אמא, בליץ!

אני שמחה להעלות כאן קטע מתוך חיבור ביוגרפי, שרואה אור בימים אלה  בגיליון הראשון של גרנטה בעברית, בעריכת מירה רשתי וצוות החנות של סיפור פשוט. המסה שלי מופיעה במלואה לצד יצירות קצרות ומצוינות מאת ניקול קראוס, נדין גורדימר, אתגר קרת, דרור בורשטיין, שמעון אדף ואחרים!

הנה הקטע:

אמא, בליץ!
או: לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל
חיבור ביוגרפי מאת ארנה קזין

  "כבת יחידה הייתי שק אגרוף. כלפי חוץ הכל היה בסדר, את התסכולים הוציאו עלי. כשחושבים על זה עכשיו, הם התמודדו עם דברים נוראיים".  אמי אסתר, שיחה ב-10 ביולי 2012
"אתמול הרגשתי לראשונה באופן מלא את ההרגשה הזאת. הרגשת הלחץ, הסכנה, האימה. בשש צלצלה ויטה לומר שאינה יכולה לבוא(…) היא חזרה על אותן מלים – על כך שהיא נשארת כדי לנהוג באמבולנס – שוב ושוב, כמו מישהו שאינו מסוגל לחשוב. היה קשה מאוד לשוחח (…) יצאתי ושיחקתי כדורת. ערב מושלם, שקט וחם. אחר כך החלו המטוסים לצלול בתלילות…" וירג'יניה וולף, יומן, שבת 31 באוגוסט, 1940 (תרגמה אלינוער ברגר)

אני מתעניינת בבליץ: בהפגזות הגרמניות על לונדון במלחמת העולם השנייה. אמא שלי, אסתר, נולדה לקראתן וגדלה לאורן. וירג'יניה וולף התאבדה בעיצומן. ולונדון היתה שם בזמן ההפגזות. לונדון, עיר החלומות שלי, חלומות הבלהה וההשראה. לונדון העמידה פנים שהיא לא חרבה. שהקץ לא בא.
ראשית דבר אני מתקרבת לבית ילדותה של אמי: ראגלן קורט בוומבלי, שבצפון מערב לונדון. לכאן הובאה אמי  מבית היולדות כתינוקת בת יומה. אני מתעניינת בביוגרפיה. באפשרות ללכוד משהו מן העבר, להציץ עליו ולספר אותו, לפני שמתחיל הזיכרון.
וומבלי, שבמאה ה-16 היתה מעין כפר, או אחוזה בת שישה בתים, ובמאות ה-18 וה-19 עדיין היתה כפרית, שקטה, פורחת ואמידה, ושייכת במידה רבה למשפחת פייג' אחת מאצולת אנגליה, נעשתה במאה העשרים אזור עירוני עמוס בתושבים. שיעור המהגרים בוומבלי, רובם מאסיה ומאפריקה, הגיע במפקד האוכלוסין של 2001 ל-52% מכלל האוכלוסיה, וזהו שיעור המהגרים הגבוה ביותר במחוזות הממלכה. בתחילת המאה ה-21 האנגלים בני האנגלים בוומבלי הפכו למיעוט.
כשאמי נולדה כאן, ב-13 באפריל, 1939, כבר היה בה האיצטדיון הנודע – זה שכונה בפי כול "מגדלי התאומים", Twin Towers, אותו איצטדיון רב רושם שנבנה ב-1923 לטובת יריד האימפריה של 1924 ונחשב לימים, בלשונו של פלה, שחקן הכדורגל הברזילאי הגדול, ל"קתדרלת הכדורגל; וומבלי היא בירת הכדורגל והיא הלב של הכדורגל" [איצטדיון וומבלי המקורי הזה נהרס בשנת 2003 ונבנה מחדש ב-2007, בלי האייקון של שני המגדלים המצועצעים, לצערם של רבים שנקשרו בסמלים אלה של אנגליה והכדורגל שלה]. אבל כשאמא שלי נולדה כאן באפריל 1939, האנגלים בני האנגלים עדיין היו הרוב בין תושביה, והמשפחה של אמי היתה משפחה של פליטים מגרמניה, ארץ אויב, שקיבלו מקלט באנגליה חודשים אחדים לפני שגרמניה פלשה לפולין, כשנוויל צ'מברלין עדיין היה ראש ממשלה, ווינסטון צ'רצ'יל עדיין לא נקרא להוביל.
המרחק בין ראגלן קורט לכיכר טוויסטוק 52, הבית הלונדוני שבו גרו וירג'יניה ובעלה לנארד, שבמרתפו הפעילו את הוצאת הוגארת' ושבו כתבה כמה וכמה מספריה, הוא: שעתיים ו-45 דקות ברגל, שעה וארבע דקות באופניים, ארבעים דקות בתחבורה ציבורית.
ראגלן קורט הוא בניין נמוך, מאורך, זוויתי, שלבניו חומות, גגות הרעפים שלו חומים וארובותיו חומות.  בביקור בוומבלי בנובמבר 2013 הוא נראה, פחות או יותר, כמו שהיה נראה בשנים 1939 עד 1945: חומרי, ותיק, קודר, בן שלוש קומות, מוקף ומקיף דשא ירוק, וגם גדר חיה וכמה עצים רחבי גזע ופרושי ענפים. הדירה של אסתר ומשפחתה היא דירת קרקע, בזווית הקיצונית משמאל בתמונה שבידי. הדשא יורד אל גדר אבן חומה, שגובלת בכביש ראשי, אמפייר וויי (דרך האמפריה), ומעבר לכביש אסתר זוכרת היכל החלקה על הקרח, שבו היתה מחליקה, כנערה, בהנאה. עוד קצת במורד הכביש ושמאלה, וומבלי סטדיום, איצטדיון הכדורגל הלאומי.
אני מחזיקה בידי תצלום של אסתר, ילדה קטנה, אולי בת חמש, אולי בת שש, יושבת על גדר אבן נמוכה, לפני ראגלן קורט. שערה אסוף בקפידה, שביל בצד, צמות וסיכות ראש. היא לבושה שמלה קצרה בהירה ורקומה. כפות ידיה מונחות על ברכיה. כפות רגליה באוויר, נתונות בגרביים לבנים ונעליים כהות. אף על פי שזהו צילום מבוים, חגיגי, היא לא מחייכת. היא נראית מבוישת. או עצובה. אף על פי שראגלן קורט נראה מאחוריה אפרורי, והעצים בחצר ערומים, אין ולו עלה אחד על ענפיהם, בכל זאת, אסתר בשמלה אביבית למראה, שרווליה קצרים.
***
הנה עיקרון אחד שאני לומדת מוירג'יניה וולף על חיבור ספרי זכרונות: חשוב לזכור למי קרו הדברים. ספרי זכרונות רבים נכשלים כיוון ש"קשה לתאר כל אדם באשר הוא. כך שהם אומרים: 'כך וכך קרה', אבל אינם מספרים מי הוא בעצם האדם שלו קרו הדברים. והמאורעות כמעט חסרי חשיבות, אם איננו יודעים למי הם אירעו. מי, אם כן, הייתי אני?" (רישום של העבר, בתרגום  אנה הרמן, עמ' 19).
מי אם כן היתה אמי, התינוקת והילדה בלונדון של ראשית שנות הארבעים? כלומר, מי היו הוריה, מה העסיק אותם, באיזה מצב עניינים – הלך רוח, רשת תמיכה, מעמד כלכלי, מערכת יחסים – הם גידלו אותה? ומה העסיק אותה עצמה? מה רצתה? ממה פחדה? מה הסעיר אותה?
הדירה של משפחת קפל בראגלן קורט אינה גדולה: שלושה חדרים ומטבח קטנטן. בחדר אחד ישנה אמי, התינוקת והילדה אסתר. בסלון ישנים הוריה של אסתר: אבא הנס ואמא הילדגרד. הנס הוא גבר בינוני בגובהו וברוחבו, פניו רחבים ונאים למדי, מצחו גבוה, עיניו לחלוחית-קבע, שפתיו עבות, והוא בעל שפם קטן. על הנס תגיד אמי לימים שאלמלא היה יהודי, היא חושבת שאולי היה מצטרף למפלגה הנאצית. הוא התאים בעיניה לרוח הגרמנית; הילוכו היה גרמני, הלך-רוחו גרמני. במובן הקשוח. במובן הקר. הוא היה חמור סבר ולא העתיר אהבה או הערכה על הקרובות לו. הילדגרד, המכונה הִילדה, היתה, לעומת זאת, אשה יפה, תמירה, שניחנה בחמלה ובחוש הומור. זמן לא רב – אולי שנה – אחרי תום המלחמה היא תלקה בטרשת נפוצה ותנועתה בעולם תוגבל. בחדר שלישי שוכנת אומה, אמו של הנס  וסבתה של אסתר, בעלת גוף, כבדה.
הוריה של אסתר, הנס והילדגרד הצעירים, לא אוהבים זה את זה. לימים יבקשו להיפרד, לא פעם ולא פעמיים. אפילו ישלחו את אסתר הרחק מהבית כדי לנסות להסדיר את הפרידה, אבל הלכה למעשה הרצון לא יתממש. אומה, הסבתא, היא אשה בדרך כלל נרגנת וחסרת שמחה.
בליץ בגרמנית הוא ברק. ברקים של חיל האוויר הגרמני היכו בלונדון בכמה וכמה סערות. לאמא שלי הבליץ היה מוזיקת הרקע – המופע האורקולי שמלווה את שנות ילדותה המעצבות: כשמלאו לה חמישה חודשים, לונדון האפילה את לילותיה; כשמלאו לה שנה וחמישה חודשים זה התחיל, הפגזות, הריסות, שריפות ענק, פחד; כשמלאו לה שנה ושמונה חודשים  העיר שלה עלתה בלהבות. אש אוכלת מונומנטים, כנסיות, רציפים, בנייני ציבור, בתים פרטיים. עד גיל שנתיים וקצת כמעט חרבה לונדון, מיליון בתים נהרסו, ואלפים מתושביה מתו או נפצעו; כשמלאו לה חמש היא הלכה לישון בלילות בתוך כלוב ברזל. היא אמנם לא פונתה מהעיר באחד ממשלוחי הילדים הגדולים, אבל כמו רבים אחרים ברחה מלונדון למשך חודשים אחדים – עם אמה וסבתה – לעיירה אנגלית רחוקה מעין הסערה, וכמו רבים אחרים זכתה לחזור ללונדון בעיצומה של המלחמה, ולחוות עוד כמה שריקות של פצצות שעפות מעל הראש לפני הדממה שלפני הנפילה.
"אתה יכול לגרש את השטן מהגינה שלך, אך תשוב ותמצאהו בגינתו של בנך",  כתב יוהאן היינריך פסטלוצי (המחנך השוויצי, ממייסדי הפדגוגיה המודרנית).
אני חושבת על הגינה הממשית של אמי, החצר בראגלן קורט שבוומבלי. דשא ירוק ולח נפרש עד גדר האבן החומה. עצים ערומים. ואני קוראת על הגינה בבית ילדותו הקטן, בהייגייט, של רוג'ר פריי [Fry] – מבקר אמנות רב השפעה, איש חבורת בלומסברי, חבר קרוב של וירג'יניה וולף ושל אחותה ונסה – שאת כתיבת הביוגרפיה שלו השלימה וולף בשנות הבליץ; גינה תמה ומקסימה, שנשארה כדברי פריי "התפאורה המדומיינת בכל סצנה בגינה שקראתי בספרים אי פעם". אני קוראת את וולף מציעה לנו, בפתח הביוגרפיה של פריי:  "הבה נשתהה רגע על ספו של הבית הקטן הזה בהייגייט כדי לשאול מה נוכל ללמוד על רוג'ר רגע לפני שנכנס הנחש לתודעתו, גוחן וזוחל במורדות עץ התפוחים המפויח…."
ואני חושבת על הגינה הקטנה של בית ילדותי, ברמת חן שברמת גן, שגבלה בשדה, ובחצרות השכנים, וניסיתי לפעמים להסתתר בה, ליד שיחי ההרדוף והאלמון ההודי עם הריח המתקתק, או בצל הערבה הבוכיה, להסתתר מהכל, להסתתר מעצמי, אבל ידעתי שאין בה פינה נסתרת, היא חשופה לכל עין, רואים אותה מכל פינה, והרגשתי בה לכודה. מה אני יכולה ללמוד עלי, על אמי, מהחצרות של ילדותנו, רגע לפני ששמנו לב לכלב הנושך של השכנים, למפציצים של חיל האוויר הגרמני, לפחד מפני החשיפה, לנחש שגוחן וזוחל במורד עץ התפוחים המפויח?
מיום ה-7 בספטמבר 1940, מהשעה חמש אחר הצהריים, מהרגע שבו הבליץ התחיל, אמי אינה זוכרת דבר. היא היתה אז תינוקת שרק התחילה ללמוד ללכת.
"חיל האוויר הגרמני בא להתקיף את לונדון", כותב פיטר אקרואיד ב"לונדון – הביוגרפיה", "שש מאות מפציצים, שגעשו בגלים אדירים, הפילו את חומרי הנפץ והבערה מעל מזרח לונדון".  עלו בלהבות השכונות בקטון, ווסט האם, וולויץ', ליימהאוס ורוטרהית'. תחנות דלק, תחנות חשמל ורציפים בנמל בערו עד השמים.
מה הרגישו אז סבי וסבתי, הנס והילדגרד? הם לא השאירו יומנים ולא ידעתי לשאול אותם כשהיו בחיים. על ימיו הראשונים של הבליץ אמי מספרת רק פרט אחד מעניין בשבילי: שאביה לא היה בכלל בסביבה כשהתחילו ההפגזות. בשנה הראשונה של המלחמה הוא היה במעצר במחנה לנתינים מארץ אויב, או שבויי מלחמה גרמנים, בעיר דנדי שבסקוטלנד, עיר היוטה, הריבה והקומיקס, שנמצאת מצפון לאדינבורו, כ-760 קילומטר מלונדון. ממחנה המעצר הוא הועבר כחייל בהג"א לעיר החוף והנופש חלנדדנו (Llandudno) שבווילס, מערבית לליברפול, במרחק כ-400 קילומטר מלונדון. אסתר התינוקת צעדה את צעדיה הראשונים בוומבלי תחת הפגזות עם אמה וסבתה, לבדן, בלי אבי המשפחה. האם חבשו מסכות גז בבית, שתי נשים זרות, עוינות זו לזו, ותינוקת אחת?
אמי לא זוכרת שחבשה מסכת גז. היא רק זוכרת במעורפל אנשים צועדים ברחובות עם קופסאות הקרטון של המסכות, כמו אלה שחולקו אצלנו במלחמת המפרץ. היא רק יודעת שהיו להם מסיכות בבית, ושהילדים –קיבלו מסכות בגרסה מיוחדת לילדים, עם ציור של מיקימאוס או משהו דומה.

***
כדי ללמוד על אודות הגל הראשון של ההפגזות, הבליץ בהא הידיעה, אני נשענת על מגוון דיווחים ומביאה כאן בעיקר מאלה של וולף, שהתגוררה רוב הזמן ברודמל, עיירה שקטה על גדות הנהר אוז, לא רחוק מברייטון (מרחק כשעה וחמישים דקות מלונדון במכונית היום), ופעם-פעמיים בשבוע נהגה לבקר בדירה הלונדונית שלה. היא עברה זה לא כבר מטוויסטוק 52 לדירה לונדונית אחרת במקלנברג סקוור.
ערב לפני תחילת ההפגזות כתבה וירג'יניה וולף ביומנה: "כל הסופרים אומללים. משום כך תמונת העולם בספרים קודרת מדי. חסרי המלים הם המאושרים: נשים בגינות ביתיות".
ובשבת, ביום הראשון של הבליץ, כתבה: "הפצצת אוויר בעיצומה. מטוסים צוללים בתלילות. לא, זה האחרון חלף במהירות וברעש עז. לא הצלחתי לראות אם הוא אנגלי. עוד מטוסים מעל הבית, בדרכם ללונדון אני מניחה, שמופצצת מדי לילה".
וולף, שהיתה מתוחה באותם ימים לא רק בגלל המלחמה אלא גם לרגל ההוצאה לאור של הביוגרפיה של רוג'ר פריי, כבר חוותה כמה הרעשות של מטוסים ותותחים. "הם היו קרובים מאוד. נשכבנו תחת העץ", כתבה למשל ברודמל ב-16 באוגוסט, "הרעש היה כאילו מישהו מנסר באוויר ממש מעלינו. השטתחנו עם הפנים למטה, הידיים מאחורי הראש. אל תצמידי את השיניים, אמר ל'…"
אבל עכשיו זהו הבליץ. סופת ברקים. הגרמנים, כותב אקרואיד, חזרו בלילה שלמחרת, וגם בזה שאחריו. הופגזו רחוב סטרנד, בית החולים סיינט תומס, קתדרלת סיינט פול [ששרדה את ההפגזה באופן נסי כמעט], הווסט אנד, באקינגהאם פאלס, פיקדילי, בית הנבחרים. בין ספטמבר לנובמבר הושלכו כ-30 אלף פגזים על העיר. בשלושים הימים הראשונים נהרגו בערך 6,000 תושבים וכפול מזה היה מספר הפצועים. מן היום הראשון ההפגזות נמשכו במשך 76 ימים ברציפות , חוץ מיום אחד של הפוגה בשל מזג אוויר קשה במיוחד.
ביום שלישי, 10 בספטמבר, היום הרביעי של הבליץ, וולף כתבה בתום ביקור בעיר: "…בית המרוחק כשלושים יארד מביתנו נפגע מפצצה הלילה באחת אחר חצות. נהרס לגמרי. פצצה נוספת בכיכר עדיין לא התפוצצה. הלכנו מסביב. הבית עדיין העלה עשן. נותרה ערימת לבנים עצומה. מתחתיה כל האנשים שירדו אל המקלטים שלהם… מראָה, אני חושבת, מתנדנדת. כמו שן שנעקרה ממקומה במכה – בחיתוך חד. ביתנו לא ניזוק…"
ברודמל, בזמן שוירג'יניה כותבת ולאנרד מגלגל סיגריות, נשמע מפעם לפעם צליל של חבטה. החלונות רועדים. "אז אנחנו יודעים שלונדון מותקפת שוב".
ב-17 בספמטבר וולף שומעת שכל החלונות של הבית במקלנברג סקוור נשברו והתקרות צנחו. היא מצטערת על שעזבה את הדירה הקודמת, בטוויסטוק סקוור. חודש אחר כך, ב-17 באוקטובר, היא מגלה שדווקא התמזל מזלה: הבניין בטוויסטוק סקוור נהרס, נמחק. כעבור שלושה ימים ביקרה במקום. "באנחת רווחה ראינו עיי חרבות. שלושה בתים, הייתי אומרת, נעלמו. המרתף כולו שברי אבנים. השרידים היחידים היו כיסא קש ישן (שנקנה בימי פיצרוי סקוור) והשלט של פנמן 'להשכרה'… ראיתי רק חתיכת קיר של הסטודיו שלי עומדת במקומה: פרט לכך שברי אבנים במקום שכתבתי כל כך הרבה ספרים…" וולף מדווחת על הקלה משונה בזכות אובדן הרכוש. "הייתי רוצה להתחיל את החיים בשלווה, כמעט עירום ועריה, חופשייה ללכת אל אשר ישאוני רגלי"…..

שוב, מזכירה, את החיבור המלא אפשר לקרוא בכתב העת גרנטה בעברית. כדאי לתמוך בכתב העת הזה. זו ברכה של ממש לכותבים בעברית של יצירות קצרות, שבאה לכאן הבמה המרשימה הזאת.

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: