סודה – סיפור אחד בשבוע (11)

 

סודה

סיפור קצר מאת ארנה קזין

 

היא מפזרת אבקת סודה לשתייה על פתח הכיור. היא  שופכת פנימה חומץ תפוחים בנדיבות. התערובת תוססת. קצף לבן עולה וגואה. היא אומרת שהשילוב הזה מחטא, ממיס שומנים. כך מפלסים דרך למים זורמים.

מזל שהיא כאן עכשיו. כשאני לבד, סתימות בכיור מביכות אותי. אני סוגרת את הברז. מוציאה את הפומפה. לוחצת משחררת לוחצת משחררת. עד שכואבת לי היד. בסוף המים נעלמים, אבל אני יודעת שעדיין צפוף בצינורות, וצר ומחניק. והזרימה איטית. על הריח שם למטה, במורדות הצנרת, בתוך האדמה, אני מעדיפה לא לחשוב.

עלמה נראית חסרת-דאגות. בעצם היא נראית משועשעת. היא לוקחת את היד שלי, מושכת אותי החוצה ואומרת שיהיה בסדר, אחר-כך היא תזליף לימון על פתח הכיור, והצינורות ייפתחו וגם יהיה בחדר ריח טוב ונתקלח ביחד. עלמה מבינה בדברים האלה. היא גם יודעת לבשל ולאפות. היא עושה יופי של צ'ילי חריף וכבד וגם עוגיות שיבולת שועל פריכות ועשירות. אפילו משקאות היא יודעת להכין. אתמול הכינה לנו סחלב חם, ממש כמו של הזקן עם העגלה מיפו, וישבנו במרפסת. עצרנו את הנשימה וכיסינו את הספלים ביד בכל פעם שעברה מכונית כדי שהפיח לא יקלקל את הטעם.

גם בסקס היא טובה. יודעת בדיוק לאן ללכת ובאיזה קצב והיא סקסית ומלאה מרץ ואוהבת שאני נוגעת בה. יש הנאה. אני רוצה שהיא תחזיק מעמד.

עלמה הביאה סרט בווידיאו והיא רוצה שנשתרע יחד על הספה ונשתה איזה דְרינְק, אולי היא תעשה לנו קוסמופוליטן, יש מיץ קרנבֶּרי ויש קוּואַנְטרוֹ ויש ווֹדקה ואפילו יש שייקר, שעלמה קנתה ואמרה, שיישאר כאן אצלך, ממילא אנחנו מבלות את רוב הלילות אצלך, וטוב שיהיה שייקר. אני אומרת בסדר, ועלמה מכינה קוסמו, מתוק וקליל, ואנחנו יושבות ורואות סרט תיעודי על ילדים עניים בהודו. הסרט ברובו משעמם, כל הזמן מראים ילדים יחפים ברחובות מטונפים, אבל פתאום מתמקדים בילדה אחת יפה, קטנטנה, עיניים ירוקות גדולות ופה זעיר, קפוץ, שערה שופע ועבה וארוך עד הישבן, והיא מתיישבת על המדרכה, היא כל-כך קטנה, היא מרכינה ראש בין הברכיים, ומצטמצמת, ומאהילה על גופה בשיער, והיא נעלמת מאחורי מסך השיער שלה. פתאום היא איננה. לא רואים אף לא נתח ממנה. היא הפכה לאוהל שחור קטן. אח שלה עומד לידה, הוא בגובה שלה, הוא כל-כך קטן, מצביע על האוהל-ילדה ביד שמאל ומושיט את יד ימין ואוסף דולרים מתיירים ומדי פעם מתכופף ומחליק את הכסף לתוך האוהל. אשה אחת אמריקאית גבוהה, עם כובע קש רחב, מכנסי ברמודה, וגרביים לבנים משוכים עד הברכיים, מתכופפת ומנסה להסיט את השיער של הילדה, והילד נבהל, הוא כמעט בוכה, הוא מתקרב ואומר, "נואו! נואו! דונט טאצ'", והאשה קמה ורוטנת משהו לבעלה (כובע קש רחב, מכנסי ברמודה, וגרביים לבנים משוכים עד הברכיים) והם הולכים ולא משאירים  נדבה.

לעלמה יש טעם טוב בסרטים. הסרט נגמר, היא מרוכזת במחשבה, היא אומרת שטוב שלא היתה קריינות, זה חזק, זה גורם לנו לעשות את החיבורים, להשלים את התמונה, לחשוב בשביל עצמנו. אני רק חשבתי שהקצוות של השיער של הילדה נחו בתוך סחי, ושבטח חם לה שם בפנים וקשה לנשום ככה שעות עם הראש בין הברכיים. מעניין על מה היא חושבת, אם היא סופרת את השטרות או מה.

עכשיו עלמה רוצה שנתקלח יחד וניכנס למיטה, היא מתחילה לשלוח ידיים, ללטף. עלמה מתלהבת כבר כמה שבועות, היא מחייכת הרבה, נראה לי שהיא שמחה, אף-על-פי שאולי היא טיפוס כזה שמח וזה לא בזכותי, אבל בכל-זאת היא מדברת עלינו בלשון הווה מתמשך (ממילא אנחנו מבלות את הלילות אצלך, אני מרגישה שאני מתמקמת, אני מרגישה שאני מתיישבת, נוח לי אצלך, מתוקה). ואני יודעת שההווה מתמשך. אני רוצה לומר לה שהיא יפה והיא נעימה והיא מקסימה, ומזל שהיא כאן עכשיו, אני שמחה. אני רוצה להגיד לה משהו, שתרגיש בטוחה. שהכל כאן בינינו נבנה, מתפתח, פורח. באמת אני רוצה.

עלמה מפשיטה אותי ומתפשטת ולוקחת אותי ביד אל המקלחת ואנחנו מתקלחות. היא מנשקת אותי בעדינות ומחבקת אותי בזרם החם. אנחנו מתנגבות ונכנסות למיטה. אנחנו מתנשקות ונוגעות ומשתוללות קצת ועלמה גומרת ומחבקת אותי חזק ואומרת שטוב לה. אני רוצה להגיד לה שטוב גם לי. יש לה ריח מתוק והעור שלה חלק ונעים. היא מפזרת עלי אור וחום. אבל קר לי וחשוך וסתום ואני לא אומרת. אני לא יודעת למה. אני רוצה להחזיר לה חיבוק ולומר לה מלים של חיבה. אבל אני לא מרגישה. אני לא יודעת למה. זה לא מספיק. זה לא חי. זה מרפרף. זה לא נכנס. זה לא עובד. אני רוצה להגיד לה מה אני צריכה, אבל אני לא מעזה. הכל נקי בתוכה. שָׁקט ושקוף ואחוי ונקי. אין מאמץ, אין  חתירה. אין דחיפה, אין מכה, חבטה, אין רעד, אין רעידה. אין חבורה. אין חתך.

עלמה הלכה ואני נשארת לשבת רגע. היא ביקשה לשמוע מה אני רוצה. אני שתקתי ושתקתי. היא אמרה שנמאס לה מהשתיקה. היא דרשה לשמוע מה אני רוצה. אמרתי והיא שמעה והלכה. הייתי רוצה לעשות עכשיו אוהל מהשיער שלי אבל הוא קצוץ. תכף אלך להזליף מיץ לימון על הכיור באמבטיה; את זה אני יכולה לבד. אני לא יודעת בדיוק מה זה, לְמה אני רעבה. אני רק יודעת שזה דומה למבט הקר של עלמה, לפני שעזבה, וזה דומה לרעש של הכוס, שנשאר אחרי שעלמה זרקה אותה וניפצה, וזה דומה לכתם הוורוד שהתפשט על המיטה, ולריח של הוודקה והחמוציות שהתאדה, ואני רוצה לקרוא לה, שתחזור, שנמשיך מהנקודה הזאת שבה, הנה, סוף-סוף, אולי, משהו נפתח.

 

מתוך "פיקניק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, בעריכת דנה אולמרט

 

כתיבה

מודעות פרסומת

ornacoussin View All →

Writer, Writers' mentor

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: