שלושה ימים עם שאול אברון. על כתיבה ישירה וגסות רוח. ועוד סוגיות של כתיבה אחרי מות

מאז ששמעתי על מותו של שאול אברון, ביום שישי ה-2 בנובמבר, בן 68, חשבתי שאני רוצה להעלות בבלוג הזה רשימה שחיברתי לפני 18 שנים, כשמלאו לאברון 50. בעילה של ציון אותו יום הולדת עגול נשלחתי על ידי עורך עיתון "העיר" יוסי קליין לצייר את דיוקנו של אברון, שהיה לדידנו אישיות מרשימה מאין כמותה בתל אביב. הכותרת שנתן יוסי קליין לכתבה היתה זו ולא אחרת: "בן חמישים. אוכל, שותה, מזיין, ושמח בבדידותו". ובכותרת המשנה הוסיף "שאול אברון הוא עיתונאי הכותב מעט ומרוויח הרבה. דיוקן היצור האורבני שממצה עד תום את חיי העיר, שחי לבד תוך סיפוק מתמיד של יצריו. שלא רץ לשום מקום, שלא דופק חשבון לאף אחד".

אברון, אני חושבת כעת, לא היה מרשים אלא ממש נערץ – עלי בוודאי, ואולי גם על יוסי קליין – בגלל אורח החיים שלו שהעלה על נס את הבדידות, או את החירות, או את הנאמנות לתשוקה. והוא היה נערץ גם בזכות סגנון כתיבה ייחודי – פורץ דרך – שניחן בו ככתב כלכלי וככתב על ענייני אוכל. הכתיבה של אברון באותן שנים היתה אישית, מתבוננת, כנה וישירה – אפילו בוטה – אבל איכשהו לא גסה; כתיבה נבונה מאוד, נטועה היטב בפרטים, מבוססת, סוחפת בקריאה ומעוררת השראה.

לשמחתי מצאתי את הרשימה שחיברתי אז על אברון בארכיון קטן של כתבות ששמרתי מראשית דרכי בעיתונות. אביא אותה כאן לפניכם. בשבילי הקריאה בה כיום מעניינת לא רק משום שהיא מעוררת בי זכרונות מעניינים וטובים מתקופה קצרה בחיי שבה התרועעתי עם אנשים שהיו חברים של אברון, אלא בעיקר בגלל הכתיבה. אני קוראת אותה כעת ועורכת אותה בדמיוני: לפני הכל, אני מוחקת את כל המשפטים שבהם אני מדברת על עצמי. כעת ברור לי שאין להם הצדקה. נדמה לי שאיכות הרשימה עולה בדרגה או שתיים ברגע שאני מוציאה ממנה את הסיפורים האישיים שלי והתחכמויות אחרות. אגב כך, אני מתעכבת על המלים הבוטות – אז, כך ברור לי, חגגתי את האפשרות, את הרשיון שניתן לי, לכתוב מלים כמו "מזיין" או "נקבה", ולדבר בלי כחל וסרק על כך שאברון נהג לרכוש שירותים של נערת ליווי. היום אני עדיין משוכנעת בחשיבותה של כתיבה פשוטה וישירה, אבל נדמה לי שבכתבה הזאת לא עמדתי באתגר חשוב: לכתוב בבוטות בלי גסות רוח. אתגר שבו עמד כמדומני אברון עצמו בכתיבה שלו.

איך הייתי כותבת "אוהב לזיין" כיום? האם עדיף "אוהב סקס"? "אוהב מין"? ואולי זה לא מה שהוא אוהב? אני לא יודעת. אבל אני חושבת שכדאי להשתהות על כך עוד מעט.

עוד מעניין ביני לביני להיווכח בקריאה איך הייתי אז, עיתונאית מתחילה בת 27, רומנטיקנית של הבדידות ושל הניכור העירוני, ועדיין לא לסבית, ועדיין לא פמיניסטית, ועדיין לא יודעת אהבה מהי – הדברים האלה באו קצת מאוחר יותר, ושינו את הכתיבה שלי, שלא לומר שינו את חיי.

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

תגובה אחת כתיבת תגובה

  1. אני מרגישה שיש בכתבה נשיאת עיניים אל דמותו וחוסר ביקורתיות. אבל אני לא מוצאת בה גסות וגם לא התעסקות יתר בעצמך.
    בכל מקרה, כמו תמיד, עונג גדול לקרוא אותך. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: