרחקות מעוון. המעלה הטובה היא דבר חי, לעצמו, כמו כאב".
ואת שומעת, הנה עוד משהו, של מרקוס אורליוס: "אומנות החיים דומה יותר להיאבקות מאשר למחול".
וגם זה, תשמעי: "אין אדם שלא מהווה איום על אדם אחר". את זה כתבה מאדם דה סוויניה.
וגם זה, את שומעת: "מה שעוזר לנו אינו עזרת חברינו, אלא עצם הידיעה שהם יעזרו לנו". אפיקורוס.
אמירה לא כל כך מבינה מה מנחם רוצה להגיד לה, אבל מרגישה שהחניכיים מרפות לרגע את אחיזתן, משחררות, ולא אכפת לה להקשיב לו עכשיו ועד עולם.
"אני חושב שיש בכל האמירות האלה משהו", הוא ממשיך. "ואני רוצה לספר לך שמצאתי דרך להגביה את הכיסא במונית. זה לא ייאמן. שנים אני לא מצליח ופתאום הבנתי את המנגנון. פשוט לא הקדשתי לזה תשומת לב עד היום. אה, כן, אמירה. יש לי הרבה מה לספר לך. ורציתי לדבר איתך על תנועה. ועל כלבים. ועל התקדמות. ועל חלומות. טוב, אני קצת מפטפט. סליחה. מה קורה לי. שכחתי את עצמי לגמרי. לא שאלתי בכלל, מה שלומך אמירה? את בדרך לד"ר דינר? ויש לך כתובת חדשה שלה? כן? יופי. יופי. רגע, בעצם את מאחרת, לא? אולי את צריכה הסעה? אה, נהדר, תרדי, חמש דקות, אני בא".

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: